פרשני:בבלי:פסחים סא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים סא א

חברותא[עריכה]

וישנו לאחר מיתה. שאם האבא היה חייב קרבן ומת והניח נכסים, הרי הנכסים משועבדים להביא מהם את החיוב של האב, ומי שיורש את הנכסים מקריב מהם את הקרבן שהאב היה חייב. ואם שחטו את הקרבן לשם קרבן אחר, הרי זה נפסל, והנכסים נשארו בשיעבודם עד שיביא מהם קרבן אחר ויקריבנו כראוי.  1 

 1.  עיין רש"י שכתב שאם שחט לשם קרבן אחר לא עלה לשם חובה, כלומר שאינו פסול לגמרי (שלא לזרוק את הדם ושהבשר טעון שריפה), אלא הקרבן כשר לזרוק את הדם ולאכול את הבשר, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, ודין זה נוהג בכל הקרבנות חוץ מפסח וחטאת. אבל פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן פסולים לגמרי. והטעם שרש"י נקט כאן רק הפסול "לא עלו", שנוהג בשאר קרבנות, ולא פסול פסח וחטאת שפסולים לגמרי, משום דפסח וחטאת אינם קרבים כלל לאחר מיתה. כי מי שמת, בטל מינויו מהפסח (כדתנן לקמן צח א), ואי אפשר להקריב עבורו לאחר מיתה כלל. ובחטאת יש הלכה למשה מסיני שחטאת שמתה בעליה תמות.
וישנו בקרבן צבור כבקרבן יחיד כי שינוי קודש פוסל גם בקרבנות הציבור.
תאמר בשינוי בעלים שהוא קל משינוי קודש -
דאין פסולו מכח מחשבה בגופו של הקרבן, אלא מכח מחשבה על הבעלים.  2 

 2.  רש"י. אמנם בגמרא בסמוך אמרינן שהטעם שלא נחשב פסולו בגופו הוא משום דהוי מחשבה בעלמא. ורש"י פירש כאן לפי ההוה אמינא שרק שינוי בעלים לא הוי פסולו בגופו, אבל שינוי קודש הוי פסולו בגופו. והסברא לכך היא שרק בשינוי בעלים מחשב על הבעלים ולא על גוף הקרבן, אבל בשינוי קודש מחשב על גוף הקרבן. אבל בסמוך מסקינן שגם שינוי קודש לא הוי פסולו בגופו, משום שכל פסול מחשבה היא מחשבה בעלמא, כדאיתא שם.
ואינו פוסל בכל ארבעת עבודות הדם, אלא בזריקה בלבד. כי הבעלות על הקרבן היא רק על הכפרה, והכפרה היא רק בזריקה, וממילא נחשב שינוי בעלים רק אם משנה את שם הבעלים בזריקה, מה שאין כן בשאר עבודות שלא נקרא שם בעלים עליהם, אם מחשב בהם לשם בעלים אחרים אין זה שינוי.  3  ואינו פסול לאחר מיתה כי לאחר מיתה אין שם בעלים עליו, לפיכך אם חשב לשם אחר אינו פוסל.  4 

 3.  עיין רש"י. (ואע"ג שיש גם בעלות על הבשר לאכילה, זה לא מחייב לעשות את העבודות לשמו. כי הבעלות על הבשר אינה תלויה כלל בכפרה של הקרבן, אלא היא בעלות בפני עצמה על אכילת הקרבן). ורש"י הוסיף שבאמת מרבינן בזבחים דף ד א פסול של שינוי בעלים בכל ארבע עבודות, אבל זהו במי ששוחט על מנת לזרוק שלא לשם אחרים, וכן במקבל או מוליך את הדם על מנת לזרוק לשם אחרים. אבל אם הוא לא חושב על הזריקה כלל, אלא שהשחיטה עצמה היא לשם אחרים, אינו פוסל. וכן אמר רב אשי בזבחים ד ב, ז ב: אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר, שחטו לזרוק לשם פלוני פסול. וזו החומרא של שינוי קודש, שאם חשב על השחיטה עצמה פסול. כדכתיב "זבח שלמים" - שתהא זביחה לשם שלמים (ואם שחט שלמים לשם קרבן אחר, לא עלה לבעלים לשם חובה). ובחטאת כתיב "ושחט אותה לחטאת". ובפסח כתיב "זבח פסח הוא" - שתהא זביחה לשם פסח (ואם שחט פסח או חטאת לשם קרבן אחר פסולים לגמרי). ורש"י הוסיף עוד, דהא דשינוי בעלים פוסל רק במחשב על הזריקה, היינו בכל הקרבנות חוץ מקרבן פסח. אבל בפסח, הואיל ועיקר הקרבתו היא לצורך אכילת הבשר, אם שחטו שלא לשם בעליו על מנת להאכילו למנוים אחרים פסול. (ורש"י מוכיח כן ממתניתין דלקמן. ואף על פי שהבנין אב הוא לגבי פסח, מכל מקום יש פירכא דשינוי בעלים קל משינוי קודש, הואיל ובשאר קרבנות אינו נוהג בארבע עבודות). עוד כתב רש"י לקמן ד"ה כמי, שיש מפרשים שמה שאמרו שינוי בעלים אינו בארבע עבודות קאי על מחשבת שלא לאוכליו בפסח, שאינה פוסלת אם מחשב בשעת זריקה. כדאמרינן לעיל ס א אין מחשבת אוכלין בזריקה. ורש"י דחה פירוש זה, דשלא לאוכליו אינו שינוי בעלים, שהרי מדובר במחשב לשם מי שמנוי עליו אבל אינו יכול לאכול. ופוסלת רק במחשב בשחיטה. אבל שלא למנוייו - שהוא שינוי בעלים - אדרבא, עיקרה במחשב בזריקה כדילפינן מ"לכפר עליו" ולא על חבירו, וכפרה היינו זריקה.   4.  עיין רש"י. וכתבו תוספות, דאף על פי שמקריבו מחמת החיוב של האב, מכל מקום אינו בר כפרה גמורה כי אין כפרה למתים, לפיכך לא שייך בזה פסול שינוי בעלים, כי פסול זה נלמד מ"לכפר עליו" ולא על חבירו, והיינו רק במי שייך בו כפרה גמורה.
ואינו פוסל בקרבן צבור כבקרבן יחיד. כי בציבור לא שייך שינוי בעלים, שהרי כל ישראל הם בעלים של הקרבן. ואם שוחט לשם נכרים אינו פוסל, כי שינוי בעלים פוסל רק אם שינה לשם אחר שהוא גם מחויב כפרה. אבל אם שינה לשם מי שאינו מחויב כפרה אינו פוסל. (דשינוי בעלים ילפינן מ"לכפר עליו" ולא על חבירו, לפיכך בעינן שיהא חבירו מחויב כפרה כמותו). ונכרי אינו מחויב כפרה.
ומבארינן יותר: ואף על גב דתרתי מהפירכות דלעיל לאו דוקא (באמת אינם פירכות), תרתי מיהא דוקא.
ומבארינן איזה מהפירכות לאו דוקא:
דמאי שנא שינוי בעלים דלא הוי פסולו בגופו, דפסולו על ידי מחשבה בעלמא היא, ומחשבה אינה פסול בגוף הקרבן (ופסול בגוף הקרבן הוא כגון נטמא הבשר או יצא חוץ למחיצתו).
שינוי קודש נמי פסולו על ידי מחשבה בעלמא היא, ואינו פסול בגוף הקרבן.
ותו - הא דאמר שינוי בעלים אינו לאחר מיתה. זה אינו אליבא דכולי עלמא. שהרי נחלקו בזה אמוראים במסכת זבחים (דף ד ב ודף ז ב).
ולרב פנחס בריה דרב אמי דאמר יש שינוי בעלים לאחר מיתה (שהיורש הוא בעלים וצריך לשחוט לשמו,  5  ואם שחטו לשם אדם אחר לא עלה לשם חובה וצריך היורש להביא קרבן אחר) - מאי איכא למימר (איך אפשר לומר פירכא מה לשינוי קודש שכן נוהג לאחר מיתה, הרי גם שינוי בעלים נוהג לאחר מיתה)?

 5.  רש"י בזבחים דף ז ד"ה יש בעלים.
ומסקינן: תרתי מהפירכות מיהת דוקא נינהו, ונדחו דברי רב פפא שרצה להכשיר פסח בשאר ימות השנה שלא לשם בעליו מבנין אב משינוי קודש.
ומסקינן: אלא אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו (כלומר - כמי ששחט בזמנו שלא לשם בעליו),  6  ופסול.

 6.  רש"י. ותוספות פירשו דהוי כפסח בזמנו שמתו בעליו, שדינו הוא שאפילו אם שוחטו סתמא פסול.
מתניתין:
חידוש יש בקרבן פסח שאינו נוהג בכל הקרבנות, שחיוב האכילה הוא מטרה עיקרית בהבאתו, ולכן יש צורך שיהיה לקרבן הפסח "בעלים על אכילתו" כמו שלכל קרבן יש "בעלים על כפרתו".
בעלות זו מתבטאת בכך שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, ומשמעותו היא שיש לשחוט את הפסח לשם ה"בעלים על אכילתו", מלבד הצורך לשחוט אותו על מי שהוא "בעלים על כפרתו".
א. הפסח ששחטו על מנת להאכיל בשרו שלא לאוכליו, כגון לזקנים או לחולים שאינם יכולים לאכול כזית.
וכן אם שחטו על מנת להאכילו שלא למנויו אלא לאנשי חבורה אחרת.
וכן אם שחטו להאכילו לערלים ולטמאים - פסול. מפני שכל אלו אינם ראויים לאכול את הפסח, והפסח צריך להשחט לאוכליו הראויים.
אבל אם שחטו על מנת להאכיל מקצתו לאוכליו ומקצתו שלא לאוכליו.
וכן אם שחטו באותו האופן למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים - כשר. שכיון שמקצתם ראויים לאכילה, אין הקרבן פסול, ובגמרא מפורש הטעם.
ב. הפסח ששחטו קודם חצות היום פסול, משום שנאמר (שמות יב) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים", שפירושו אחר חצות היום.
ג. ואם שחטו קודם לתמיד של בין הערביים, כשר. אף על פי שלכתחילה יש לאחר את שחיטת הפסח לאחר שחיטת התמיד.
ובלבד שלא יזרוק את דמו מיד, אלא שיהא אחר ממרס (מערבב) בדמו, בשביל שלא יקרוש עד שיזרק דם התמיד, ורק אחר שזרקו את דם התמיד יזרוק את דם הפסח.
ואם נזרק דם הפסח קודם לתמיד, כשר.
ואף על פי שדרשו חכמים (לעיל נט א) שהתמיד קודם לפסח, משום שנאמר בפסח "בערב" ו"בין הערביים" ואילו בתמיד נאמר רק "בין הערבים" בלבד (ומשמע מכך שהפסח צריך איחור יותר מאשר התמיד), מכל מקום דין זה הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד כשר.
גמרא:
תנו רבנן: כיצד היא מחשבת "שלא לאוכליו"?
השוחט לשום (לשם) אכילת חולה, או לשום אכילת זקן, שאינם יכולים לאכול כזית.
כיצד שלא למנויו?
נמנו עליו בני חבורה זו, ושחטו לשם אכילת בני חבורה אחרת.
והוינן בה: מנהני מילי, מנין למדו דין זה שפסח ששחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו פסול?
ומתרצינן: דתנו רבנן: נאמר בענין הפסח (שמות יב) "ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות". ו"מכסת" פירושו מנין.
ובהמשך הפרשה נאמר "ושחטו אותו".
מלמד - שאין הפסח נשחט אלא למנויו. ש"ושחטו אותו" נדרש על "במכסת נפשות", לומר שישחטוהו לשם מנוייו.  7 

 7.  על פי רש"י בעמוד ב ד"ה הואיל. אבל בתוספות כתבו שרבי דלהלן בא להסביר את דברי תנא קמא.
יכול שחטו שלא למנויו יהא רק נחשב כעובר על המצוה של "במכסת נפשות", אבל, ומכל מקום, הקרבן יהיה כשר בדיעבד?
תלמוד לומר פעמיים:
א. "במכסת נפשות".
ב. איש לפי אכלו תכוסו על השה" - "תכוסו", מלשון מנין.
שנה עליו הכתוב, כפל דין זה שהפסח נשחט רק למנויו, פעמיים, כדי ללמד שדין זה הוא לעכב, שאם שחטו שלא למנויו, פסול.
(בכל הקדשים נאמר כלל זה. שכל מצוה שנשנתה פעמיים - "שנה עליו הכתוב לעכב").
רבי אומר: מנין אנו יודעים שדין "במכסת" (למנוייו), נאמר על עבודת שחיטה, שאם שחטו על מנת להאכילו שלא למנוייו פסול? שמא כוונת הפסוק על עבודה אחרת משאר העבודות, כגון הזריקה? היות שנאמר בתורה "איש לפי אכלו תכוסו על השה". ו"תכוסו" - לשון סורסי בלשון ארמי (שנקרא דורסי) הוא.
ומשמעו, כאדם שאומר לחבירו: כוס שחוט) לי טלה זה! ולמדנו שבשעת שחיטה נאמר דין למנוייו. שצריך כונה בשעת שחיטה שהיא תהיה למנוייו.  8 

 8.  ומפרשים את המלה "תכוסו" גם מלשון מנין כפשוטו, וגם מלשון שחיטה כלשון סורסי.
ולפי רבי אין צריך לדרוש מ"ושחטו אותו" שהתורה מדברת על זמן השחיטה.
והוינן בה: אשכחן (מצאנו) שהשוחט שלא למנויו פסול.
השוחט שלא לאוכליו - מנא לן שפסול?
ומתרצינן: אמר קרא נאמר (שם): "איש לפי אכלו תכוסו".
"לפי אכלו" - משמע הראוי לאכול, פרט לחולה ולזקן (ואפילו הם מנויים).
"תכוסו" - כבר שמענו לעיל שהוא דוקא למנוייו.
ובכך איתקש אוכלין למנויין.
ולמדנו מההיקש, כי כשם ששחיטה על מנת להאכילו שלא למנויו פוסלת אפילו בדיעבד. כך גם שחיטה על מנת להאכילו שלא לאוכליו, פוסלת אפילו בדיעבד.
שנינו במשנה בפסח ששחטו לערלים ולטמאים שהוא פסול.

דרשני המקוצר[עריכה]