פרשני:בבלי:פסחים קג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קג ב

חברותא[עריכה]

דרב ברונא ורב חננאל, תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא.  קאי עלייהו עמד עליהם, והיה משמש לפניהם, רב ייבא סבא.
אמרו ליה: הב לן כוס יין, וניבריך עליו ברכת המזון!
לסוף, לאחר מכן, נמלכו ואמרו ליה: הב לן כוס יין ונישתי תחילה, קודם שנברך.
אמר להו רב ייבא סבא: כיון דאמריתו "הב לן וניבריך" - איתסרא לכו למישתי עד לאחר ברכת המזון.
מאי טעמא? משום דאסחיחו דעתייכו. שעל ידי שאמרתם "הב לן וניבריך" הסחתם דעתכם משתיית היין, ואסורים אתם לשתות עד לאחר ברכת המזון.  1 

 1.  רש"י והרשב"ם שלא די שיברכו בפה"ג על שתייתם עתה אלא צריכים קודם לברך ברהמ"ז. והתוס' כתבו שאי"צ לברך ברהמ"ז אלא יברכו בפה"ג בלבד ומותר להם לשתות. והוכיחו כן מהא דרבא הביא ראיה מדין זה לענין שהשותה אחר ברהמ"ז צריך לברך בפה"ג. ובשלמא אי מיירי כאן לענין ברכת בפה"ג שפיר מביא ראיה. אבל אם מיירי לענין שאסור להם לשתות עד שיברכו ברהמ"ז מנא ליה דאחר בהמ"ז יצטרך לברך בפה"ג. ודחו זאת התוס' דאם אינם צריכים לברך בפה"ג היות ו"הב לן וניבריך" לא הוי הפסק, א"כ אמאי אסורין לשתות עד שיברכו בהמ"ז. ומ"מ כתבו התוס' דמלשון הגמרא משמע שאי"צ לברך ברהמ"ז. מדלא אמרו "איחסרא לכו למישתי עד דברכיתו ברהמ"ז ובפה"ג". ועוד כתבו שסברא הוא כיון ד"הב לן וניבריך" הוי הפסק כאילו כבר בירכו סגי בברכת בפה"ג כמו אחר בהמ"ז. לעיל קב א תוד"ה כשהן (ועיין לעיל קא ב בעיונים 5, מחלוקת דומה בראשונים לענין שינוי מקום).
הרי שברכת המזון נחשבת להיסח הדעת, ולפיכך ברכתי שוב על היין שלאחר ברכת המזון.  2 

 2.  כתב הרשב"ם שאעפ"י שברהמ"ז הוי הפסק לגבי ברכת היין שבסעודה, מכל מקום אין צריך לברך ברכה אחרונה על היין ברהמ"ז לפי שברהמ"ז פוטרתו, דהשתא ברכת מעין ג' סגי להו כ"ש שלש ברכות עצמן. והתוס' כתבו שאין זה ק"ו. שהרי מצינו לגבי דברים הבאים שלא מחמת הסעודה שאכלן אחר הסעודה קודם ברהמ"ז שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ואין ברהמ"ז פוטרתם. אך לדינא הסכימו התוס' שאי"צ לברך ברכה אחרונה על היין כי הוא נחשב לדברים הבאים מחמת הסעודה. תוד"ה אנא.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה, וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא.
אמימר בריך על כל כסא וכסא, בכל פעם שהיה שותה בתוך הסעודה בירך בורא פרי הגפן.
ומר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא. רק על הכוס הראשון שבתוך הסעודה ועל כוס של ברכת המזון (ששותהו לאחר ברכת המזון), כרבא דלעיל.
רב אשי בריך אכסא קמא, ותו לא בריך אפילו על כוס של ברכת המזון.  3 

 3.  כתבו התוס' דמכאן משמע שבכל דבר מצוה שטעון כוב אי"צ לברך בפה"ג מצד עצם המצוה אלא רק מצד ברכת הנהנין ונפ"מ שאם בירך לפני כן על היין אי"צ לברך שוב על הכוס באופן שאין הפסק, כדחזינן מדרב אשי שלא בירך על כוס של ברהמ"ז. וגם החולקים עליו אינם מחייבים לברך בפה"ג רק מצד הפסק. והביאו ראיה לזה מירושלמי דאמר שאם התחיל לסעוד בע"ש מבעוד יום ובירך על היין אי"צ לברך בקידוש בפה"ג. והקשו א"כ למה מברכין על כוס שני שאחר הגדה בפה"ג? שהרי לא היה הפסק בין ברכת בפה"ג שבירך על כוס ראשון לבינו. ותירצו דהגדה (וכן ההלל שעל כוס רביעי) הוי הפסק. שאעפ"י שמותר לשתות באמצע ההגדה מ"מ כיון שהתחיל בברכת אשר גאלנו נאסר לשתות והוי כמו ברהמ"ז דמפקינן הכא דהוי הפסק. תוד"ה רב אשי. ויש שכתב לבאר החילוק מסוגיין, דדוקא גבי קידוש וברהמ"ז אף שהן שתי מצוות נפרדות ושתיהן טעונות כוס, מכל מקום אין צורך שהשתיה שלהן תהא מחולקת לשתים, ויכול לשתותן בשתיה אחת. הלכך אינו צריך לברך על כל אחת בפה"ג. אבל בארבע כוסות צריך שתהיה שתית כל כוס מחולקת לעצמה. כי אין כאן ארבע כוסות מחולקות, ולכן צריך לברך על כל כוס כדי שתהיינה השתיות מחולקות. גבורות ה' פרק מ"ט.
אמר להו רב אחא בר רבא: אנן - כמאן נעביד? כיצד עלינו לנהוג הלכה למעשה?
אמימר אמר: אנא "נמלך" אנא! בכל כוס שאני שותה בדעתי שלא לשתות יותר, ורק אחר כך אני נמלך ושותה עוד כוס, והוי היסח הדעת, ולכן הייתי צריך לברך על כל כוס וכוס, מאחר שהיה לי היסח הדעת ביניהם.
מר זוטרא אמר: אנא - דעבדי כתלמידי דרב. שלא הייתי נמלך, ולכן ברכתי רק על כוס הראשון. וגם על הכוס של ברכת המזון ברכתי לפי שברכת המזון הוי היסח הדעת, כדדייקינן לעיל מתלמידי דרב.
ורב אשי אמר: לית הלכתא כתלמידי דרב! וברכת המזון לא הוי היסח הדעת, ואין צריך לברך אפילו על כוס של ברכת המזון.
וראיה לדבר: דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת, ואמר רב - יקנ"ה! דהיינו שמברך על היין רק פעם אחת, ואין צריך לברך בורא פרי הגפן על הקידוש בפני עצמו ועל ההבדלה בפני עצמה.  4  ואם כן, הכא נמי, אין צריך לברך על הכוס של קידוש  5  ולחזור ולברך על כוס של ברכת המזון.

 4.  רש"י. והתוס' הקשו עליו דאיך יברך פעמים בפה"ג על כוס אחד וזה לא מצינו. ולכן הם מפרשים שהראיה היא מדלא תיקנו את ברכת היין בסוף שמע מינה דלא הוי הקידוש הפסק וה"ה נמי ברהמ"ז. תוד"ה וקאמר. והראשונים הקשו על עיקר קושית רב אשי. דמאי סלקא דעתין לדמות יקנ"ה לברהמ"ז? הא ברהמ"ז היא גמר סעודה והיסח הדעת, ודין הוא שתפסיק. משא"כ ביקנ"ה, וכתירוץ הגמ'. ועוד הקשו למה לא פריך רב אשי מכל קידוש דעלמא שהקידוש אינו הפסק לגבי בפה"ג שבירך תחילה. ותירצו על הקושיא הראשונה, דרב אשי סבר שהטעם שברהמ"ז מפסקת אינה משום שהיא גמר וסילוק אכילה אלא משום שנאסרה ונפסקה שתייתו מחמת הברכה ולכן הקשה מיקנ"ה, שהרי שם ג"כ נאסרה עליו השתיה אחר ברכת היין מחמת מצות הבדלה. ועל הקושיא השניה תירצו, שמקידוש דעלמא לא קשיא משום שברכת הקידוש שהיא חובת הכוס אין דינה שתפסיק דחדא ברכתא אריכתא היא אבל מיקנ"ה שההבדלה אין מקומה בכוס זה הקשה שהיה ראוי שתפסיק. והמהרש"א תירץ קושיא זו, דמקידוש והבדלה דעלמא לא קשיא ליה. דכיון דאין בהם הרבה ברכות אינם מפסיקים כמו ברהמ"ז שיש בה הרבה ברכות. אבל מיקנ"ה שיש שם הרבה ברכות היה קשה לו, למה לא הוי הפסק.   5.  רש"י והרשב"ם. כסעודת חול כשבירך באמצע סעודתו על היין, שאין צריך לברך שוב על כוס של ברהמ"ז.
ונמצא שהוכחש מה שאמר רב ייבא סבא משמיה דרב מדברי רב עצמו!
ודחינן: ולא היא!
התם, בתלמידי דרב, עקר דעתיה ממשתיא על ידי אמירת "הב לן וניבריך".
הכא, ביו"ט שחל להיות אחר השבת, לא עקר דעתיה ממשתיא, לפי שעדיין לא התחיל לשתות, וכל זמן הקידוש וההבדלה דעתו לשתות. ולכן אינו צריך לברך אלא ברכה אחת לשתיהן.
וממשיכה הגמרא בסיפור המעשה ברב יעקב בר אבא שאיקלע לבי רבא, וזה היה בשבת. (והפסיקה הגמרא באמצע, בעובדה דאמימר ומר זוטרא ורב אשי, שנחלקו אי הלכה כרבא ותלמידי דרב).
כי מטא רבא במוצאי שבת לאבדולי, קם שמעיה, משמשו, ואדליק אבוקה משרגא, מנר אחר, לצורך ברכת מאורי האש.
אמר ליה רב יעקב בר אבא לרבא, לאחר שהבדיל: למה לך כולי האי להדליק אבוקה? הא מנחא שרגא הרי הנר מונח לפניך, ומדוע אי אפשר לברך עליו? אמר ליה רבא: שמעא, שמשי - מדעתיה דנפשיה קא עביד, ולא ציותיו לעשות כן.
אמר ליה רב יעקב בר אבא: אי לא שמיע ליה שמשך מיניה דמר, אילולא ששמע שמשך ממך שיש לנהוג כך - לא הוה עביד!
אמר ליה רבא: וכי לא סבר ליה מר דאבוקה להבדלה - מצוה מן המובחר?!  6 

 6.  לכאורה קשה למה לא השיב לו רבא מיד את תשובתו האמיתית כמו שאמר לבסוף. ובמרדכי הביא בשם הר"י מקורביל שרבא ורב יעקב בר אבא לא הבינו זה את זה מלכתחילה. שרבא חשב שרב יעקב שאלו שאע"ג שאבוקה מצוה מן המובחר מ"מ כיון שיש כבר נר דולק אין לחזר אחר אבוקה. וענהו רבא שאכן לא היה צריך לחזר אבוקה ומה שעשה מדעת עצמו עשה כן. ורב יעקב באמת שאל על עיקר הדבר למה צריך אבוקה כלל, וחשב שרבא הבין את שאלתו וענהו שבאמת אין צריך כלל אבוקה. והשיב לו רב יעקב שאם השמש לא היה שומע פעם אחת מרבא שצריך אבוקה לא היה עושה עכשיו כן. ועכשיו הבין רבא כוונת רב יעקב. ואמר לו שהשמש אכן שמע ממני שמצוה באבוקה כשאין נר דולק. ומה שחזר על האבוקה עכשיו כשהנר היה דולק זה עשה מדעת עצמו ולא על דעתי. ובטעם הדבר שצריך אבוקה להבדלה למצוה מן המובחר, כתבו ראשונים משום שאורה מרובה. ויש שכתבו משום שאמרו בברכות (נב ב) שמברכים "בורא מאורי האש" בלשון רבים לפי שיש הרבה גוונים באש. וזה ניכר יותר באבוקה מבנר.
פתח רבא ואמר: ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך המבדיל בין קודש לחול.
אמר ליה רב יעקב בר אבא: למה לך כולי האי להאריך כל כך?
והאמר רב יהודה אמר רב: ברוך המבדיל בין קודש לחול - זו היא הבדלתו של רבי יהודה הנשיא, ולא אמר יותר?
אמר ליה רבא: אנא, כהא סבירא לי -
דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הפוחת (בעניני הבדלה) לא יפחות משלש מיני הבדלות. והמוסיף לא יוסיף על שבע!

דרשני המקוצר[עריכה]