פרשני:בבלי:פסחים עח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים עח א

חברותא[עריכה]

אלא חוזרת בה הגמרא מהנחתה הקודמת, כי הטומאה דחויה היא בציבור וצריכה ריצוי ציץ, אלא הותרה הטומאה בציבור, וכיון שכן משנתנו אף כרבי יהושע:
לא קשיא כי כאן בדברי רבי יהושע, שאמר בנטמא הבשר והאימורין או שיירי המנחה שאין זורק את הדם, מיירי ביחיד, כי הואיל ואין הציץ מרצה לא על העולין ולא על האוכלין, לכן אין יכול לזרוק את הדם, כי "אם אין בשר אין דם".
אבל כאן במשנתנו הרי בציבור מיירי, ש"הותרה" הטומאה ואין צריך ריצוי ציץ, ויכול לזרוק את הדם אף שנטמא הבשר.
וכן מתיישבת משנתנו, ששנינו, כי שתי הלחם הרי הן באין בטומאה; כי אף שאין הציץ מרצה על האוכלין, הרי בציבור מקריבין בטומאה אפילו בלא ריצוי ציץ, הואיל ו"הותרה" הטומאה בציבור.  96 

 96.  א. כתב רש"י: שלפי תירוץ הגמרא, לא אמר רבי יהושע "אם אין בשר אין דם" אלא לכתחילה, אבל בדיעבד, אם זרק, הורצה. וביאר המהרש"א: אע"פ שהוכיחה הגמרא לעיל מלשון "פסולה" שאף בדיעבד לא הורצה, "לא חש להך פירכא, כיון דבהדיא קתני: ומודה רבי יהושע שאם זרק הורצה; והמקשה לא סמך קושייתו אלא אקושיית: ועוד, חמשה דברים באין, לכתחילה משמע". ב. בתוספות תמהו על פירוש רש"י מכמה טעמים, ולכן פירשו תירוץ הגמרא באופן אחר, והוא: לעולם סבר רבי יהושע כי הציץ מרצה על אכילות, ולכן בציבור מקריבין הן זבחים ומנחות שנטמא הבשר או השיריים, והן שתי הלחם; ומה שהוכחנו כי רבי יהושע סובר אין הציץ מרצה על אכילות, ממה שאמר רבי יהושע: אין זורקין את הדם ואין מקטירין את הקומץ כשנטמא הבשר או השיריים ואין סומכין על ריצוי הציץ, כל זה אינו אלא ביחיד, שמדרבנן אין סומכין לכתחילה על ריצוי ציץ של אכילות, (ובדיעבד הורצה אפילו מדרבנן), ולא גזרו אלא ביחיד, אבל בציבור אפילו מדרבנן סומכין על ריצוי הציץ של אכילות.
ומפרשינן עוד: נימא מתניתין דלא כרבי יוסי:
דתניא: רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות.
רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות.
וקא סלקא דעתך דבני הישיבה:
מדקאמר רבי יוסי, אין הציץ מרצה על אכילות, ודאי שכרבי יהושע סבירא ליה, דאמר: בעינן תרתי בשר ודם, ואם אין בשר אין דם.
שאם לא כן, לענין מה חידש רבי יוסי שאין הציץ מרצה על אכילות, והרי פשיטא שאין הציץ מרצה על הבשר שנטמא שיהא מותר לאוכלו בטומאה, ואף רבי אליעזר לא נחלק בזה; אלא ודאי לענין נטמא הבשר והדם קיים, שלא תאמר, הרי הבשר כאילו קיים על ידי ריצוי הציץ ויכול לזרוק את הדם, לענין זה הוא שאמר רבי יוסי: אין הציץ מרצה על האכילות, ולפיכך אינו זורק את הדם.  97 

 97.  תמהו התוספות: מנין שסובר רבי יוסי "אם אין בשר אין דם" מכח מה שאמר "אין הציץ מרצה על אכילות", ואין נפקא מינה בזה אלא לענין זריקת הדם כשנטמא הבשר; והרי יש לומר, שלענין שתי הלחם הוא שאמר רבי יוסי "אין הציץ מרצה על אכילות", ופליג על משנתנו הסוברת ששתי הלחם באין בטומאה, ולא יישבו קושייתם; וראה בצל"ח מה שכתב בזה, וראה הגהות הגרא"מ הורוויץ זצ"ל, ישוב נפלא לזה.
וכיון שכן, נימא השתא מתניתין דלא כרבי יוסי!
שהרי לדעת רבי יוסי: "אם אין בשר אין דם", ו"אם אין שיריים אין קומץ", ולשיטתו, הרי "אין הציץ מרצה על אכילות"; ואם משנתנו כרבי יוסי היא, איך מביאין מנחות של ציבור שנטמאו טומאת עצמן, והלוא צריך ציץ לרצות, ואין הציץ מרצה על השיריים, ואם אין שיריים אין קומץ, (וראה הערה  98 ).

 98.  א. שאלת הגמרא "נימא מתניתין דלא כרבי יוסי", היינו דוקא ממה ששנינו שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים באין בטומאה; אבל מזבחים לא קשיא, כי יש לומר שסובר רבי יוסי "ציץ מרצה על העולין", וכפי שאמרנו לעיל אליבא דרבי יהושע. ב. תמהו בתוספות: והרי כבר יישבנו שמשנתנו סוברת "טומאה הותרה בציבור" ולפיכך אתי מתניתין כרבי יהושע, ואם כן מאותו טעם עצמו אתי מתניתין גם כרבי יוסי?! ומכח קושיא זו דחו פירוש רש"י בתירוץ הגמרא לעיל אליבא דרבי יהושע, ופירשו הסוגיא באופן אחר, וכפי שהובא לעיל בהערה.
ודחינן: לא כאשר אמרנו, כי לרבי יוסי "אם אין בשר אין דם", אלא רבי יוסי כרבי אליעזר סבירא ליה, דאמר: "דם אע"פ שאין בשר", ואתי שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי, (וראה הערה  99 ).

 99.  אמנם שתי הלחם לא אתי כרבי יוסי הסובר אין הציץ מרצה על האכילות; וקושיא זו מקשה הגמרא בהמשך הסוגיא. *99. רש"י כתב בלשונו כי הזריקה מועלת לקבוע את הבשר שנטמא בתורת פיגול, ראה ד"ה ורבי יוסי. אבל מדברי המאירי נראה, כי אין הנדון דוקא על הבשר שנטמא אם חייב האוכלו כרת משום פיגול, אלא שאם נטמא כל הבשר ואין הציץ מרצה על האכילות, אין הזריקה חשובה זריקה כלל, ופקע תורת פיגול מכל הקרבן, "שכל זריקה שאינה מכשרת הבשר לאכילה אין בה פגול".
ותמהינן: אי הכי, שלדעת רבי יוסי אין טומאת הבשר מעכבת את זריקת הדם, למאי הלכתא (לאיזה ענין) אמר רבי יוסי: אין הציץ מרצה על אכילות, (וכפי שכבר נתבאר)?!
ומשיבה הגמרא: וליטעמיך (ולשיטתך): שאין כל נפקא מינה בנידון ריצוי ציץ על אכילות אלא לענין זריקת הדם כשנטמא הבשר, ורק לדעת הסובר "אם אין בשר אין דם".
הלוא רבי אליעזר דאמר: הציץ מרצה על אכילות, נמי תיקשי לך, שהרי כיון דאמר רבי אליעזר גופיה: "דם אע"פ שאין בשר", אם כן, הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא, והרי בלא ריצוי ציץ יכול הוא לזרוק את הדם?! אלא לענין הדברים הבאים הוא שנחלקו אם הציץ מרצה על אכילות, (אבל לדברי שניהם "יש דם אע"פ שאין בשר"):
(הקדמה:
א. המחשב מחשבת פיגול בקרבן, כגון שחישב בשעת שחיטה, לזרוק את הדם או להקטיר את האימורין או לאכול את הבשר לאחר זמנן, הרי הקרבן כולו "פיגול הוא", והאוכל ממנו מתחייב כרת.
ב. אין קרבן שפיגל בו נקבע בו תורת "פיגול", עד שיקרבו כל מתיריו של הקרבן, וזהו שאמרו: "כהרצאת כשר (קרבן שלא נתפגל, בזריקת הדם הוא נרצה) כן הרצאת פסול (פיגול, ללמדך, שאין בו תורת פיגול עד שיירצה בזריקה שהיא סוף כל מתיריו) ".
ג. במה דברים אמורים שזריקת הדם מועלת לקבוע תורת פיגול, כשהיה הקרבן כשר בשעת זריקה אם לא שחשב בו מחשבת פיגול, אבל אם היה בקרבן פסול אחר, כגון שנטמא, אין נקבע בו תורת "פיגול" לחייב את האוכלו כרת; ואפילו היה טמא הבשר לבדו בשעת זריקה, אין האוכל מן הבשר חייב כרת משום פיגול, הואיל והיה בו פסול אחר.
ד. קרבנות שהן קדשי קדשים יש בהן מעילה אם נהנה מהן מפני ש"קדשי ד'" הן; אך קדשי קדשים שיש בהן היתר אכילה לכהנים, כיון שנזרק דמם והותרו באכילה לכהנים, שוב אין הם "קדשי ד'" ואין בהם מעילה.
ה. קרבן שהיה בו פסול, כגון שנטמא כולו או חלקו, וזרק עליו את הדם, אין זריקת הדם מועילה להוציאתו מידי מעילה, ע"כ הקדמה)
א. למיקבעיה לאכילות שנטמאו בתורת פיגול (רש"י). (*99)
ב. ולאפוקי לאכילות שנטמאו מידי מעילה הוא דקמיפלגי רבי אליעזר ורבי יוסי, אם הועיל הציץ להחשיבן כאילו טהורים הם, והועילה הזריקה לקבוע בהן תורת פיגול ולהוציאן מידי מעילה.
רבי אליעזר סבר: מרצה ציץ עילויה דהבשר ואף ש"אכילות" הוא, ומשוי ליה הציץ כטהור, וקבע ליה הזריקה בפיגול לחייב האוכלו כרת, וכן מפיק ליה (מוציאו) הזריקה לבשר שנטמא מידי מעילה, כי הועיל הציץ להחשיבו כאילו טהור היה.
ורבי יוסי סבר: לא מרצה ציץ עילויה דהבשר כיון ש"אכילות" הוא, ולא משוי ליה הציץ כטהור, וכיון שכן, לא קבע ליה הזריקה בפיגול, ולא מפיק ליה הזריקה מידי מעילה, ולא הועילה הזריקה אלא להוציא את הבעלים ידי חובתן.
מתקיף לה רב מרי: וכי היאך אמרת שמשנתנו אתיא אפילו כרבי יוסי הסובר אין ציץ מרצה על אכילות, והרי נהי נמי (לו יהא) דרבי יוסי סבר כרבי אליעזר האומר "יש דם אע"פ שאין בשר", תיקשי:
בשלמא זבחים שנטמאו קרבין בציבור, כי הרי איכא דם שהציץ מרצה על טומאתו, ואע"פ שאין הציץ מרצה על הבשר - לדעת רבי יוסי הסובר אין ציץ מרצה על אכילות - הרי כבר פירשנו, כי לדעת רבי יוסי יש דם אע"פ שאין בשר.  100 

 100.  מדברי רש"י נראה שהוא גורס: "איכא עולין", ופירש, בשלמא זבחים איכא עולין דמרצי ציץ עלייהו ואיכא תרתי. וכוונתו, דאיכא "אפילו" תרתי, כי הרי השתא קיימינן שלדעת רבי יוסי יש דם אע"פ שאין בשר ואין אימורין; אלא שצריך ביאור למה לי כל זה, ולא די לנו בדם, וכפי גירסתנו. *100. כי בכל יום משבעת הימים יש לומר שהוא שלישי לטומאתו או שביעי לטומאתו, חוץ מיום הרביעי שבו אין מזין עליו כלל, גמרא יומא, וראה הערה (102).
ומנחת העומר נמי ניחא שהיא באה בטומאה, כי הרי איכא קומץ שהציץ מרצה עליו, ואף שעל השיריים אינו מרצה, הרי יש קומץ אע"פ שאין שיריים.
ולחם הפנים נמי ניחא שהן באין בטומאה, כי איכא בזיכין של לבונה (שהיו מניחין על השולחן, והקטרת הבזיכין מתרת את הלחם כקומץ המתיר את המנחה) והועיל ריצוי הציץ להתיר להקריבן על גבי המזבח, ונתקיימה מצות לחם הפנים אף שטמאין הן.
אלא מה ששנינו במשנתנו: כי שתי הלחם באין בטומאה, שאין בהן אלא "אוכלין" שאין הציץ מרצה עליהן לדעת רבי יוסי, מאי איכא למימר כדי לפרשה כרבי יוסי?!
וכי תימא: אין משנתנו מדברת בשתי הלחם הבאין בפני עצמן בלא שני כבשים, כי באלו אין שייך לומר שהן באין בטומאה, כיון שאין הציץ מרצה על אכילות.
אלא משנתנו מדברת בשתי הלחם הבאים עם שני כבשים, והועיל ריצוי הציץ לקרב עמהן, והי ניהו (ב"ח, ומי הן הקרבין עמהן), שלמי ציבור (היינו שני הכבשים) הבאין עם הלחם שזריקת דמן מתרת אותן באכילה, והרי הותרו שתי הלחם, והן מתירין את החדש במקדש אף שטמאין הן?
הרי אי אפשר לפרש כן, כי: אם כן - משנתנו המונה את הדברים הבאין בטומאה, והם: עומר, שתי הלחם, לחם הפנים, זבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חדשים - הוו להו ארבעה, כי הלוא זבחי שלמי ציבור ושתי הלחם כאחד ייחשבו, ואילו אנן "חמשה" דברים באים בטומאה, תנן?!
אלא לעולם משנתנו כרבי יוסי הסובר אין הציץ מרצה על אכילות, וקסבר רבי יוסי: טומאה הותרה בציבור, ואין צריך ריצוי ציץ כלל.
ותמהינן: וכי האיך תאמר שסבר רבי יוסי טומאה הותרה בציבור? ! והא תניא:
אחד זה כהן השורף פרה אדומה, שהיו מפרישין אותו ללשכת בית האבן שבעזרה, שבעה ימים קודם לשריפת הפרה, (וביומא ב מפרש טעם הפרישה).
ואחד זה כהן גדול, שהיו מפרישין אותו ללשכת פרהדרין, שבעה ימים קודם עבודת יום הכפורים הנעשית על ידו (ושם מפרש טעם הפרישה):
היו מזין עליו לטהרו כל אותן שבעה ימים (*100) מכל חטאות (אפרי פרה אדומה הנקראת "חטאת", ומכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל, רש"י יומא)  101  שהיו שם במקדש, כדי לטהרם מספק טומאת מת, דברי רבי מאיר.

 101.  ברש"י שם הוסיף: ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה, וברש"י כאן כתב: מכל חטאות, מכל אפרי הפרות שהיו במקדש, שאפר פרה של משה לא כלתה. וברש"ש שם ביאר שמועתו של רש"י, כי מה שאמרו "מכל חטאות", היינו, שבכל זמן היו שם שתי חטאות, זו ששרפו באותו זמן וזו של משה, ותמה על פירוש זה. ודברי רש"י כאן צריכים תלמוד, כי נראה כמזכה שטרא לבי תרי.
רבי יוסי אומר: אין מזין עליו כל שבעה ימים אלא ביום שלישי לפרישתן ושביעי לפרישתן בלבד.  102 

 102.  ביאור מחלוקתן הוא: כי זמן הזאת אפר פרה אדומה על טמא מת הוא ביום שלישי לטומאתו ובשביעי לטומאתו, ואם איחר זמן הזאתו הרי זה מזה ביום אחד, ולאחריו ביום החמישי להזאתו הראשונה. ונחלקו תנאים אלו, אם הזאה בזמנה מצוה או לא. לדעת רבי מאיר: הזאה בזמנה מצוה, ולפיכך מזין עליו כל יום, כי בשלשה ימים ראשונים יש להסתפק שמא יום שלישי הוא, ובשלשה ימים אחרונים יש להסתפק שמא יום שביעי הוא. ואילו לדעת רבי יוסי: הזאה בזמנה אינה מצוה, ולפיכך די להם בשתי הזאות בלבד, גמרא יומא.
ואי סלקא דעתך: קסבר רבי יוסי, טומאה הותרה בציבור, אם כן למה לי הזאה כלל לכהן גדול העובד ביום הכפורים כדי לטהרו, והרי לכתחילה אפשר בכהן טמא כיון שקרבנות יום הכפורים קרבן ציבור הקבוע להם זמן הן, והותרה טומאתן בציבור?!
אלא על כרחך סבר רבי יוסי: טומאה דחויה היא בציבור, ובקושי הוא שהותרה, ולפיכך לכתחילה צריך לעשותו על ידי כהן טהור.
אלא מחוורתא (ברור הוא) כי מתניתין דידן דלא כרבי יוסי.
וכעת חוזרת הגמרא לפרש דברי רבי יוסי שבברייתא המובאת לעיל (עז ב).
אמר ליה רב פפא לאביי: וכי רבי יוסי, שטרא מזכי לבי תרי הוא (כלומר: וכי מי ראה שטר המזכה הן את התובע ואת הנתבע)?!
דתניא (היא הברייתא שהובאה לעיל):
אמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים, ודברי רבי יהושע בזבחים, ודברי רבי אליעזר במנחות, ודברי רבי יהושע במנחות.
דברי רבי אליעזר בזבחים: שהיה אומר: דם אע"פ שאין בשר.
דברי רבי יהושע בזבחים: שהיה אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם.
דברי רבי אליעזר במנחות: שהיה אומר: קומץ אע"פ שאין שיריים.
ודברי רבי יהושע במנחות: שהיה אומר: אם אין שם שיריים אין קומץ, אם אין קומץ אין שיריים.
נמצא כי רבי יוסי מסכים עם שני תנאים, כאשר לכל אחד מהם דעה הנוגדת את דעת חבירו.
אמר ליה אביי לרב פפא: "מסתברא" קאמר רבי יוסי, כלומר: לא נתכוין רבי יוסי בדבריו לומר אם נראין דברי זה או דברי זה להלכה, ולא בא אלא לומר, כי מסתבר שנחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר בין בזבחים ובין במנחות.
וכי קאי רבי יוסי בזבחים (כשהיה רבי יוסי שונה מחלוקתם בזבחים) אמר: מסתברא, כי היכי דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בזבחים, פליגי נמי במנחות.
וכי קאי רבי יוסי במנחות, אמר: מסתברא, כי היכי דפליגי במנחות, פליגי נמי בזבחים, (וראה הערה  103 ).

 103.  כתב הר"ח בפירוש דברי הגמ': האי דקאמר "רואה אני" לאו משום דקא מודה להו, אלא הכי קאמר: רואה אני דברי רבי אליעזר בזבחים, כלומר, טעמיה במנחות כטעמיה בזבחים כי היכי דפליג בהאי פליג בהאי, וכן רבי יהושע". ובתוספות רי"ד פירש: פירוש, רישא דברייתא אמר כשראה שחלקו במנחות, ואמר: רואה אני דבריהם שגם בזבחים חלקו; וסיפא אמר כשראה שחלקו בזבחים, ואמר: רואה אני דבריהם שגם במנחות חלקו, ולא ביחד אמר שני הדברים, ותנא דברייתא חיבר דבריו ביחד ושנאן זה אצל זה. *103. רש"י ביאר את טעמו של רבי יהושע הסובר, כי די אף באימורין קיימין כדי לזרוק את הדם: כי אף לדעת רבי יהושע, אין צריך אלא שיהא קיים "מתיר" ו"ניתר", והדם הרי "מתיר" הן את האימורין למזבח והן את הבשר לאכילה, ולפיכך כל שקיים הדם שהוא ה"מתיר", וקיימים האימורין או הבשר שכל אחד מהם "ניתרים" הם, הרי זה זורק את הדם.
אמר תמה ליה רב פפא לאביי: התינח אשר אמרת: כי קאי בזבחים, אמר, מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים פליגי נמי במנחות! ומשום דעיקר קראי - שמהם למדו רבי יהושע ורבי אליעזר את שיטתם - כי כתיבי בזבחים הוא דכתיבי (וכפי שנתבאר לעיל דף עז), ולפיכך הוצרך רבי יוסי לומר, כי אף במנחות שלא נאמרו בהן מקראות, נמי פליגי.
אלא מה שאמרת לפרש בדברי רבי יוסי: כי קאי במנחות, (ו) אמר, מסתברא, כי היכי דפליגי במנחות פליגי נמי בזבחים, תיקשי:
והא עיקר קראי בזבחים הוא דכתיבי, ולמה לנו ללומדם ממנחות?!
אלא משנינן באופן אחר על הקושיא: "רבי יוסי מזכי שטרא לבי תרי"; ולעולם "רואה אני" שאמר רבי יוסי הוא כפשוטו, לומר שמסכים הוא עם דבריהם.
ומכל מקום לא קשיא: היכי מזכה רבי יוסי שטרא לבי תרי, דהכי קאמר:
רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים ובמנחות, במקום שנטמא הבשר או השיריים.
ורואה אני את דברי רבי יהושע בזבחים ובמנחות, במקום שהיה הבשר אבוד ושרוף.
והטעם: כי כאשר נטמא הבשר, יכול הוא לזרוק את הדם כי הציץ מרצה על הבשר וכאילו לא נטמא, מה שאין כן בנאבד הבשר או נשרף.
ותמהינן: בנטמא מאי טעמא רואה היה רבי יוסי את דברי רבי אליעזר? ודאי, משום דמרצי ציץ.
והרי אי אפשר לומר כן, כי הא שמעת ליה לרבי יוסי לעיל דאמר: אין הציץ מרצה על אכילות?!
אלא לא קשיא, וכך הוא שאמר רבי יוסי:
רואה אני את דברי רבי אליעזר, בנטמא הבשר או השיריים בקרבן ציבור וכדמפרש טעמא ואזיל.
ורואה אני את דברי רבי יהושע בנטמא הבשר או השיריים בקרבן יחיד (והוא הדין בנאבד או נשרף בין ביחיד בין בציבור).
ותמהינן: בציבור מאי טעמא רואה היה רבי יוסי את דברי רבי אליעזר שהיה מכשיר, ודאי, משום דטומאה הותרה בציבור, וכיון שכן אין צריך ציץ לרצות, וזורק את הדם אע"פ שאין הציץ מרצה על אכילות; אבל ביחיד, אפילו כשנטמא הבשר ולא נאבד אינו זורק את הדם, כי אין הציץ מרצה על אכילות; והרי:
חדא, דשמעת ליה לרב יוסי דאמר, טומאה דחויה היא בציבור (וכפי שהוכיחה הגמרא לעיל), ואם כן צריך ציץ לרצות אפילו בציבור, והרי לדעת רבי יוסי אין הציץ מרצה על אכילות, ואיך יזרוק את הדם כשנטמא הבשר?!
ועוד, אי מה שאמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר, היינו בציבור, אם כן מה הוא זה שאמר: רואה אני את דברי "רבי אליעזר", וכי רבי אליעזר לבדו הוא שמכשיר בציבור ולא רבי יהושע?!

דרשני המקוצר[עריכה]