פרשני:בבלי:פסחים סה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים סה א

חברותא[עריכה]

והוינן בה: ועולה גופה - מנלן? מנין למדו שנותן את דמה רק במקום שיש יסוד תחתיו?
ומשנינן: אמר קרא בענין קרבן חטאת נשיא (ויקרא ד כה) "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה".
ולמה האריך הכתוב לומר "אל יסוד מזבח העולה". והרי היה ראוי לומר "אל יסוד המזבח", ומאליו היה מובן שהכונה למזבח העולה, שהרי בתחילת הפסוק נאמר "ונתן על קרנות מזבח העולה".
אלא, בהכרח, שכך אמר הכתוב: "אל יסוד מזבח" תעשה את "העולה". אלמא, למדנו מכאן שעולה טעונה יסוד.
ולמדו מכאן בגזרה שוה שגם הפסח טעון יסוד.
שנינו במשנה: יצתה כת ראשונה, ונכנסה כת שניה. יצתה שניה, נכנסה שלישית.
תנא שנו בתוספתא: היא כת שלישית נקראת כת עצלנית.
ומקשינן: והא לא סגי דלאו הכי!? הרי לא יכולים בלי שתהיה כת שלישית, שהרי מצוה בשלש כתות. ואם כן מאי הוי להו למיעבד, מה היה להם לאנשי הכת השלישית לעשות, שמכח נמנעותם הם נקראים כת עצלנית?
ומתרצינן: אפילו הכי אף על פי שבאמת אי אפשר בלי הכת השלישית, מכל מקום איבעי להו לזרוזי נפשייהו. שכל אחד מהם מצוה לזרז את עצמו שלא להמנות עם אנשי כת זו.
כדתניא: רבי אומר: אי אפשר לעולם בלא בסם, רוקח בשמים, שריחם טוב, ובלא בורסי, מעבד עורות שריחם רע.
אשרי מי שאומנתו בסם. אוי לו למי שאומנתו בורסי.
ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות.
אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.
וכמו כן אי אפשר בלא כת ראשונה ושניה ושלישית. אך אשרי מי שהוא בכת הראשונה, ואוי לו למי שהוא בכת השלישית.
שנינו במשנה: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. אלא שהכהנים מדיחים את העזרה (בשבת) שלא ברצון חכמים.
והוינן בה: שלא ברצון מאן? מי הם החכמים שלא היה לרצונם שהדיחו את העזרה בשבת?
אמר רב חסדא: שלא ברצון רבי אליעזר היא. שרבי אליעזר סובר שהמכבד קרקע בשבת חייב חטאת. ולכן אף במקדש, כיון שכבר נעשה צורך גבוה, אסור להדיח, כיון שהוא מעשה הדומה לכיבוד הקרקע.
דאי רבנן, שאם תאמר שרבנן שחולקין על רבי אליעזר בכיבוד קרקע הם חכמים שבמשנתנו, הא אמרי שבות הוא הרי הם סוברים שהמדיח קרקע אסור מדרבנן משום "שבות".  1 

 1.  נקראו איסורי דרבנן "שבות" משום שרבנן הסמיכו דבריהם על מה שנאמר בתורה "תשבות" (אסמכתא בעלמא). כן כתב המגיד משנה פרק כא משבת הלכה א בפירוש שני בדעת הרמב"ם. ועיין שם בפירושו הראשון ובלחם משנה.
ואין שבות במקדש, שלא גזרו איסורי שבות בבית המקדש.
מאי היא - היכן היא אותה מחלוקת שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים?
דתניא: אחד החולב מן הבהמה בשבת, שחייב משום שהוא "מפרק", שמפריד את החלב מעטיני הבהמה, ואסור משום שהוא תולדה של "דש".  2  שה"דש" הוא מפריד את החיטה מתוך הקש (שבת צהא).

 2.  כך פירש רש"י בשבת צה א. ולפי זה יש דישה בדבר שאינו גידולי קרקע כגון חלב (וזהו כרבי יהודה ודלא כרבנן, דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע. תוספות שם. ובמגיד משנה פרק ח מהלכות שבת הלכה ז כתב בדעת הרמב"ם שבעלי חיים נקראים גידולי קרקע, לפי שאוכלים מן הקרקע). ובענין חולב יש עוד שיטות בראשונים: א. רש"י שם הביא יש מפרשים שחייב משום קוצר. ודחה רש"י את דבריהם מפני שהחלב לא מחובר לעטיני הבהמה. אבל מבחינה עקרונית תיתכן מלאכת קוצר גם בבעלי חיים ולא רק בגידולי קרקע. ב. רבינו תם מפרש (בשבת עג ב תוד"ה מפרק) שחולב חייב משום "ממחק" מפני שמחליק את עטיני הבהמה. ג. הרשב"א בשבת קמד ב כתב בשם רבנו תם שחולב חייב משום בורר. ועיין מנח"ח מוסך השבת מלאכת דש ובורר. ד. השטמ"ק כתובות ס א כתב בשם ר"ש בן אברהם שמפרק חייב משום גוזז. ה. היראים סימן רע"ד כתב שמפרק הוא תולדת טוחן. ועיין בתועפות ראם שם.
והמחבץ, מעמיד את החלב בתוך קיבת בהמה לעשותו גבינה,  3  וחייב משום שהוא "בורר". שמפריד את הגבינה מתוך המים שבחלב (שבת צה א).

 3.  כך נראה מדברי רש"י כאן. וגם בשבת צה א הביא רש"י פירוש זה בתחילה. אך רש"י עצמו שם פירש ש"מחבץ" הוא הנותן חלב קפוי לתוך כלי גמי (כעין מסננת) והמים נוטפין ונשארת הגבינה, לכן חייב משום בורר, שבורר את הגבינה מתוך מי החלב.
והמגבן, מקבץ את פתיתי החלב (פירורי גבינה) לעשותם חריץ של גבינה (חתיכת גבינה מוצקה). לפי הערוך (מובא במסורת הש"ס שבת צה א). וחייב משום בונה (שבת שם).
כל אלו שיעורן לחיוב חטאת כגרוגרת.
המכבד את הבית, והמרבץ שופך מים על העפר שבקרקע ביתו כדי שלא יעלה אבק (רש"י שבת צה א), והרודה חלות דבש מן הכוורת - כל אלו אסורין מן התורה כדלהלן.
ולכן, אם עשאן בשוגג בשבת - חייב חטאת. שדין העושה מלאכה בשבת במזיד והתראה נסקל. ובשוגג חייב חטאת.
הזיד ביום טוב - לוקה את הארבעים, שהעושה מלאכה ביום טוב במזיד לוקה. אבל בשוגג, פטור, דברי רבי אליעזר.
שרבי אליעזר סובר המכבד את הבית והמרבץ חייבים משום בונה. שעל ידי שמכבד או מרבץ, הוא משוה גומות שבקרקע. והרודה חלות דבש חייב משום קוצר (שמפריד את הדבש ממקום התהוותו וגדילתו). שנאמר (שמואל א יד) "ויטבול אותה ביערת הדבש". קרא הפסוק לכוורת "יערת דבש" - וכשם שהתולש מן היער חייב. כך גם התולש דבש מן הכוורת חייב (שבת צה א).
וחכמים אומרים: אחד זה, שבת, ואחד זה, יום טוב - אינו אסור המכבד המרבץ והרודה מן התורה אלא משום שבות מדרבנן.  4 

 4.  הטעם שחכמים סוברים שמכבד ומרבץ אינו מן התורה, מפני שאינו מתכוין להשוות גומות. ומכל מקום אסור מדרבנן, כי חכמים סוברים כרבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן (תוספות יומא לד ב סנהדרין פה א). ולהלכה נפסק כרבי שמעון, שדבר שאינו מתכוין מותר, ולכן מותר לרבץ את הבית. ולענין כיבוד הבית נחלקו הראשונים לדעת רבי שמעון. ועיין בשולחן ערוך שלז סעיף ב. ובקרקע מרוצפת מותר. שו"ע. ולהרמ"א אסור. ומכל מקום כשרוב בתי העיר מרוצפים מותר. ביאור הלכה. וטעם רבי אליעזר שסובר שמכבד ומרבץ אסורים מן התורה: א) תוספות כאן כתבו שרבי אליעזר סובר שסתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות גומות. ב) תוספות בשבת צה א כתבו שרבי אליעזר סבר שמכבד ומרבץ ודאי ישוה גומות, ונקרא "פסיק רישיה" וחייב. ג) בסנהדרין פה א כתבו תוספות דרבי אליעזר מחשיב את עצם כיבוד הקרקע וריבוצה תיקון וחייב משום בונה. ולא משום שמשוה גומות. וכן כתב הרשב"א בשבת צה.
ומודים חכמים בחולב במגבן ובמחבץ שאסורין מן התורה.  5 .

 5.  כן כתב רש"י. וכן סובר הרמב"ם ועוד ראשונים. ובמגיד משנה (פרק ח הלכה ז), הביא שיש אומרים שגם באלו סוברים חכמים שאינם אסורים מדאורייתא. וכן נראה מהרשב"א צה א ד"ה חולב בשם רב האי גאון.
לכן, הדחת העזרה בשבת לדברי רבי אליעזר אסורה מדאורייתא מפני שמשוה גומות (ואף על פי שרצפת העזרה היתה משיש היו גומות בין רובד לרובד. תוספות  6 ).

 6.  ובתירוץ שני כתבו התוספות שלא היתה השואת גומות בעזרה מפני שהיתה מרוצפת שיש. אבל גזרו מרוצפת משום אינה מרוצפת. ושבות כזו שיש לה עיקר מן התורה (בקרקע שאינה מרוצפת לרבי אליעזר) גזרו אפילו במקדש. ולעיל הערה 4 הבאנו בשם תוספות בסנהדרין שמכבד ומרבץ בעצמם נקראים בונה ולא משום השואת גומות. ולפי זה פשוט שגם ברצפת שיש חייב.
אבל לרבנן הדחת קרקע אסורה רק משום שבות מדרבנן, כמו כיבוד הבית, ולא גזרו שבות במקדש.
רב אשי אמר: אפילו תימא (תאמר) שהכהנים היו מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים שנחלקו על רבי אליעזר, שהם סוברים שהדחה אסורה משום שבות, אף על פי כן לא התירוה בשבת.
ומשנתנו רבי נתן היא.
דתניא: רבי נתן אומר: שבות צריכה - שיש צורך לעבור עליה בשביל עבודת הקרבנות - התירו.
שבות שאינה צריכה לעבודת הקרבנות - לא התירו. ולכן הדחת העזרה אסורה, משום שאין זה לצורך עבודת הקרבנות.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובת, זרקו זריקה אחת על גבי המזבח. ולא הודו לו חכמים.
תניא: רבי יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובות של קרבנות הפסח, שנשפך דמם על הרצפה, כדי שאם ישפך דמו של קרבן אחד מהן, ולא יזרקוהו על המזבח, נמצא כוס זה, שמילא אותו בדם התערובות, וזרקו, מכשירו. לפי שדם אותו קרבן שנשפך דמו הרי הוא מעורב בדם התערובות, ונזרק על המזבח.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: רק דם שנתקבל בכלי ורק אחר כך נשפך על הארץ, כשר אם אספוהו וזרקוהו על המזבח.
אבל דם שנשפך מצואר הבהמה לארץ, בלא שקבלוהו בכלי, ואחר כך אספוהו בכלי, פסול.
והרי דם התערובות הלא לא נתקבל בכלי לפני שנשפך, וזריקתו פסולה!
ומקשינן: מנא ידעי? מנין ידעו חכמים שדם התערובות נשפך לארץ בלא שקבלוהו בכלי?
ומתרצינן: אלא הכי קאמרי ליה (כך אמרו חכמים לרבי יהודה):
מהי תקנתך בזריקת כוס מדם התערובות? והרי יש לך לחשוש שמא לא הדם נתקבל בכלי, אלא נשפך לארץ מצואר הבהמה. ואם כן, גם אם ימלא כוס מדם התערובות לא יצא מכלל הספק, כי שמא הדם פסול ולא הוכשר הקרבן, ונמצאת זורק דם פסול.
אמר להן רבי יהודה: אף אני לא אמרתי שדם התערובות מועיל בכל ענין, אלא רק בנתקבל בכלי. ואנו אומרים שדם הקרבן שנשפך, כבר נתקבל בכלי קודם לכן.
ומקשינן: ומנא ידע רבי יהודה שדם הקרבן נתקבל בכלי לפני שנשפך? והרי יתכן שקרבן זה שאתה בא להכשירו בזריקה זו, נשפך דמו מצואר הבהמה וזריקתו פסולה. ורבי יהודה בא לתקן את הקרבן ולהוציאו מכלל ספק. ועדיין לא יצא מכלל הספק.  7 

 7.  וקשה, מכל מקום יזרוק, שמא הדם נשפך אחרי שנתקבל בכלי ובאופן זה הרי הועיל לתיקון הקרבן. ולכן פירש ר"י שדם שנשפך על הקרקע בלא שנתקבל בכלי, אסור להעלותו על המזבח. ולכן הקשו חכמים לרבי יהודה, שמא לא נתקבל בכלי ועובר איסור בזריקתו על המזבח (תוספות).
ומתרצינן: כהנים זריזין הן! כלומר, זהירים הם שלא לשפוך מן הדם לפני שקבלוהו בכלי, ולכן אין לחשוש שמא נשפך הדם מצואר הבהמה.  8 

 8.  לפי פירוש ר"י שאסור לזרוק דם שלא נתקבל בכלי, תירץ רבי יהודה שאנו אומרים שכל הדם הכשר לזריקה נתקבל בכלי שהרי כהנים זריזין הן. ודם שנשפך על הארץ הוא דם שנתקבל בכלי, או דם התמצית שאינו ראוי לזריקה. ואין איסור בזריקתו על המזבח אם לא נתקבל בכלי (כן נראה ביאור דבריהם על פי מסקנת המהרש"א).
(פירשנו את קושית חכמים ותירוץ רבי יהודה כפירוש הראשון ברש"י שהגמרא מדברת כאן על אותו קרבן שנשפך דמו, ואנו באים להכשירו על ידי דם התערובות. והקשו חכמים מנין שדם זה נתקבל בכלי. וכתב רש"י שפירוש זה הוא העיקר.
אבל רש"י מביא פירוש נוסף. שקושית הגמרא ותירוצה מדברים על דם התערובות, וכך פירוש הגמרא:
אלא הכי קאמרי ליה חכמים לרבי יהודה, דם התערובות שברצפת העזרה שמא כולו לא נתקבל בכלי?
אמר להן אף אני לא אמרתי למלאות אלא במקום שיודעים שנתקבל בכלי. ולהלן הגמרא מקשה הלא נתערב בזה גם דם פסול כגון דם התמצית.
וגם המשך דברי הגמרא לפי פירוש זה מדובר בכל דם התערובות שעל הרצפה, ולא בדם הקרבן שנשפך דמו בלבד).
ומקשינן: אי כהנים זריזין הן, ונזהרים שלא ישפך מן הדם קודם שנתקבל לכלי - אמאי משתפיך? למה חשש רבי יהודה שנשפך דם מאחד הקרבנות אחרי שנתקבל בכלי? הרי גם מזה צריכים הכהנים להזהר!
ומתרצינן: אגב זריזותייהו דעבדי מחמת שהם מזדרזים וממהרים למצוה, ורצים עם הכלי שבידם אל המזבח, משתפיך (נשפך) הדם אחרי שהוא כבר בתוך הכלי.
חמשה מיני דמים יש.
יש מהן דם שהנפש יוצאה בו (שעל ידי נטילת הדם הבהמה מתה). ויש מהן שאין הנפש יוצאה בו.
בענין איסור אכילת דם נאמר (בויקרא יז פסוקים י יא):
"ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם, ונתתי את פני בנפש האוכלת את הדם. והכרתי אותה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם הוא. ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם. כי הדם הוא בנפש יכפר".
ופירש רש"י: "כי נפש הבשר" של כל בריה "בדם היא" תלויה. ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש.
וכיון שאמרה תורה על האוכל דם שחייב כרת "כי נפש הבשר בדם היא", למדו חכמים שאין חיוב כרת אלא בדם שהנפש יוצאת בו.
ומסוף הפסוק "כי הדם הוא בנפש יכפר" למדו, שאין זורקים דם קרבנות, הבאים לכפר על האדם, אלא דם שהנפש יוצאת בו.
ועתה מקשינן על רבי יהודה: והלא דם התמצית, שאין הנפש יוצאת בו,  9  היה נשפך על הארץ מהרבה פסחים. והיה דם התמצית מעורב בו, בדם הכשר שנשפך מקרבן אחד (על פי החשש). והרי הוא בטל ברוב, ומה תועיל זריקת דם התערובות?

 9.  דם התמצית נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה הוא: לרבי יוחנן הוא דם השותת לאט אחרי שפסק הקילוח שבא משחיטת הבהמה. לריש לקיש הוא אחרי שהדם השחור פסק, ומתחיל הדם להאדים (כריתות כב א).
ומתרצינן: רבי יהודה לטעמיה לשיטתו), דאמר: "דם התמצית" - דם מעליא הוא. דם גמור הוא, וכל הדינים שנאמרו בדם הנפש נאמרו גם בדם התמצית. והוא כשר לזרקו על המזבח.  10 

 10.  וגם אם הוא נשפך על הרצפה בלא שנתקבל לכלי אינו מבטל את הדם שהיה בכלי. שדם הראוי להתקבל לא מבטל דם אחר אפילו אם הוא נפסל. על פי דברי תוספות. ועיין שם עוד ובמהרש"א.
דתניא בתוספתא: דם התמצית - האוכלו אינו חייב כרת.
שהרי נאמר בענין כרת "כי נפש הבשר - בדם היא". יצא דם התמצית, שאינו דם הנפש.
אבל הוא עובר באזהרה באיסור לאו, היות וחמש פעמים נאמר איסור לאו באכילת הדם בתורה. ודרשו מכאן, לרבות חמשה מיני דמים שעובר עליהן בלא תעשה. ואחד מהם הוא "דם התמצית" (כריתות כא ב).
רבי יהודה אומר: דם התמצית הרי הוא בהיכרת. ואף על פי שכתוב בענין כרת "כי נפש הבשר בדם הוא", מרבה רבי יהודה שגם דם התמצית נכלל בחיוב כרת. שהרי נאמר בתחילת הפסוק "כל דם" - "כל" לרבות את דם התמצית (כריתות ד ב).
וכיון שרבי יהודה משוה את דם התמצית לדם הנפש לענין כרת באוכל דם, למדנו מדבריו שגם לענין זריקת דם קרבן יש להשוות אותם זה לזה. שהרי באותו פסוק נאמרו כרת בחולין וכפרה (זריקה) בקדשים.
ומקשינן: והאמר רבי אלעזר: אף על פי שרבי יהודה השוה את דם הנפש ודם התמצית לחייב עליהן כרת, מכל מקום מודה רבי יהודה לענין כפרה בזריקת הדם, שדם התמצית אינו מכפר. שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר".

דרשני המקוצר[עריכה]