פרשני:בבלי:פסחים סה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים סה ב

חברותא[עריכה]

ומשמע, רק דם שהנפש יוצאה בו, כגון "דם הקילוח" מכפר. אבל דם שאין הנפש יוצאה בו, כגון "דם התמצית"  1  אינו מכפר. (ודוקא לענין כרת באוכל דם מרבה רבי יהודה דם התמצית מ"כל דם").

 1.  מבואר לעיל סה א הערה 9.
וכיון שדם התמצית פסול לזריקה אף לרבי יהודה, מעתה קשה שוב: הרי דם התמצית מעורב בדם התערובות, ומבטל את הדם הכשר על ידי ביטול ברוב.
וחוזרת הגמרא ומתרצת אחרת.
אלא, רבי יהודה - הולך לטעמיה (לשיטתו).
דאמר: אין דם מבטל דם. ולכן לא מתבטל הדם הכשר שנשפך מן הכלי. ואפילו אם הגיע רק מעט ממנו למזבח - זריקה דם כשר היא, והוכשר הקרבן.
ודברי רבי יהודה נשנו במסכת זבחים (עח א): דם זבחים שנתערב במים - אם יש בו מראית דם, כשר.
נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה - "רואין" את הדם הפסול כאילו הוא מים, ואם יש בדם הכשר כדי שיראה במים מראית דם, כשר. ואם לאו, פסול.
רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם.
תניא: אמר להן רבי יהודה לחכמים: לדבריכם, שאתם אומרים שלא היו זורקין מדם התערובות שברצפת העזרה - למה פוקקין (סותמים בפקק) את נקב חומת העזרה בערב פסח?
אלא, מכאן ראיה לדברי, שכוס היה ממלא מדם התערובות, ופקקו את העזרה כדי שלא יצא כל הדם הנשפך בעזרה. וכשממלא את הכוס נמצא דם מכולם מעורב בו, ואם נשפך דם קרבן אחד בלא זריקה, נמצא זורק ממנו עכשיו.
אמרו (ענו) לו חכמים לרבי יהודה: שבח הוא לבני אהרון שילכו בערב פסח עד ארכובותיהם בדם (שעוסקין בעבודת הקדוש ברוך הוא באמונה, ואינם נמאסין מחמת הדם. חסדי דוד על התוספתא פרק ד הלכה י). ולכן פקקו את העזרה בערב פסח.
ומקשינן: איך יכלו הכהנים ללכת בעזרה בתוך הדם?
והא קא חייץ! הרי הדם חוצץ בין רגליהם לרצפה. ושנינו (בזבחים טו ב): אם עומד הכהן על הכלי או על גבי רגל חבירו בשעת עבודה עבודתו פסולה. לפי שנאמר בענין עבודת המקדש "לעמוד לשרת" (דברים יח), ואין זה עמידה.  2 

 2.  כך כתב רש"י. אבל בגמרא זבחים כד א מובא טעם אחר. ועיין רש"ש.
ומתרצינן: דם לח הוא, ואינו חוצץ.
כדתניא: הטובל במקוה, והיה גופו מלוכלך באחד מדברים אלו: הדם, והדיו והחלב והדבש - אם היו יבשים הרי הם חוצצין. אבל אם היו לחין, אין חוצצין.
ומכאן נלמד לדם שברגלי הכהנים, שאם הוא לח אינו חוצץ.
ומקשינן: והא קמתווסי מאנייהו! הרי מתלכלכין בגדיהם של הכהנים מן הדם שמהלכין בו עד ארכובותיהן.
ותניא: אם היו בגדיו של הכהן מטושטשין (מלוכלכין), ועבד - עבודתו פסולה!
וכי תימא, אם תאמר לתרץ דמדלו להו למאנייהו, שהיו מגביהים את שולי בגדיהם ותוחבין אותם באבנט שיעמדו למעלה מהארץ, ולכן אין בגדיהם מתלכלכים.
והרי אי אפשר לתרץ כן.
דהתניא: נאמר (בויקרא ו ג) "ולבש הכהן מדו בד". ודרשו חכמים: "מדו" היינו כמדתו. שהכתונת תעמוד עליו לפי מדתו, בשוה לארץ, ולא תגרר עליה. מכאן שלא יחסר ממדת הכתונת ולא יותיר. ולמדנו מכאן שאסור לכהן להרים את הכתונת גבוה מן הארץ.
ואם היה בעזרה דם כה מרובה, היתה הכותונת מתלכלכת, והיתה העבודה פסולה!?
ומתרצינן: מה שאמרו חכמים שבח הוא לכהנים שילכו עד ארכובותיהם בדם, הם דיברו בהולכת אברים לכבש כדי להקטירם. דלאו "עבודה" היא. שהולכת האיברים אינה בכלל דיני "עבודת הקרבנות", ולכן מותר לכהנים להפשיל את בגדיהם ולהגביהם מן הקרקע.
אבל בשאר העבודות לא עשו הכהנים כן. ולהלן מפורש איך עשו בשאר העבודות.
ותמהינן: ולא?! - האם הולכת האברים אינה בכלל עבודת הקרבנות? ! והא מדבעי כהונה, מזה שהצריך הכתוב בהולכת האיברין לכבש שתעשה דוקא על ידי כהנים, מוכח שעבודה היא!
דתניא: נאמר (בויקרא א יג) בענין עבודת העולה: "והקרב והכרעים ירחץ במים, והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה". מהי "הקרבה"? זו - זו הולכת אברים לכבש. כגון הקרב והכרעיים הכתובים בתחילת הפסוק, שמוליכם להקטירם.
ומאחר שהולכת אברים לכבש עבודה היא, אם כן אסור לכהנים להפשיל בגדיהם ולהגביהם מעל הארץ!
ומתרצינן: אלא, מה שאמרו חכמים שהכהנים הלכו עד ארכובותיהם בדם, מדובר בהולכת עצים למערכה לראש המזבח, שבו היו עורכים את העצים להבעיר אש, דלאו עבודה היא (והיא כשרה בזרים).
ולכן, באותה שעה הפשילו הכהנים את בגדיהם והגביהום מעל הארץ, והלכו בדם עד ארכובותיהם.
ומקשינן: בהולכת אברים לכבש, ובהולכת דם אל המזבח שהן עבודת הקרבנות, מיהא (מכל מקום) - היכי אזלי איך יכלו ללכת? הרי להגביה בגדיהם לא יכלו, ואם ילכו בבגדיהם בדם, יטנפו בגדיהם ועבודתם תפסל!
ומתרצינן: דמסגי אאיצטבי. היו הולכין על גבי איצטבאות - שהיו בעזרה כמין איצטבאות, מחוברות לרצפת העזרה, ויש להם דין רצפה. והלכו הכהנים עליהן בלא להתלכלך מן הדם.
שנינו במשנה: כיצד תולין ומפשיטין? אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים בעמודים, ותולה ומפשיט. קרעו והוציא את אימוריו. נתנו במגיס (קערה, והיא כלי שרת), והקטירן על גבי המזבח.
הפשטת העור של קרבן הפסח כשרה אפילו בזרים, היות שהפשטת קדשים קלים לא הוזכרה בתורה כמצות עשה. ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהיא מצות עשה כשרה בזר.
ואם כן, מה ששנינו במשנתנו "כיצד תולין ומפשיטין" מדובר אפילו בזר המפשיט, ולאו דוקא בכהן. וכן "קרעו והוציא את אמוריו", מדובר גם בזר.
ואחרי זה כתוב "נתנו במגיס, והקטירן על גבי המזבח". ומשמע לכאורה שאותו הזר שהפשיט הוא גם הקטיר על גבי המזבח.
ותמהינן: אטו הוא גופיה הוה מקטיר להו? האם הישראל עצמו שהפשיט הוא היה גם מקטיר את האימורין?! והרי הקטרה היא עבודת הכהנים בלבד!
ומתרצינן: אימא - "נתנו הישראל במגיס, להקטירן הכהן על גבי המזבח". כלומר שגורסין במשנה "להקטירן" בלמ"ד. שיש לפרשו שהישראל נותנן את האימורים במגס, ויהיו שם עד שיבוא הכהן הראוי להקטירם.  3 

 3.  על פי רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס.
שנינו במשנה: יצתה כת ראשונה.
תנא: כאשר היו הולכים מהעזרה לבתיהם - כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו של פסחו, ומפשיל לאחוריו.
אמר רב עיליש: טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה.

מתניתין:

א. אלו דברים שכאשר חל ערב פסח בשבת, עשייתן בקרבן פסח - דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו,  4  שצריכים להעשות ביום י"ד, ואינם יכולים להעשות במוצאי שבת.

 4.  אין בזריקת הדם כל איסור, ושנה התנא את זריקת דמו אגב שחיטתו. תוס'.
ומיחוי קרביו (הוצאת הרפש מהקרביים. ויתבאר בגמרא כיצד עשו זאת), שאינו סובל דיחוי למוצאי שבת בגלל הסרחון.
והקטרת חלביו על המזבח, על אף שאפשר להקטירם במוצאי שבת. היות שחביבות עשיית המצוה בשעתה, גם היא דוחה שבת.
אבל, צלייתו והדחת קרביו - אינן דוחין את השבת, לפי שאפשר לעשותם במוצאי שבת, בליל חג הפסח.
ב. הרכבתו של קרבן הפסח על הכתף ונשיאתו אל העזרה דרך רשות הרבים, אף על גב שאין בכך איסור מן התורה, היות ו"חי (נחשב כמי ש) נושא את עצמו", וכל האיסור אינו אלא מדרבנן, בכל זאת אין הרכבתו דוחה את השבת, היות ואפשר לעשותה מאתמול.
וכן הבאתו מחוץ לתחום. למרות שהבאה מחוץ לתחום אינה אלא איסור דרבנן.
וכן חתיכת יבלתו, שאיסורה הוא משום מלאכת גוזז, ואפילו יחתכנה כלאחר יד, בשיניו או בציפורניו, הרי למרות שאינה אסורה אלא מדרבנן -
כל אלו - אין דוחין את השבת, הואיל ואפשר לעשותם ביום חול, מאתמול.
רבי אליעזר אומר: גם "מכשירי מצוה" של קרבן הפסח, כמו הרכבתו והבאתו חוץ לתחום, וכן חתיכת יבלתו כלאחר יד - דוחין את השבת, אף על גב שאפשר לעשותם מערב שבת.
אבל מודה רבי אליעזר שאת הדברים שאפשר לעשות במוצאי שבת דוחים אותם עד לאחר השבת
אמר רבי אליעזר: והלא דין קל וחומר הוא, שידחו עשיות הללו, שאינן אלא איסור שבות דרבנן, את השבת, גם אם יש אפשרות לעשותן מלפני השבת!
כי מה אם שחיטה, שהיא חמורה, שהרי היא אסורה בשבת משום אב מלאכה - דוחה את השבת לצורך הקרבת הפסח.
עשיות אלו, שהן קלות, היות והן אסורות רק משום "שבות" מדרבנן - וכי לא ידחו את השבת!?
אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח - שהתירו בו שחיטה ובישול לצורך יום טוב, למרות שאיסורן של מלאכות אלו הוא משום אבות מלאכה, ובכל זאת גזרו חכמים ואמרו שאסור בו משום "שבות" להביא אוכל לצורך יום טוב מחוץ לתחום, הואיל ואפשר לעשותו מאתמול.
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: מה זה יהושע!?
מה ראיה הינך מביא מהבאת דבר רשות מחוץ לתחום, שאסרוהו חכמים, להבאת קרבן פסח מחוץ לתחום שהוא מצוה, ולא יעמידו חכמים את דבריהם למנוע קיום מצוה!
השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה של מי אפר פרה אדומה על טמא מת בשבת ערב הפסח, לטהרו ביום השביעי ולהכשירו לאכול בערב קרבן פסח, תוכיח:
שהיא משום מצוה, שאם לא יזה לא יעשה את קרבן הפסח.
וגם שמעתי כי היא אסורה בשבת משום שבות מדרבנן, היות ונראה כאילו מתקנים בכך את האדם הנטהר.
ובכל זאת העמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום מצוה, ואמרו, שהזאתו של טמא מת שחל יום השביעי שלו בערב פסח - אינה דוחה את השבת.
ואם כן, אף אתה אל תתמה על אלו.
שאף על פי שהן משום מצוה, והן אסורות רק משום שבות - ובכל זאת לא ידחו את השבת.
(בגמרא מתבאר כי את איסור ההזאה בשבת שמע רבי עקיבא מרבי אליעזר רבו, אלא שרבי אליעזר שכח זאת, וניסה רבי עקיבא להזכירו בדרך כבוד, מבלי שיאמר לו ששמע זאת מפיו).
אמר לו רבי אליעזר: ועליה, על הזאה בשבת, ששמעת שהיא אסורה אפילו כדי לטהר טמא מת להאכילו בקרבן פסח - אני דן קל וחומר להתירה!
ומה אם שחיטה, שהיא אסורה בשבת משום אב מלאכה - דוחה את השבת.
הזאה, שהיא אינה אלא משום איסור שבות מדרבנן - אינו דין שדוחה את השבת!

דרשני המקוצר[עריכה]