פרשני:בבלי:פסחים צב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים צב ב

חברותא[עריכה]

ושוין בית שמאי ובית הלל  שבודקין לעושי פסח, שרוצים ללכת לירושלים על מנת להקריב פסחיהם, ואין להם דרך אחרת אלא דרך שדה בית הפרס - בודקים להם את השדה, ואם לא נמצא שם עצם מותרים לעבור שם.
ואין בודקין לאוכלי תרומה, אלא ימתין ויקיף את השדה יום או יומיים עד שמגיע אל תרומתו ואוכלה.
למדנו, שהקילו חכמים לעבור דרך שדה בית הפרס על ידי בדיקה, ולא העמידו דבריהם במקום כרת.
והוינן בה: מאי בודקין? איך בודקין את השדה לדעת שאין בה עצם?
אמר רב יהודה אמר שמואל מנפח נופח בפיו בבית הפרס והולך. ואם יש עצם כשעורה הרי היא נדחית בנפיחתו, ואם יש עצם גדולה יותר לא חששו שיסיט אותה, מפני שיראנה ויזהר.
רב יהודה בר אביי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש ברגלי אדם שרגילים לעבור שם, טהור. והבא לעשות פסחו יבדוק אם נידש ויעבור, ומשום שטומאת בית הפרס מדבריהם הקילו לסמוך על בדיקה זו במקום כרת, אבל לאכילת תרומה לא סומכים על בדיקה זו.

מתניתין:

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה מירושלים בי"ד ניסן, ולא עשה את הפסח הראשון - יעשה את הפסח השני בי"ד אייר.
וכן אם שגג, שכח שהיום מקריבים פסח, או נאנס בי"ד ניסן.
וכן מי שלא עשה את הפסח הראשון במזיד - יעשה את השני.
שמא תאמר: כיון שאמרנו שכל מי שלא עשה פסח ראשון, בין שוגג ובין אנוס, ואפילו מזיד, חייב לעשות פסח שני, אם כן, למה נאמר בתורה בענין חיוב פסח שני "כי יהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה"?  1 

 1.  כתב רש"י ששאלת המשנה היא רק ממי שהיה בדרך רחוקה. אבל בטמא צריך את הפסוק, ללמדך שאפילו אם רוצה להקריב את הפסח אינו יכול. ועיין לקמן בגמרא צג א הערה 3.
והרי פשוט הדבר שלא באה התורה להורות לו שלא יעשה פסח ראשון, כי מי שנמצא בדרך רחוקה אינו מסוגל להקריב בעצמו קרבן פסח, וברור שלא יקריבו (מבואר לפי ביאורו של רש"י בברייתא בעמוד הבא ד"ה אלא למה נאמר דרך רחוקה).
ומדוע בחרה התורה במי שהיה בדרך רחוקה להשמיענו דוגמא למי שלא הקריב פסחו, יותר מכל אונס אחר שלא הקריב? (עיין רש"י כאן).
(ואין לומר שבא הכתוב לומר שאינו יכול לשלוח להקריב את פסחו על ידי שליח, כי יש מאן דאמר בגמרא הסובר שאם הוא שלח את פסחו באמצעות שליח הוא יצא ידי חובתו. רש"י)  2 xxx

 2.  כך פירש רש"י. וביאר את המשנה כמאן דאמר מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים בשבילו בירושלים יצא ידי חובתו, ויבואר לקמן בגמרא.
תשובתך: לא בא הכתוב הזה לומר כי מי שלא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני, עד שתקשה מדוע נקט הכתוב מי שהיה בדרך רחוקה, כשברור שהוא לא עשה פסח בעצמו.
אלא בא הכתוב ביחס לעונש כרת, לחלק בין מזיד מצד אחד ובין מי לא עשה את הפסח מחמת שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה, והוא הדין שאר אנוסים או שוגגים שלא יכלו לעשות את הפסח. ולומר:
שאלו, טמא ומי שהיה דרך רחוקה, וכמו כן כל שוגגים ואנוסים - פטורין מהכרת.
ואלו, כלומר יש אחרים, שהם מזידים, והם חייבים בהכרת.
ובכך יש חידוש במי שהיה בדרך רחוקה יותר משאר אונסין לפוטרו מכרת.
לפי שזה היה יכול להמציא את עצמו לפני כן ולהיות במקום שיכול להגיע ממנו לעזרה בערב פסח. וכן היה יכול לשלוח את פסחו על ידי שליח.  3 

 3.  (כתבו התוספות שהמשנה סוברת ששוחטין וזורקין על טמא שרץ או טמא מת ביום השביעי אפילו לפני שטבלו, כיון שהם יכולים לטבול בו ביום. ואם כן, טמא שמוזכר בתורה מדובר בטמא שאינו יכול לטבול בו ביום. אבל למאן דאמר אין שוחטין על טמא שרץ או טמא מת ביום השביעי, אי אפשר לומר שטמא שהוזכר בתורה פטור מהכרת, שהרי טמא מת ביום השביעי חייב לטבול ואחר כך להקריב. ואם לא טבל חייב כרת. ועיין שם עוד).
(ואי אפשר לפרש ששוגג ואנוס חייבים בהכרת, שהרי שוגג ואנוס פטורין מכל עונשין שבתורה. ולכן הגמרא מפרשת שיש אחרים, שאינם אנוסים ושוגגים, שאף על פי שחייבים בפסח שני, חייבים בכרת על זה שלא עשו פסח ראשון. ויבואר לקמן).  4 

 4.  הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש את דברי המשנה באופן אחר: "שאלו פטורין מהכרת" היינו טמא ודרך רחוקה שאפילו אם ביטלו פסח שני במזיד, פטורין מהכרת מפני שכבר נפטרו מהכרת בפסח ראשון: "ואלו חייבין בהכרת" היינו שוגג ואונס אם ביטלו את פסח שני במזיד חייבין. וכן פסק ביד החזקה פרק ה' הלכה ב'. ודבריו הם נגד דברי הגמרא. ויבואר לקמן בעז"ה.
גמרא:
איתמר: היה בדרך רחוקה בי"ד ניסן, ואינו יכול להגיע לעזרה בזמן שחיטת הפסח מבעוד יום. אבל יגיע לירושלים בלילה שהוא זמן אכילת הפסח.
ושחטו אחרים קרבן פסח וזרקו את דמו עליו בשבילו על דעת שיגיע בערב ויאכל ממנו.
רב נחמן אמר: הורצה. יצא ידי חובתו בקרבן זה. ופטור מלעשות פסח שני.
רב ששת אמר: לא הורצה. לא יצא ידי חובתו וחייב להקריב פסח שני.
ועכשיו הגמרא מפרשת את טעמם של רב נחמן ורב ששת: רב נחמן אמר הורצה, כי מיחס הוא דחס רחמנא עליו.
כלומר, אף על פי שהתורה אמרה במי שהיה בדרך רחוקה שחייב בפסח שני, אל תלמד מזה שהתורה פסלה אותו מלעשות פסח ראשון. אלא התורה חסה עליו שלא להטריחו לשלוח שליחים שיקריבו בשבילו את הפסח לפני שיגיע לירושלים, ואיפשרה לו לעשות פסח שני במקומו.
ומכל מקום אי עביד את הפסח הראשון על ידי אחרים - יצא ידי חובתו, ותבוא עליו ברכה על שעשה את הפסח במועדו.
ורב ששת אמר לא הורצה, כי מידחא דחייה רחמנא. דחה ופסל אותו ה' מלעשות את הפסח, כטמא!
והיינו, כמו שטמא, המוזכר בפסוק, פסול מלעשות את הפסח, כך גם הוא פסול מלעשות את הפסח. ואם הקריב לא עשה כלום, וחייב בפסח שני.
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה, מנין למדתי את דברי, שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו עליו, הורצה?
דתנן שנינו במשנתנו: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון יעשה את השני.
מכלל, דאי בעי - עבד.
כי מלשון המשנה "ולא עשה את הראשון" משמע שהעשייה או אי העשייה תלויים בו. שאילו הוא היה רוצה, היה יכול לעשות את הראשון, אלא שהוא לא עשה.
(וודאי שבטמא אי אפשר לומר כן. שהרי גם אם עשה לא יצא ידי חובתו. ובהכרח שהמשנה מדברת במי שהיה בדרך רחוקה).
כי אם תאמר כדברי רב ששת, שאינו יכול לעשות אפילו לא על ידי שליח, היה צריך לומר "ואינו יכול לעשות את הראשון", שבכך משמעותו שגם אם עשה לא יצא ידי חובתו!
ורב ששת אמר לך שיש לדחות את ראית רב נחמן:
שהרי אי הכי, אם כדברי רב נחמן ש"ולא עשה את הראשון" משמעותו שהדבר תלוי בו, תיקשי סיפא:
דקתני בה "שגג או נאנס ולא עשה את הראשון - יעשה את השני".
והרי לדברי רב נחמן גם פה יש לדייק: מדקתני "ולא עשה", מכלל, דאי בעי - עבד, שאילו רצה היה יכול לעשות את הפסח! וזה הרי לא יתכן. שהרי שגג, והרי נאנס, ואיך יעשה את הפסח אם הוא שוגג ואינו יודע שפסח היום, או אם הוא אנוס?
אלא, בהכרח, חייבים לומר שמה שכתוב במשנה בסיפא "ולא עשה את הראשון" לא מדובר בשוגג ואנוס, שהמשנה דברה בהם קודם, אלא מזיד קתני בהדייהו.
והיינו, שנה התנא והוסיף את דינו של מי שהיה מזיד ביחד עם שוגג ואנוס, ללמדך שגם מי שלא עשה פסח ראשון במזיד חייב בפסח שני.
וכך הוא פירוש דברי המשנה: שגג, או נאנס, או הזיד ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.
וכיון שכך, הכא נמי גם ברישא יש לנו לומר כי "ולא עשה את הראשון" אינו מתייחס למי שהיה טמא ובדרך רחוקה, אלא בא התנא להוסיף אונן, שגם הוא קתני בהדייהו.
וכך פירוש דברי המשנה: מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, או שהיה אונן ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.
ואונן דינו כמזיד, שהרי יכל לעשות את הפסח, שכך שנינו לעיל צא ב: אונן - טובל, ואוכל פסחו לערב.  5 .

 5.  תמהו התוספות: אם כן מדוע כתבה המשנה אונן בפני עצמו? הרי הוא בכלל שאר מזידין ! ותירצו: שהמשנה כתבה שני אופנים של מזיד, אחד שבחנם נמנע מלעשות פסח. ושני, אונן שנתעצל בגלל מרירותו. עוד כתבו תוספות, שמדובר באונן שמת קרובו אחרי חצות. אבל אם מת קודם חצות, שכבר חל עליו דין אונן לפני חיוב הפסח, אינו בכרת.
אמר רב אשי ראיה לדברי רב ששת, שמדובר במשנה גם באונן וגם במזיד:
מתניתין נמי דייקא ממשנתנו גם כן יש לדייק כדברי רב ששת, ממה דקתני ששנינו בסוף המשנה:
"אם כן, למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה? שאלו פטורין מהכרת, ואלו חייבין בהכ רת"
ויש לשאול על מה ששנינו "ואלו חייבין בהכרת":
אהייא על מי מדובר כאן שחייבין בהכרת?
אילימא אם נאמר שמדובר אשוגג ונאנס שהוזכרו במשנה בפירוש, אם כן קשה: וכי שוגג ונאנס בני כרת נינהו (הן)? והרי שוגג ואנוס פטורים מכל עונשין שבתורה!
אלא, לאו, בהכרח שמדובר כאן אמזיד ואונן!
וכך צריכים לפרש בדברי המשנה:
אלו, מי שהיה טמא ובדרך רחוקה, ושוגג ואנוס - פטורין מהכרת.
ואלו, אונן ומזיד - חייבים בהכרת.
ומוכח שהמשנה דיברה במזיד ואונן. והיכן דיברה בהם? בעל כרחך שמה שכתוב "ולא עשה את הראשון" מדובר בהם.
ומכאן קושיא על דברי רב נחמן שביאר שמה שכתוב ברישא "ולא עשה את הראשון" מדובר במי שהיה בדרך רחוקה. ולדבריו המשנה לא דברה במזיד ובאונן כלל!
ומתרצת הגמרא: ורב נחמן אמר לך:
אף על פי שברישא, ב"מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון" מדובר רק במי שהיה טמא ובדרך רחוקה, ולא באונן, והכונה ב"ולא עשה את הראשון" היא שהדבר היה תלוי ברצונו.
מכל מקום, בסיפא ודאי צריך לפרש את "ולא עשה את הראשון" שמדובר במזיד. כי אנוס ושוגג ודאי אינם יכולים לעשות את הפסח.
ולפי זה לעולם, מה שכתוב בסיפא "ואלו חייבין בהכרת" - אמזיד לחודיה, על מזיד בלבד נאמר, ולא על שוגג ואנוס שהוזכרו קודם.
ואם תאמר, אם כן מדוע כתוב במשנה לשון רבים "ואלו חייבין בהכרת", והרי מדובר במזיד בלבד?
ענה על זה רב נחמן: והאי דקתני חייבין בלשון רבים - איידי דתנא אגב ששנה ברישא פטורין בלשון רבים, תנא גם בסיפא חייבין בלשון רבים.  6 

 6.  כבר הבאנו לעיל הערה 4 שהרמב"ם פירש את המשנה ששוגג ואונס חייבים בכרת אם בטלו פסח שני במזיד. ואילו טמא ובדרך רחוקה פטורים מכרת אפילו אם ביטלו פסח שני במזיד. וזה שלא כדברי הגמרא כאן. ופירשו הלחם משנה וברכת הזבח (בסוף מנחות) שנחלקו תנאים לקמן אם יש חיוב כרת על בשגג בפסח הראשון והזיד בשני. ולשיטת רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא אם שגג בראשון והזיד בשני פטור. ולדבריהם אין לפרש כפירוש הרמב"ם ורב ששת ורב נחמן פירשו את המשנה באופן שתתיישב לשיטת כולם. אבל להלכה פסק הרמב"ם כרבי ששגג בראשון והזיד בשני חייב כרת. ולפי שיטתר בי אפשר לפרש את המשנה כפירוש הרמב"ם. והצל"ח נתן טעם לדברי הלחם משנה וברכת הזבח. וגם הוסיף פירוש אחר משלו (עיין שם).
אמר רב ששת ראיה לשיטתו שבהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו שלא הורצה: מנא אמינא להי?
דתניא: רבי עקיבא אומר: נאמר (בכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'") "טמא". ונאמר בו גם "בדרך רחוקה".

דרשני המקוצר[עריכה]