פרשני:בבלי:פסחים לט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לט ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן: הרי דין נזרעין כהלכתן" תנינא כבר. דהא תנן:  ערוגה שהיא בגודל ששה טפחים על ששה טפחים, זורעין בתוכה חמשה זרעונין מחמישה מינים שונים. ארבע מהם, על ארבע רוחות, כל מין בגבול רוח אחרת, ומין אחת באמצע! נמצא מרחק של ג' טפחים לפחות בין מין למין. ובמרחק זה אין הזרעים יונקים זה מזה  1 .

 1.  רש"י. וכן היא דרכו בכל הסוגיה, דביניקה תליא מילתא. אבל התוספות כתבו דלא יתכן לפרש כן. דהא משמע בשבת (פה א), דד' דארבע רוחות, נזרעים באמצע כל רוח, ולא בקרנות. ונמצא דכל אחד רחוק מהאמצעי ג' טפחים. הרי דשיעור היניקה הוא ג' טפחים. ואם כן, יזרע ט' זרעים. ג' שורות של ג' ג'. ויהיו רחוקים זה מזה ג' טפחים. לכך פירשו, דהכא אינו משום יניקה. אלא משום ערבוב. שאם יזרע יותר מחמשה זרעים, יתערבבו זה עם זה לכשיגדלו.
ומאחר דמשנה ערוכה היא, מה הוצרך רב להשמיענו דין זה?
ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי דסגי במרחק זה בין מין למין, דוקא בזרעין. אבל בירקות לא די בכך, משום שהירקות יונקים יותר מזרעים. קא משמע לן רב, דדינם כדין הזרעים.
ומקשינן: למימרא דיניקת הירקות אלימא מיניקת הזרעים, ומשום כן הוצרך רב להשוותם? והא שנינו איפכא.
דהתנן: כל מיני זרעים, אין זורעין מינים שונים בערוגה אחת. ואפילו לא בשיעור של חמישה מינין על ערוגה של ששה על ששה. אבל כל מיני ירקות, זורעין אותם יחד בערוגה אחת במרחק האמור! והא דתנן "ערוגה של ששה על ששה, זורעין בתוכה חמישה זרעונין", בזרעוני ירקות קאמר.
ושוב קשיא, מאי קא משמע לן רב?
ומשנינן: מהו דתימא, הני ירקות שיוצאים בהם למרור, מין זרעים נינהו, ולא מין ירקות. ולכך לא יזרעו בערוגה אחת כלל. קא משמע לן רב, דמיני ירקות הן. לפיכך נזרעים הם בערוגה אחת כהלכתם.
ותמהינן: וכי מרור מין זרעים הוא, סלקא דעתך למימר? והא תנן: אלו ירקות שאדם יוצא בהן בפסח!
וכן תני בר קפרא: אלו ירקות!
וכן תני דבי שמואל: אלו ירקות!
ומשנינן: חזרת איצטריכא ליה לרב להשמיענו, דנזרעת עם ארבעה מינים אחרים בערוגה אחת של ששה על ששה. משום דסלקא דעתא אמינא, הואיל וסופה של החזרת להקשות, שהקלח שלה מתקשה ונעשה עבה, ניתיב לה רווחא טפי, ולא יהיה די במרחק של ג' טפחים בינה לבין מין אחר.
ומוכחינן כהאי סברה: וכי לאו אמר רבי יוסי בן רבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה, מרחיבין לו מקום של בית רובע! ולא סגי ליה בהרחקת ג' טפחים, אלא מרחיקים ממנו מין אחר מכל צד מרחק של בית רובע (שיעור מקום זריעת רובע קב. וחשבון מקום בית רובע הוא על בסיס חשבון בית סאתיים. שמצינו בחצר המשכן, שהיתה מאה אמה על חמישים אמה, והיה בה שיעור בית סאתיים).
אלמא, כיון שסופו של הכרוב להקשות, יהבינן ליה רווחא טפי. והוה אמינא, דהכי נמי בחזרת. שמשום שסופה להקשות ולהתעבות, ניתיב לה רווחא טפי. קא משמע לן רב, דסגי לה בפיזור של חמשה זרעונין לערוגה של ששה על ששה.
שנינו במתניתין: יוצאין בהן בין לחין בין יבשין!
אמר רב חסדא: לא שנו כן, אלא בקלח שלהם. שאף ביבשותו, עדיין נותר בו טעם המרור. אבל בעלין שלהם, כשהם לחין, אין (יוצאים בהם). אבל כשהם יבשין, לא יוצאים בהם! לפי שכבר אין בהם טעם, וכעפר בעלמא הם.
ומקשינן: והא מדקתני בסיפא, "ויוצאין בקלח שלהן", מכלל דרישא בעלין מיירי! ועליהם קתני "בין לחין בין יבשין", ודלא כרב חסדא.
ומשנינן: אף רישא איירי בקלח. וסיפא פרושי קא מפרש לה לרישא. והכי קאמר: כי קתני ברישא "בין לחין בין יבשין", אקלח קתני לה.
מיתיבי: תניא: יוצאין בהן (בעלים) ובקלח שלהן, בין בלחין בין ביבשין - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: כשהם לחין יוצאין בהן. אבל כשהן יבשין, אין יוצאין בהן!
ושוין רבי מאיר וחכמים, שיוצאין בהן כשהם כמושין (יבשים קצת  2 ). אבל לא יוצאין בהם כשהם כבושים בחומץ, ולא כשהם שלוקין (מבושלים הרבה), ולא כשהם מבושלין דרך בישול רגיל! לפי שכבר אין בהם את טעם המרור.

 2.  וכתבו הריטב"א ומהר"ם חלאווה, דיוצאין אף בעלים כמושים. אבל המגן אברהם בסימן תעג הוכיח מדברי הרמב"ם והטור, דאין יוצאין בכמושים, אלא בקלחים ולא בעלין. וכן היא דעת הריא"ז, שחולק על זקנו הר"י בזה. ויעוין בשער הציון, שם סקמ"ח. ויעוין בקרבן נתנאל שהביא מקור מדברי הירושלמי להחמיר בזה.
כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור, יוצאין בו. וכל שאין בו טעם מרור, אין יוצאין בו!
קתני מיהת, "יוצאין בהם ובקלח שלהן, בין לחין בין יבשין". אלמא, אף בעלים יבשין יוצאין. וקשיא לרב חסדא.
ומשנינן: תרגומא (תפרש) להא דקאמר רבי מאיר, "בין לחין בין יבשין", דאקלח בלבד קאמר!
תנו רבנן: אין יוצאין בהן כשהם כמושין!
משום רבי אליעזר בן רבי צדוק אמרו: יוצאין בהן אף כשהם כמושין!
בעי רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו בפסח, במרור של מעשר שני בירושלים?
ומפרשינן: אליבא דרבי עקיבא לא תיבעי לך, ופשיטא דיוצאין בו. שהרי לדידיה יוצאים אף במצת מעשר שני. והשתא, אם במצה שחיוב מעשרותיה הוא מדאורייתא נפיק במעשר שני, במרור שהוא ירק, ואין חיוב מעשרות ירק אלא מדרבנן, מיבעי לן למימר דיוצאין בו במעשר שני?!
כי תיבעי לך, אליבא דרבי יוסי הגלילי תיבעי. דאמר, אין יוצאין במצת מעשר שני, משום שאינה נאכלת בכל מושבותיכם, אלא בירושלים בלבד  3 .

 3.  רש"י. וצריך עיון, הא לעיל מבואר, דרבי יוסי הגלילי ממעט מעשר שני מ"לחם עוני". מיהו, כתב רש"י בחומש בקרא ד"בכל מושבותיכם", "פרט למעשר שני ולחמי תודה". והוא על פי המכילתא. ולפי זה, ממעט רבי יוסי הגלילי מעשר שני, אף משום שאינו נאכל בכל מושבות (ודלא כדאמרינן לעיל, דיש לו היתר בכל מושבות, משום דאם נטמא פריק ליה, ואוכלו חוץ לירושלים). ולא הוצרך רבי יוסי הגלילי למעט מ"לחם עוני", אלא לזמן נוב וגבעון. מהרש"א. ויעוין בצל"ח.
מאי דינו של המרור בזה? מי אמרינן, דוקא במצה דחיובה דאורייתא, הוא דלא נפיק במעשר שני. אבל מרור של מעשר שאינו אלא מעשר דרבנן, נפיק ביה. דהא מדאורייתא שפיר נאכל בכל מושבות.
או דלמא, כל דתקינו רבנן, כעין דאורייתא תקון! ומאחר שתקנו בו חכמים דין מעשר, הרי הוא נחשב כאין לו היתר במושבות. וכיון שהוקשו מרור ומצה זה לזה, אף במרור בעינן שיהיה נאכל "בכל מושבותיכם ".
אמר רבא: מסתברא, דאין יוצאין בו. ושוים מצה ומרור בדיניהם לכל דבר  4 .

 4.  עוד פירש רש"י, דהנידון הוא על מרור בזמן הזה, שאין חיובו אלא מדרבנן. ומספקא לן, אם אף בחיוב מרור דרבנן בעינן "בכל מושבותיכם". ומסקינן, דתקנת חכמים דמרור בזמן הזה, היא כעין חיוב מרור דאורייתא לכל דבר. וכתב, דאי אפשר לפרש כן, אלא למאן דאמר "קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא". שאם לא כן, הא אין מחיצות ירושלים קולטות את המעשר. ולמה לא יחשב כנאכל בכל מושבות. מיהו, דחה פירוש זה. דאם כן, הוה לן לפרושי להדיא דבזמן הזה מיירי.
מתניתין:
אין שורין בפסח את המורסן (קלפות החיטים) לתרנגולים, לפי שהוא מחמיץ בכך.
אבל חולטין אותו ברותחין, לפי שהרותחין אינם מניחים אותו להחמיץ.
האשה לא תשרה בפסח את המורסן כדי שתוליך (להוליך) אותו בידה למרחץ! שכן היה דרכן, לשוף את הגוף במורסן. ואסור להשרותו, משום שהוא מחמיץ בשרייתו.
אבל שפה היא את המורסן בבשרה, כשהוא (המורסן) יבש! ואף על פי שגופה רטוב מהמים, אין המורסן מחמיץ במים מועטים כל כך  5 .

 5.  וכתבו הגאונים, שאף על פי שחלוט אינו בא לידי חימוץ, אין להתיר חליטה אלא לחולה, ועל פי בקיאין בלבד. לפי דלא ידעינן חליטה מה היא.
לא ילעוס אדם חיטין בפיו, ואחר כך יניח אותן על מכתו! שאם ישהה אותן לאחר שלעסם והרטיבם ברוק שבפיו, יבואו לידי חימוץ.
תנו רבנן: אלו דברים שאין הם באין לידי חימוץ: בצק האפוי! שלחם לאחר שנאפה, שוב אינו מחמיץ לעולם, כל כמה שישרה במים.
ובצק המבושל! ויבואר בסמוך.
ובצק חלוט, שחלטו אותו ברותחין! שכשמטילים אותו לתוך מים רותחין, אין הם מניחים אותו מלהחמיץ  6 .

 6.  כן היא פשטות דברי רש"י. וכן פירש מהר"ם חלאווה בדעתו. אבל הרא"ש כתב, דכונת רש"י היא לזיעת הגוף. שלחלוחית הזיעה אינה מחמיצה. אבל אם יש עליה טיפות מים ממש, ודאי אסור. והרוקח כתב, שאף זיעה מביאה לידי חימוץ. ומדמה לה לרוק אדם, דתנן בסמוך דהוא מחמיץ.
ותמהינן: איך קתני דהמבושל אינו מחמיץ? והלא כשניתן במים, עדיין הם לא רתחו. ואינו מתבשל בהם מיד. אם כן, אדמבשל ליה מחמע (עד שיגמר בישולו, יחמיץ בינתים).
אמר רב פפא: בבצק האפוי שבישלו לאחר אפייתו קאמר! וקא משמע לן, דלאחר שנאפה אינו מחמיץ, ואפילו על ידי בישול.
תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף (דליפת מים) מן הגג - אפילו אם דלפו עליו מים כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ! לפי שטירדת הדלף שאינה פוסקת, מונעת ממנו להחמיץ. והיא כאותה ששנינו לקמן (מח ב), שכל זמן שעוסקים בבצק, אינו בא לידי חימוץ (ראשונים).
אמר רב פפא: והוא דעביד הדלף טיף להדי טיף! כלומר, שנופלת טיפה אחר טיפה מיד, בלא שהות ביניהן. וצריך לאפותו מיד לאחר שפסק הדלף. רא"ש.
אמרי דבי רב שילא: ותיקא (מין מאכל קמח), שרי לאוכלו בפסח!
ומקשינן: והתניא: ותיקא אסור!
ומשנינן: לא קשיא. הא דהתירו דבי רבי שילא, היינו היכא דעבדיה במישחא ומילחא  7  (שבשלו את הקמח בשמן ובמלח) בלא מים  8 !ובכך אין הוא מחמיץ. וכדקיימא לן: מי פירות אין מחמיצין  9 !

 7.  והר"ן כתב להוכיח מכאן, שאין המלח גורם לידי חימוץ העיסה. ודלא כהראשונים שכתבו דדוקא בשמן אין לחוש לכך. אבל בעיסה הנילושה במים אין ליתן מלח, לפי שהוא ממהר להחמיץ. וכדקיימא לן, "מליח כרותח". ויעוין עוד ברא"ש שהאריך בראיות לכאן ולכאן.   8.  ולשיטת הרי"ף דסובר דמי פירות אין מחמיצין אף בצירוף מים, צריך לומר דהכוונה היא שאין בו מים בלבד, אלא מי פירות נמי. רא "ש. (והוא על פי דרכו בשיטת הרי"ף (הובאה לעיל לו א). ויעוין שם בשם האחרונים, שאין הכרח לומר בדעת הרי"ף כן). ולפי זה יוכרח, דאית ליה, דמלח הוא תולדת המים, ולא מי פירות. שאם לא כן, אף במיא ומילחא יש להתיר. קרבן נתנאל. ויעוין בשלטי הגיבורים (דף י מדפי הרי"ף אות ב).   9.  ואף שהמלח לאחר שנמס בתבשיל דינו כמים, אין בו כדי להחמיץ. לפי שהוא מועט. וגם נשתנה צורתו מצורת מים. אבל במים גמורים, חיישינן אף בכל שהוא. ר"ן. ודעתו היא שהמלח הוא תולדת המים. ודבר זה נידון בהרחבה בפוסקים. והרמב"ם בפרק י מטומאת אוכלין הלכה ב כתב, דדינו כמי פירות.
והא דקתני דאסור, היינו היכא דעבדיה לקמח במיא ומילחא! שהמים מחמיצין אותו.
אמר מר זוטרא: לא לימחי אניש קדרא בקימחא דאבישנא (קמח של חיטים לחות שנקלו בתנור)! שדרכן היתה ליתן קמח לתוך תבשיל הקדירה בכדי שיתעבה. ואסור לעשות כן בפסח, משום שעל ידי המים שבתבשיל הוא מחמיץ. ואף בקמחא דאבישנא אסור. ואפילו שהאפוי אינו מחמיץ, והחיטים הקלויות הרי הן כאפויות. מכל מקום חיישינן דילמא לא בשיל (לא נקלה) הקמח שפיר. ועדיין הוא בא לידי חימוץ.
ואף דאין הקמח מחמיץ כשהוא נחלט ברותחין, הדרך ליתנו לתבשיל קודם שהרתיח.

דרשני המקוצר[עריכה]