פרשני:בבלי:פסחים עט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים עט ב

חברותא[עריכה]

וטמאין אין עושין לא את הפסח הראשון, ולא את הפסח השני.
והטעם: בראשון לא עבדי הטמאין, דהא לא הוו רובא דישראל שיהיה מותר להם להקריב פסח בטומאה.
ובשני נמי לא עבדי, כיון דלא הוו מיעוטא דישראל, ולא נאמרה דחייה לפסח שני אלא במיעוט ישראל.  122 

 122.  כן פירש רש"י, ובתוספות תמהו על זה, ראה שם. ולפיכך פירשו: כי הואיל ואינם מיעוט אין הם נדחין לפסח שני, ומן הדין שיעשו בראשון; אלא שמתוך שאין הטהורים יכולים לעשות אף הם בטומאה עם הטמאים כי הרי הטמאים אינם רוב שיימשכו הטהורים אחריהם, (וזהו שאמרו בגמרא: "בראשון לא עבדי" הטמאין, "דהא לא הוו רובא" הטמאין, עד שנאמר שיימשכו הטהורים אחריהם) אם כן נמצאת מחלק קרבן ציבור, שאלו יעשו לעצמן ואלו יעשו לעצמן, והואיל ואין קרבן ציבור חלוק, אין עושין הטמאים פסח כלל (וראה עוד שם תוספת דברים בזה). ודבריהם צריכים ביאור: "אם כן למה אמר רב כהנא מחצה על מחצה אינו כרוב, והלוא בשביל זה לא היה עיכוב עלייהו מלעשות בראשון, אלא טעם אחר איכא בדבר שלא יהיה קרבן ציבור חלוק, וטעם זה לא נזכר כלל בדבריו", צל"ח, וראה מה שביאר בזה. *122. כתב רש"י: "אפילו הטהורין אין צריכין ליזהר בשמירת טהרה", ומבואר מלשונו, כי הוא היתר בעלמא ואינו חיוב; וראה על זה לקמן בהערה (128).
ופרכינן ממשנתנו לרב:
תנן: נטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאין והקהל טהורים (יעשה) (יעשו) בטומאה אף הטהורין.
ודייקינן: "נטמא רובו" של קהל הוא דעבדי אף הטמאין בראשון בטומאה, אבל אם היו הטמאים והטהורים פלגא ופלגא (מחצה על מחצה) משמע דלא עבדי הטמאים בראשון כלל!
ואם כן קשיא לרב, שאמר: אף הטמאים עושין פיסחן בראשון?!
אמר לך רב: לא תידוק: הא פלגא ופלגא לא עבדי טמאין כלל, אלא הכי תידוק:
רובא של קהל שנטמאו, הרי עבדי כולהו ואפילו טהורין בטומאה. (*122)
אבל פלגא ופלגא: הללו הטהורים עושין לעצמן בטהרה, והללו הטמאים עושין לעצמן בטומאה.
ואדרבה מסייעינן ממשנתנו לרב: הכי נמי מסתברא כדרב:
דהרי קתני בסיפא דמתניתין: נטמא מיעוט הקהל, הרי (ה) טהורין עושין את הראשון, ו (ה) טמאין עושין את השני.
הרי משמע: מיעוט הוא דעבדי בשני, אבל פלגא ופלגא לא עבדי בשני, ועבדי בראשון, ומכל מקום אין דינו כמו "נטמא רובו" דברישא, אלא, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
וכיון שסייענו דברי רב ממשנתנו, תמהינן:
ואלא קשיא לרב כהנא?!
אמר לך רב כהנא: לא תידוק מסיפא: הא פלגא ופלגא אין עושין הטמאין את השני אלא את הראשון (וכרב), אלא:
נטמא מיעוט הקהל, הרי טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני.
הא פלגא ופלגא: טהורין עושין את הראשון, אבל טמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני, וכלישנא בתרא דרב כהנא.
ואכתי תמהינן: התינח ללישנא בתרא דרב כהנא, ניחא כדמשנינן.
אלא להך לישנא דאמר רב כהנא: טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני, מאי איכא למימר?! והרי יש לדקדק מסיפא דמשנתנו, שאם היו פלגא ופלגא אין הטמאין נדחין לפסח שני.
אמר לך רב כהנא: הוא הדין דאפילו פלגא ופלגא נמי דינו כמו נטמא מיעוט הקהל, והרי טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני.
והאי דקתני בסיפא: נטמא "מיעוט הקהל", אינו בא ללמד כי במחצה על מחצה אינו כן, אלא: איידי דתנא רישא "רובו", תנא נמי סיפא "מיעוט (ו) " שהוא היפך רובו, אבל הוא הדין פלגא על פלגא.
תניא כוותיה דרב;
ותניא שתי ברייתות כוותיה דרב כהנא כתרי לישני:
תניא כוותיה דרב:
היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין: הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן; והיינו כרב.
תניא כלישנא קמא דרב כהנא:
הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין: טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני; והיינו כלישנא קמא דרב כהנא.
ותניא כלישנא בתרא דרב כהנא:
הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין: טהורין עושין את הראשון, וטמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני; והיינו כלישנא בתרא דרב כהנא.
והשתא מיישבת הגמרא ברייתות אלו לפי כל השיטות:
א. לרב, וללישנא בתרא דרב כהנא, הא דתניא: טהורין עושין את הראשון וטמאין את השני, דמשמע כלישנא קמא דרב כהנא, היכי מתרצי לה (איך יפרשוה):
כגון: שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, ונשים הן ש"משלימות" למחצה הטמאים.
כלומר: בזכרים לבדם היה מיעוט טמאים, ואינך מוצא מחצה ישראל טמאים אלא על ידי הנשים, שהן היו רובן טמאות, וביחד נמצא בכלל ישראל מחצה על מחצה.
וקסבר האי תנא דברייתא: נשים בפסח ראשון רשות היא ולא חובה, וכל שכן בשני (רש"י).
ולפיכך אנו דנין את הזכרים לבדם, ואומרים: דל נשים מטמאין (הסר הנשים מחשבון הטמאים), והוו להו טמאין מיעוטא (נמצאו זכרי הטמאין מיעוט ישראל), ומיעוטא ידחו לפסח שני.
אבל מחצה על מחצה מן הזכרים לבדם, אי אתה יכול ללמוד מברייתא זו כלל.
ב. לרב, וללישנא קמא דרב כהנא, הא דתניא: טהורין עושין את הראשון, וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני, דמשמע כלישנא בתרא דרב כהנא, היכי מתרצי לה:
רב הסובר: מחצה ישראל נידונין כרוב ועושין פסח ראשון, הכי מתריץ לה:
כגון שהיו ישראל הזכרים לבדם מחצה טמאין ומחצה טהורין, ואמנם נשים "עודפות" על הטהורים, שהיו הנשים רובן טהורות, וכשאתה מונה הנשים עמהן, רבין טהורין על הטמאים,
וקסבר האי תנא דברייתא: נשים בראשון חובה והרי הן נמנות בחשבון פסח ראשון לענין רוב ומיעוט, ואילו בשני רשות ואינן נמנות בחשבון פסח שני.
ולפיכך: בראשון לא עבדי הטמאים, כיון דהוי ליה מיעוט מכלל ישראל - אנשים ונשים - החייבים בפסח ראשון, ומיעוטא טמאים לא עבדי בראשון.
ומיהו בשני נמי לא עבדי הטמאים, שהרי אין הנשים חייבות בפסח שני, ולפיכך דל נשים מינייהו (הסר הנשים מחשבון העושים פסח שני), והוו להו פלגא ופלגא, כלומר: מחצה ישראל אתה בא לחייב בפסח שני, ופלגא לא עבדי בשני.  123 

 123.  כתב המנחת חינוך מצוה ש"פ: כי לכאורה היה נראה כיון שאנו אומרים, שלענין חיוב בפסח שני אנו דנין לפי המחוייבין בפסח שני, אם כן, אם מיעוט נדחו לפסח שני ובין שני פסחים נתגיירו הרבה גרים או נתגדלו הרבה קטנים ונתוספו למחויבים לעשות פסח שני, והם עתה רוב ציבור, הרי שיהיה הדין שאין עושין פסח שני, כיון דרוב ישראל אין עושין פסח שני. אך באמת זה אינו, דדבר זה דרוב ומיעוט, העיקר הוא נחשב בפסח ראשון, ואם היו מיעוט בפסח ראשון, נדחו תיכף לפסח שני, ואף שאחרי זה נתרבו, מכל מקום עושין השני, כיון שהיו בפסח ראשון מיעוט וגזירת הכתוב שמיעוט נדחין, עכת"ד. וראה בהערות במנ"ח הנדפס מחדש, שהקשה עליו מרש"י בסוף הסוגיא, לפי הבנת המנחת חינוך עצמו.
ולרב כהנא בלישנא קמא, דאמר: פלגא טמאין נמי עבדי בשני, הכי מתריץ לה לברייתא דקתני: מחצה על מחצה, הטמאין אינן עושין לא בראשון ולא בשני: כגון שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, ונשים הן ש"משלימות" למחצה טהורין, כלומר: בזכרים לבדם היו רוב טמאים, ואינך מוצא מחצה ישראל טהורים אלא על ידי הנשים, שהיו הן רובן טהורות.
וקסבר האי תנא: נשים בראשון חובה, ואילו בשני רשות.
ולפיכך: בראשון לא עבדי הטמאים, שהרי מכלל ישראל החייבים בפסח ראשון הוו להו פלגא ופלגא, כלומר: מחצה ישראל בלבד אתה בא להתירם לעשות פסח ראשון בטומאה, והרי פלגא בראשון לא עבדי.
בשני נמי לא עבדי הטמאים, שהרי אין הנשים חייבות בפסח שני. ולפיכך: דל נשים מינייהו מן הטהורין (הסר הנשים מחשבון הטהורים השוים במספרם לטמאים), והרי הוו להו טמאין - שאתה בא לחייבם לעשות פסח שני - רובא של ישראל השייכים במצות פסח שני, ורובא לא עבדי בשני.
ג. ולרב כהנא, הא דתניא: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, והיינו כרב, היכי מתריץ לה:
אמר לך רב כהנא: לעולם ברייתא זו לא כשיטתי היא, אלא שברייתא זו במחלוקת תנאי היא, ואנא דאמרי כחד תנא.
כי אמנם כן איכא למאן דאמר - התנא של ברייתא זו שאנו מקשים ממנה - מחצה על מחצה כרוב; ואמנם איכא נמי למאן דאמר - התנא של הברייתא שהובאה לעיל כסיוע לשיטת רב כהנא - מחצה על מחצה אינו כרוב.  124 

 124.  כתב הצל"ח: לפי שיטת התוספות בביאור לישנא בתרא דרב כהנא, אין תירוץ זה של הגמרא עולה אלא ללישנא קמא דרב כהנא, אבל ללישנא בתרא, לא, ראה בדבריו לעיל בדברי התוספות בארוכה.
גופא שנינו בברייתא שהובאה לעיל: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, הללו עושין לעצמן בטהרה, והללו עושין לעצמן בטומאה.
היו טמאין עודפין על הטהורין אפילו אחד, יעשו אף הטהורין בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, (ראה הערה  125 ).

 125.  ב"דקדוקי סופרים" ליתא: "לפי שאין קרבן ציבור חלוק"; והרב בעל "דקדוקי סופרים" הביא שכן הוא גם בילקוט פרשת בהעלותך; והוסיף שכן הוא מוכח בגמרא לקמן, וכן משמע בפירוש ר"ח. וכן מוכרח שגרס גם התשב"ץ בחלק ג' סימן קל"ה; שהרי כתב שם: כי "אין קרבן ציבור חלוק" הוא דינו של רבי יהודה בלבד (לקמן פ, א,), וכל הסוגיא דלעיל שנחלקו רב ורב כהנא אינו בדין "אין קרבן ציבור חלוק" ולא סבירא להו כלל הך דינא. וכבר נתבארה לעיל בהערה (114) כוונתו: כי ברוב טמאים אין צריך לדין "אין קרבן ציבור חלוק", כיון שהמיעוט נמשך אחר הרוב; ורבי יהודה חידש אפילו במחצה על מחצה שיעשו הטהורים בטומאה מדין "אין קרבן ציבור חלוק" (ובזה יובנו דברי התוספות בעמוד זה בד"ה וטמאין ביתר ביאור).
רבי אלעזר בן מתיא אומר: אין היחיד מכריע את הציבור לעשות בטומאה, ורק כשהיו עודפין הטמאין על הטהורין בשנים או יותר, הרי שאף הטהורים עושים בטומאה שנאמר:

דרשני המקוצר[עריכה]