פרשני:בבלי:פסחים מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מד א

חברותא[עריכה]

ומקשה הגמרא: אי הכי קשיא, אמאי לא קאמר זעירי  לענין חמץ בפסח נמי שהיתר מצטרף לאיסור!?
שהרי סובר רבי אליעזר שאף תערובת חמץ היא בלאו. והאיסור הוא אפילו כשאין בחמץ לבדו כזית, אלא בצירוף עם ההיתר המעורב עמו, ובהכרח שסובר כי היתר מצטרף לאיסור.
ומשנינן: אין הכי נמי, שגם בחמץ סובר זעירי שהיתר מצטרף לאיסור.
ומה שהשמיענו זעירי לדין זה דוקא בהקטרת שאור - לאפוקי להוציא מדברי אביי הוא בא.
דאמר אביי: זה ששנינו בברייתא בדין הקטרת שאור "מקצתו מנין? תלמוד לומר "כל שאור" - לא במקטיר שאור ומנחה יחד איירי.
אלא בא הכתוב ללמד כי אף המקטיר מקצת כזית שאור לבדו, נמי חייב, משום שיש שם "הקטרה" ביחס לאיסור הקטרת שאור אף לפחות מכזית, ואין צריך כלל לדין היתר שישלים את שיעור האיסור לכזית.
הילכך, קא משמע לן זעירי, ד"כל" דכתיב גבי הקטרה, לאו לחייב במקטיר פחות מכזית הוא בא, לפי שאין הקטרה בפחות מכזית. אלא בא הכתוב לחייב על הקטרת כזית שחציו שאור וחציו מנחה כהלכתה.  1 

 1.  ורבי יוחנן לא דריש "כל", להיתר מצטרף לאיסור. והכי נמי גבי חמץ לא דריש כן, וסבר כחכמים ולא כרבי אליעזר. ואף דדריש רבי יוחנן מ"כל חלב", דחצי שיעור אסור מן התורה, לא דרש כן אלא לגבי איסור, ולא לגבי מלקות. תוספות. ועל פי זה כתב הקרבן נתנאל שבתערובת חמץ לכולי עלמא איכא איסור מן התורה. ואף אם נימא דאין איסור חצי שיעור אלא כשהוא בעין (יעוין לעיל מג א הערה 6), מכל מקום, בחמץ מרבינן ליה מ"כל". ואף חכמים מודים דדרשינן "כל" לאיסורא. מיהו, לא מרבינן מיניה אלא תערובת. משום שכשאותו חצי שיעור הוא בעינו, הרי הוא אסור אף בכל התורה. אבל נוקשה לא מרבינן מיניה אף לאיסורא. ויעוין במהרש"א וקרני ראם.
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא דרבי יוחנן, שבשאר איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור.
אמר ליה אביי לרב דימי: וכי בכל שאר האיסורין שבתורה, אין היתר מצטרף לאיסור להשלים את שיעורו?! והרי מצינו גם בתרומה שהיתר מצטרף לאיסור.
טבול יום (מי שטבל ועלה מטומאתו, ועדיין לא העריב היום) הרי הוא טהור גמור ואינו מטמא חולין בנגיעתו. אך עדיין הוא פוסל את התרומה במגעו, עד הערב השמש.
והתנן: המקפה (תבשיל סמיך כגון דייסה) שנתונים בתוכה שום ושמן לתבלין, והיתה המקפה עצמה של תרומה, ואילו השום והשמן לתבלין היו של חולין - הרי אם נגע טבול יום במקצתן, פסל את כולן!
שאפילו אם לא נגע הטבול יום אלא במקצת השמן והשום שהם חולין, פסל את כל המקפה, היות ועיקר המקפה הוא של תרומה, וכולה נחשבת כגוף אחד.
ולכן, אם נגע במקצתו, הרי זה כאילו נגע בכולו, ופוסל את כל המקפה  2 .

 2.  וכתב הברטנורא בטבול יום פרק ב משנה ג, שאף על פי שלא נגע הטבול יום אלא בשום ובשמן, פסל את כל המקפה. לפי שהם בטלים למקפה, והכל חשוב כתרומה. ומשום כך נחשבת כל המקפה כחיבור אחד. והוסיף השנות אליהו, שאף השמן והשום עצמם נפסלים כתרומה. כן מבואר שם, שאם המקפה חולין, והשום והשמן של תרומה, אין נחשבת המקפה לתרומה. ומשום כך היא מפסיקה המקפה בין השמן והשום שבצד זה של הקדירה, לצד השני.
אבל אם היתה המקפה של חולין, והשום והשמן היו של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן של השום והשמן - לא פסל אלא את השמן או השום שבמקום מגעו בלבד. וטעם הדבר יבואר בסמוך.
ותחילה הוינן בה: אם היו השום והשמן תרומה - מקום מגעו אמאי פסולה?
הא בטלי להו התבלין של תרומה (השמן והשום) שהם מעוט, במקפה של החולין שהיא רוב הקדירה. שהרי מיעוט של איסור שנתערב ברוב היתר, בטל האיסור בהיתר, ופוקע איסורו. והכא נמי יבטל רוב החולין את דין התרומה מהשמן והשום, ולא יפסלו במגעו של הטבול יום.
ואף דקיימא לן שתרומה ה"מדומעת" (המעורבת בחולין) אסורה לזרים עד שיהיה בתערובת מאה חלקי חולין כנגד חלק התרומה, קא סלקא דעתין שאין דינו של הדימוע מן התורה אלא הוא רק איסור אכילה מדרבנן. אבל ביחס להפסל במגע של טבול יום אין מקום לכך, כיון שמדאורייתא תרומה בטלה ברוב רגיל,  3  ואין בה שם תרומה לענין שתיפסל במגעו של טבול יום.  4 

 3.  רש"י. אבל תוספות הקשו על זה, ממה נפשך: אם חשוב הכל תרומה משום "דימוע", יפסל הכל. ואם לאו, לא יפסל אף מקום מגעו. ועוד הקשו, הרי משמע דאיירי שהשום והשמן הם בעין, ואינם מעורבים במקפה. דהא קתני "נגע במקצתן", ולא קתני "נגע במקצתה". לכך פירש רבינו תם, דלא איירי בתרומה מדומעת. אלא השום והשמן בעין. וברישא, נפסלת כל המקפה אף על ידי מגע בשום ושמן, משום שהם כ"ידות הכלים". תוספות, נזיר לו ב. ומקשינן, למה נפסל מקום מגעו, והרי אין בו לבדו כביצה. ופחות מכביצה אין מקבל טומאה אלא מדרבנן. ולפיכך יש לומר, דבטלי אגב מקפה, ואף מדרבנן לא יפסלו. ומשנינן, כיון דזר לוקה על אכילתו, לא בטיל אגב המקפה. ואין כוונתם דהוו השמן והשום לגמרי בעין. שאם כן, לא היה נוהג בהם דין היתר מצטרף לאיסור (כמבואר בשיטתם, יעוין לעיל מג ב בהערה 7). אלא שהם ניכרים במפוזר על פני המקפה. מהרש"א.   4.  רש"י. והקשה רבינו פרץ לשיטתו, איך תיסק אדעתין דאין איסורו אלא מדרבנן? והא מין בשאינו מינו הוא, ואית ביה בנותן טעם, ואין בטל מן התורה. וכבר יישב הר"ש שם, דאין דין טעם כעיקר אוסר אלא באכילה. אבל לענין טומאה, חד בתרי בטיל.
ואמר רבה בר בר חנה לתרץ: מה טעם נפסלים השום והשמן של תרומה במגע טבול יום ולא בטל דין תרומה ממיעוט השום ומהמקפה - הואיל ודין "דימוע" הוא מן התורה. ומן התורה זר שאכל מהתערובת לוקה עליהן באכילת שיעור כזית מהתערובת. ונחשבת כל הקדירה ה"מדומעת" כדין תרומה הנפסלת במגע של טבול יום.
מיהו, אינה חמורה התערובת המדומעת כולה להחשב כמו תרומה עצמה כדי שתפסל כולה אם יגע טבול יום במקצתה, אלא כיון שהיא רק בגדר "מדומעת" נפסל בה מקום המגע של הטבול יום בלבד.
ומוכיח אביי: היכי דמי, הכיצד זר לוקה על אכילת כזית מהתערובת של התרומה והחולין? והלא לא אכל מהתרומה לבדה שיעור כזית.
אלא לאו, הרי הוא לוקה משום שהחולין מצטרפים להשלים לכזית את שיעור אכילת התרומה. ומוכח דהיתר מצטרף לאיסור בכל איסורים שבתורה, ולא רק בנזיר בלבד.  5 

 5.  מיהו, מצד מה שהיה לוקה אם היה מלקט את השום והשמן ואוכלן בעין, לא מסתבר דיפסל. לפי שאין דרך אכילתו בכך. תוספות (על פי דרכם דאיירי שהשום והשמן ניכרים).
והשיבו רב דימי: לא על אכילת כזית מצורף מן התערובת הוא לוקה.
אלא מאי כזית שלוקה עליו הזר? - כשיש באכילת השום והשמן עצמם שיעור כזית, בלא הצירוף ממקפה החולין.
והחידוש הוא בכך שלא אכל את התרומה בבת אחת, אלא אכל אותה במשך זמן מתמשך "בכדי אכילת פרס", ובכל זאת לוקה עליה.
הזמן של "אכילת פרס" הוא שיעור זמן אכילה של חצי ככר פת ("פרס" הוא מלשון פרוסה) מסוימת, שקבעו חכמים לפיה כמה וכמה שיעורי הלכות.
הפת הזו שיעורה הוא שמונה ביצים, ומחציתה הוא ארבע ביצים.
זמן האכילה של ארבע ביצים (שהוא "פרס" מהככר הזאת), הוא משך הזמן שבו אכילה מתמשכת של אדם (כולל הפסקות באכילה) מצטרפת להחשב אכילה אחת.
אם מתמשכת האכילה מעבר לזמן הזה, אין האכילה המתמשכת מצטרפת לאכילה אחת, אלא נחשבת לכמה אכילות, כאשר כל האכילות שנאכלו בתוך כדי הזמן של אכילת פרס נחשבות לאכילה אחת.
הזמן "בכדי אכילת פרס" הוא בין לאיסורים, כגון לאכילת כזית חמץ בפסח או לאכילת שיעור כותבת ביום הכיפורים. ובין למצות, כגון אכילת מצה בפסח או אכילה בסוכה.
הנידון בסוגיה שלפנינו הוא בשאלה אם שיעור הזמן של אכילת פרס הוא מן התורה או מדרבנן.  6 

 6.  "פרס" הוא שיעור סעודה. והוא חצי ככר של שמונה ביצים, שבו שיערו חכמים שיעור עירובי תחומים. שצריך להניח במקום העירוב מזון בשיעור שתי סעודות. וחציו של אותו ככר הוא שיעור סעודה. ונפקא מינה לענין בית המנוגע. שנאמר בו "והאוכל בבית יכבס בגדיו". ומוקמינן לקרא בשוהה בבית כדי שיעור סעודה. וקים לן, מהלכה למשה מסיני, שהוא חצי ככר. והרמב"ם כתב, דפרס הוא שיעור שלש ביצים.
וכיון שהיתה כאן התרומה בתערובת חולין, יש להעמיד שהיתה התערובת ביחס כזה שהיה כזית תרומה בתוך ארבע ביצים מהתערובת, שאז, אם יאכל מהתערובת כמות בשיעור של ארבע ביצים, הרי ברור שאכל בה כזית תרומה, וכמו כן משך זמן האכילה היה הזמן של "בכדי אכילת פרס".
(אם ננקוט שהביצה היא שיעור שני זיתים, מדובר כאן בכגון שהשום והשמן של התרומה הם אחד משמונה מהמקפה כולה. ונמצא שבכל פרס (שיעור של ארבע ביצים) ממנה, יש לפחות כזית תרומה. ונמצא שכאשר הוא אוכל אכילת פרס מהמקפה, הוא אוכל כזית תרומה).
ותמה אביי: וכי אכילה מתמשכת של כזית בכדי אכילת פרס נחשבת כאכילה אחת מדאורייתא, ולוקין עליה?  7 

 7.  ואף דמשנה היא בכריתות (יב ב), שכל האוכלין מצטרפים בכדי אכילת פרס, קסבר אביי דדוקא אם אוכל את האיסור בעין בזמן כזה חייב. אבל בתערובת לא. מיהו קשה, הא אף אי לית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ילקה עליהם משום "טעם כעיקר". ויש לומר, דסבירא ליה השתא לאביי, דאף בטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כזית מן הטעם בבת אחת. תוספות, נזיר לו ב.
ואולי לאו דאורייתא היא.
ואז בהכרח, כי מה שאמר רבה בר בר חנה במקפה של חולין ש"זר לוקה עליה בכזית", הוא משום היתר מצטרף לאיסור.
אמר ליה רב דימי: אין! אכן, הזמן של כזית בכדי אכילת פרס הוא מן התורה.
והקשה לו אביי: אי הכי שזמן אכילת פרס היא מן התורה, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר במי שאוכל כותח הבבלי, ואמרו שאין עובר עליו בכלום  8 ?

 8.  וכתב בעל המאור (על פי דרכו, דבכותח הבבלי ליכא נותן טעם) דאף דלכאורה לא קשה מידי, שהרי בלא נתינת טעם בטל האיסור ברוב, מכל מקום פריך שפיר. דלחכמים משמע, דלעולם אין בו חיוב דאורייתא. ואף אם ירבה בו את החמץ עד שיתן בו טעם. ומשנינן, דאף בנותן טעם, אינו אסור מן התורה, כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס. וכן היא דעת הרמב"ם בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות (יעוין בעמוד ב, הערה 3).
והרי אף אם אין הם דורשים "כל - לרבות את עירובו", ואין כל התערובת נאסרת באיסור חדש של תערובת חמץ הקרויה "מחמצת", בכל זאת ליחייב עליה משום שאכל מהחמץ עצמו כזית בכדי אכילת פרס.
אלא בהכרח, שמדאורייתא חייבים רק כשאוכל את הכזית בבת אחת, ולכן חולקים חכמים על רבי אליעזר ופוטרים אותו ממלקות על כותח הבבלי, כיון שאינו אוכל מהחמץ עצמו כזית בבת אחת, שהרי מעורב באכילתו גם מאכל היתר.
ואילו רבי אליעזר, חולק, ומחייב מלקות. כי הוא דורש מהפסוק לחייב מלקות על אכילת כזית מהתערובת, שכל כזית וכזית מהתערובת אסור באיסור חדש של "כל מחמצת לא תאכלו", למרות שהחמץ עצמו הוא רק חלק קטן מהכזית.
אמר ליה רב דימי: אלא מאי תאמר, שכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא הוא, וטעמא דמתניתין דטבול יום שלוקה על אכילת הדימוע הוא משום דהיתר מצטרף לאיסור.  9 

 9.  ותוספות לא גרסו כן. אלא לאביי אתי שפיר. משום דלא קאמר "היתר מצטרף לאיסור", אלא לרבי עקיבא דדריש כן בנזיר מ"ממשרת". וסבר אביי דגמר מיניה לכל התורה. אבל חכמים דרבי עקיבא, לית להו "היתר מצטרף לאיסור". שהרי אף בנזיר פליגי על רבי עקיבא. עוד פירשו על פי המבואר בנזיר, דלא קאמר אביי "היתר מצטרף לאיסור" אלא כשהאיסור מרובה מההיתר, או ששניהם שוים. ויפרש אביי, דבזה פליגי חכמים ורבי אליעזר. דכן הוא לחכמים. ומשום כן הם פוטרים בכותח. ורבי אליעזר דריש מ"כל", שאף כשההיתר מרובה מהאיסור, הרי הוא מצטרף עמו. (והא דקתני במקפה שלוקים עליה, על אף שהתרומה שבה היא מיעוט, אתיא כרבי אליעזר. מהרש" א). מיהו, התוספות בנזיר כתבו, דהא דקאמר התם דהיכא דנפישי חולין לא אמרינן "היתר מצטרף לאיסור", אין זה אלא במין במינו. שכיון שאינו נותן טעם, הרי הוא בטל ברוב. אבל תבלין שנותן טעם, אינו בטל. לפיכך, אף כשהוא במיעוט, הרי הוא מצטרף עם ההיתר.
הרי גם לפי זה יקשה לך: כי סוף סוף, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי? והלא כשאוכל ממנו כזית בבת אחת, הרי הוא אוכל חמץ המצטרף יחד עם ההיתר לשיעור כזית.
אלא, לעולם אין היתר מצטרף לאיסור, ועל אכילת הדימוע מתחייב הזר משום שאכלו בכדי אכילת פרס, שהוא שיעור זמן של אכילה אחת מן התורה.
ומה שהקשית מדוע אם כן אינו חייב לחכמים על אכילת כזית חמץ בכדי אכילת פרס מכותח הבבלי - תשובתך: הנח לכותח הבבלי, שאין להוכיח ממנו לנידון דידן, משום דלית ביה אפשרות מציאותית של אכילת כזית חמץ בכדי אכילת פרס. כך שאף אם מעורב בכל פרס מהכותח כזית חמץ, אי אפשר להתחייב עליו.
כי איך יתכן שיאכל אדם כותח ותהיה באכילתו אכילת כזית חמץ, בכדי אכילת פרס?
אי אכליה לכותח בעיניה (בפני עצמו), וכגון דקשריף (גומעו) וקאכיל ליה, הרי הוא פטור משום שאין זו דרך אכילה של כותח.
ואף שאצלו היא חשובה אכילה - בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם.
ואי עושה כמנהג האנשים שמשטר קשטר, שמטבל בכותח מאכל אחר, ואכיל ליה לכותח על ידי טיבול - הא לית ביה במאכל המטובל בכותח כזית חמץ בכדי אכילת פרס מהמאכל שטובל אותו בכותח.
כי כדי לאכול כזית מן החמץ המעורב בכותח ביחד עם המאכל שמטבלים אותו בכותח, צריך פרק זמן יותר ארוך מאשר אכילת פרס. הילכך אין אפשרות לעבור עליו, אליבא דחכמים.  10 

 10.  ומבואר מסוגיין, דרבי אליעזר מחייב אף באין בתערובת כדי אכילת פרס מן החמץ. אבל הרמב"ם בפרק א הלכה ו כתב: אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלם בפסח לוקה, ואין בו כרת. שנאמר "כל מחמצת לא תאכלו". במה דברים אמורים, שאכל כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלש ביצים (שהוא שיעור "פרס" אליבא דהרמב"ם), הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אבל אינו לוקה. אלא מכין אותו מלקות מרדות! והשיגו הראב"ד: פסק באלו כרבנן. משום דאין כזית בכדי אכילת פרס ! אלא השיגו הרמב"ן בספר המצוות (מצוה קצח), הלא בכזית בכדי אכילת פרס, אף כרת איכא. וגם קשה, למה מנאו הרמב"ם כלאו בפני עצמו, והוצרך לרבותו מ"כל מחמצת"? הלא בשיעור כזה, עיקר איסור חמץ הוא, ואף בכל איסורים שבתורה חייבים עליו. ואף חכמים מודים בו, על אף דלא דרשי "כל". ומבואר בכסף משנה (וכן הוא בבית יוסף), על פי מה שכתב הטור בסימן תמב, דהרמב"ם פסק כרבי אליעזר. ומפרש הרמב"ם מחלוקתם, דפליגי בכותח היכא דשריף ליה ואכלו כזית בכדי אכילת פרס. דלרבנן אין חייב משום דלאו דרך אכילה היא. וכדאמרינן הכא "בטלה דעתו אצל כל אדם". ורבי אליעזר מחייב בכך בחמץ, אף שלא הוי כדרך, מריבויא ד"כל". וכוותיה פסק הרמב"ם. ולכך דוקא למלקות נתרבה, ולא לכרת. (מיהו, הא דפטר הרמב"ם מכרת, בלאו הכי לא קשיא. שהרי אף בכל איסורי אכילה, כחלב ודם, כתב הרמב"ם (פרק טו ממאכלות אסורות) שאין בהם כרת אף בתערובת של כזית בכדי אכילת פרס. שם). ובדעת המגיד משנה כתב לפרש, דלעולם פסק הרמב"ם כחכמים. ואתא קרא ד"כל מחמצת" כדי לפוטרו מכרת, ולהקל עליו מכל שאר איסורי התורה. והחזון איש (סימן קכד לדף מד א) כתב לפרש בדברי הרמב"ם, דאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי הוא בטל ברוב. אבל אם יש בו כשיעור הזה, הרי הוא לוקה על כל כזית מהתערובת, אף שאין בו כזית מהאיסור לבדו. והוא מדין היתר מצטרף לאיסור בחמץ, וכדרבי אליעזר.
(וכמו כן בשכר המדי, אין לך אדם ששותה ממנו ב' וג' כוסות, שלא יפסיק וישהה ביניהם. ונמצא, דאינו שותה כזית מן החמץ בכדי שהיית אכילת פרס. שהרי מעורב הוא עם המים ושאר הדברים שבשכר. שהרי עיקרו של שכר הוא מן התמרים והתאנים, אלא שבמדי מערבים עמו מעט מי שעורים).
ורבי אליעזר דריש מ"כל מחמצת לא תאכלו", שחידשה תורה שתערובת חמץ אסורה כולה, וכל זית שבה הוא איסור עצמי.
איתיביה אביי מהא דתניא:
שתי קדרות שבתוך אחת מהן היה תבשיל של חולין, ובאחת מהן היה תבשיל של תרומה.
ולפניהן היו שתי מדוכות (שכותשים בהם תבלינים). במדוכה אחת היה תבלין של חולין, ובאחת היה תבלין של תרומה.
ונפלו תבלינים אלו לתוך קדירות אלו, ואין ידוע לאיזו קדירה נפלה כל אחת מהמדוכות - מותרין החולין שבקדירת החולין לזרים. ולא אסרינן את החולין מספק שמא נפלו לתוכם תבלין תרומה ודימע אותם.
לפי ש"אני אומר": תרומה - לתוך התרומה נפלה. וחולין - לתוך חולין נפלו.  11 

 11.  ויעוין לעיל י ב (הערה 7) בשם הראב"ד, שדין תליה מחודש הוא, שנאמר בספק דרבנן. ומדברי הר"ן שם נראה שמדין ספיקא דרבנן לקולא הוא.
ומסיק אביי לקושייתו: בשלמא אי אמרת שכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, ואין חייבים אלא על אכילת כזית בבת אחת, שפיר תלינן להקל, ולומר שחולין נפלו לתוך חולין.
כי גם אם נפל תבלין התרומה לחולין, אין הוא אסור מן התורה, שהרי אינו אוכל את התבלין בפני עצמו, אלא בתערובת חולין. והרי צריך לאכול כמה וכמה כזיתים מן התערובת כדי שיצטרף תבלין התרומה שנפל לתוך הקדירה לשיעור כזית, ואינו אוכל כזית ממנו בבת אחת.
אך ואי אמרת, שדין כזית בכדי אכילת פרס הוא דאורייתא - אמאי תלינן לקולא ואמרינן "שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו"?
והרי אם נפל תבלין התרומה לתוך החולין, הזר האוכלן חייב עליהם מן התורה. שהרי מצטרפת אכילתו מהתבלין לבדו לשיעור כזית במשך זמן של אכילת פרס. וכיון שהדבר הוא ספק דאורייתא צריך ללכת בו לחומרא, ולא להקל מדין תליה "שאני אומר", שהוא קולא רק בדין דרבנן.
אמר ליה רב דימי: הנח לתרומת תבלין, שאינה אלא מדרבנן. כי מן התורה אין נוהג חיוב תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר ולא בשאר דברים. לפיכך, אזלינן בספק תבלין להקל.  12 

 12.  וקשה, איך אמרינן לעיל דהשום לא בטל במקפה, משום שיש בו כזית בכדי אכילת פרס? והלא אף תרומת שום אינה אלא דרבנן. ויש לחלק. תוספות. ונתבארו דבריהם בנזיר (שם), דהכי קאמר לעיל: כיון דאילו הוי השום תרומה דאורייתא, היה זר לוקה עליו בכדי אכילת פרס, סגי בכך להחשיבו שלא יתבטל למקפה.
תו איתיביה מהא דתניא:
שתי קופות גדולות, אחת מהן מלאה דגן של חולין, ואחת דגן של תרומה, ולפניהם מונחים ב' סאין (כלים המכילים סאה), אחת מהסאין מכילה דגן של חולין, ואחת של תרומה.
ונפלו קופות אלו לתוך סאין אלו, ואין ידוע איזו נפלה לאיזו - החולין שבסאת החולין מותרין לזרים.
משום שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו. ותרומה לתוך תרומה נפלה.
והרי הכא בדגן איירי, ותרומת דגן היא ודאי מן התורה.
ואי אמרת "כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא", הרי ספק דאורייתא הוא. שהרי אם נפלה התרומה לתוך החולין, אסורה תערובת זו מן התורה לזרים.  13  ואם יאכל הזר פרס מן התערובת, נמצא אוכל כזית תרומה בכדי אכילת פרס. ואיך תלינן מספק להקל, אמאיאמרינן: "שאניאומר חולין לתוך חולין נפלו"?  14 

 13.  וקשה, הא קיימא לן דמין במינו בטיל ברוב. ויש לומר, דמשמע לאביי דאיירי אף במין באינו במינו, וכגון בקמח של שעורים שנפל לקמח חטים. תוספות. ובנזיר (שם) פירשו, דמיירי במין במינו. ואפילו הכי פריך, דאם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, היה לחכמים להחמיר במין במינו כמו בשאינו מינו. והר"ש שם כתב, דבכזית בכדי אכילת פרס אסורה התערובת מן התורה, אף במין במינו. וכן כתב רבינו דוד בסוגיין, ובטעמא דמילתא כתב, שכיון שהאיסור ראוי להצטרף, אינו בטל.   14.  ולאביי אתי שפיר, משום שלא קאמר היתר מצטרף לאיסור, היכא דההיתר הוא רוב בתערובת. והכא איירי בדנפישי חולין. נזיר לז א.
אמר ליה רב דימי: הנח לתרומה בזמן הזה, שאינה אלא מדרבנן. דכתיב "כי תבואו אל הארץ". ודרשינן, אין חיוב תרומה נוהג אלא בזמן דאיכא "ביאת כולכם".
שנינו לעיל: אמר רבי יוחנן: בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. חוץ מאיסורי נזיר. שהרי אמרה תורה, "משרת".
והוינן בה: וכי האי "משרת" להכי הוא דאתא? והא האי קרא מיבעי ליה לדין אחר.

דרשני המקוצר[עריכה]