פרשני:בבלי:פסחים צה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים צה ב

חברותא[עריכה]

עונה הברייתא: "אל תאכלו ממנו נא" (בשר שאינו צלוי כל צרכו קרוי נא רש"י שמות י"ב).  1 

 1.  והרשב"ם שם מפרש: "נא" הוא בשר שצולים אותו בקדירה ללא מים. והאבן עזרא מפרש: "נא" הוא בשר חי.
שואלת הברייתא: בפרטיה מזה שהתורה פרטה "עצם לא ישברו בו" שהוא לאו גמור, מכלל שבא למעט שיש כיוצא בו לאו אחר שאינו נוהג בפסח שני. ומאי קא ממעטי, מה ממעטים ממנו?
עונה הברייתא: "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שאינו נוהג בפסח שני, שמותר לשחטו בזמן שיש חמץ ברשותו.
(ואף על גב שכבר מיעטנו לעיל שבפסח שני לא נוהג איסור חמץ של בל יראה ובל ימצא ודין השבתת שאור, מכל מקום הייתי אומר שכל זה דוקא שלא בשעת שחיטה. אבל בשעת שחיטה גם בפסח שני אסור, לכן בא הפרט של "ועצם לא ישברו בו" ומיעט את הלאו של "לא תשחט על חמץ" רש"י).
מקשה הברייתא: איפוך אנא למה לא נדרוש להיפך. שלאו של "לא תשחט על חמץ" נוהג בפסח שני, ולאו של "אל תאכלו ממנו נא" אינו נוהג?
מתרצת הברייתא: מצוה דגופיה "אל תאכלו ממנו נא", שהיא מצוה בגופו של הקרבן עדיף, חשובה יותר ודומה ללאו של "עצם לא ישברו בו", שגם הוא בגופו של הקרבן.
שנינו במשנה: הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו.
והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למדו את הדברים הללו?
ומשנינן: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא נאמר בישעיה ל: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". ופירושו: שיהיה לכם שיר (בעת מפלת סנחריב ומחנהו. מפרשים שם) כמו שאתם נוהגים לשורר בלילה המקודש לחג. ואין לך לילי חג שיש סיבה לחייב שירה, אלא רק בליל פסח ראשון, שאז אוכלים את קרבן הפסח וטעון שירה באכילתו.
ומכאן למדו: לילה המקודש לחג, שהוא ליל פסח ראשון, טעון הלל באכילתו. אבל לילה שאין מקודש לחג, שהוא ליל פסח שני (שאינו יום טוב), אין טעון הלל באכילתו.
שנינו במשנה: זה וזה טעונין הלל בעשייתן.
והוינן בה: מאי טעמא מה הטעם שגם פסח שני טעון הלל בעשייתו? ומשנינן: אפשר לומר בזה שני טעמים.
א. איבעית אימא: לילה שבו אוכלים את פסח שני קא ממעט מיעט הפסוק דלעיל ("השיר יהיה לכם כליל התקדש חג"). אבל יום שבו עושים פסח שני לא קא ממעט, אלא טעון הלל בעשייתו.
ואיבעית אימא: מסברא יש לומר שפסח שני טעון הלל בעשייתו, שהרי אמר רבי יוסי בברייתא (לקמן קיז.): אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן בפסח, ונוטלין את לולביהן בסוכות, ואין אומרים הלל?! שכיון שדבר מצוה הן הרי הם טעונים הלל. ואם כן מאותה סברא גם פסח שני טעון הלל בעשייתו.
שנינו במשנה: זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת.
ומדייקינן: מלשון המשנה "ודוחין את השבת" משמע שדוקא לענין לדחות את השבת פסח ראשון ופסח שני שווין. אבל לענין לדחות את הטומאה לא שווים בזה פסח ראשון ושני. שפסח ראשון דוחה את הטומאה, שאם רוב הציבור טמאים שוחטין את הפסח בטומאה. ואילו פסח שני אינו דוחה את הטומאה אפילו אם רוב הקהל טמאים.
מתניתין דלא כרבי יהודה. דתניא: פסח שני דוחה את השבת,  2  ואין דוחה את הטומאה.

 2.  פירש רש"י שנאמר "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" וזהו כמאן דאמר לעיל צג. שמדובר על פסח שני. ודרשו מ"במועדו" שדוחה את השבת. ובתוספות יומא נד. האריכו מאוד בזה.
רבי יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה.
והוינן בה: מאי טעמיה מה טעמו דתנא קמא?
ומשנינן: מפני טומאה דחיתיו, התורה דחתה את האדם לפסח שני מפני שהיה טמא בראשון. וכי יחזור ויעשה בטומאה?! אם תאמר כך, נמצא שלא תיקן כלום בזה שנדחה לפסח שני! אלא מוטב שידחה לגמרי.
ורבי יהודה סובר: אף על פי שהתורה חזרה עליו לעשותו בטהרה, מכל מקום אם לא זכה יעשה בטומאה.
תנו רבנן:
פסח ראשון דוחה את השבת, פסח שני דוחה את השבת.
פסח ראשון דוחה את הטומאה, פסח שני דוחה את הטומאה.
פסח ראשון טעון לינה בלילה הראשון של פסח בירושלים. ולמחרת  3  רשאי לצאת חוץ לחומה, אבל רק בתוך התחום (שהרי זה יום טוב, לפיכך אינו רשאי לצאת חוץ לתחום). וגם פסח שני טעון לינה. והוינן בה: מה שהברייתא אמרה "פסח שני דוחה את הטומאה" - כמאן בשיטת מי אמרה זאת? הרי זה כרבי יהודה.

 3.  כך פירש רש"י כאן. (וכתב שמה שנאמר בתורה "ופנית בבוקר והלכת לאהליך" אין הכוונה אוהלו של האדם ממש, שהוא מחוץ לתחום, אלא אוהל שחוץ לחומה בתוך התחום, שהרי ביום טוב אסור לצאת חוץ לתחום. ועוד שהרי צריך להקריב עולת ראיה). אבל רש"י בדברים (טז ז) פירש ופנית בבוקר של יום שני. מכאן שצריך ללון בלילה של מוצאי יום טוב. וכן דעת התוספות כאן, ורש"י ותוספות בסוכה מז. (והוסיפו התוספות שאם לא לן בלילה שאחרי יום טוב, צריך ללון בלילה אחר מלילות החג).
ותמהינן: הרי בהמשך, הברייתא אמרה שפסח שני טעון לינה.
וכי לרבי יהודה, פסח שני טעון לינה?!  4 

 4.  הקשו התוספות: הרי כל קרבן טעון לינה אחרי הקרבתו ואם כן איך יתכן לומר שפסח שני אינו טעון לינה? ותירצו: שמא יש לומר שכיון שפסח שני הוא תשלומין לראשון אין צריך לינה כלל.
והא תניא: רבי יהודה אומר: מניין לפסח שני שאין טעון לינה? שנאמר (דברים טז) בענין פסח ראשון: "ופנית בבקר והלכת לאהליך". ומכאן למדו שצריך ללון בירושלים ורק בבוקר יפנה לאוהל שחוץ לחומה (בתוך התחום אבל לביתו שמחוץ לתחום אינו יכול לפנות שהרי הוא יום טוב)  5 .

 5.  הקשו התוספות: הרי לא לומדים מ"ככל חקת הפסח יעשו אותו" אלא מצות שבגופו של הפסח או על גופו. כמבואר בגמרא לעיל. ולינה אינה על גוף הפסח, ואם כן למה צריך פסוק למעט אותה? והניחו בקושיא. ותמה המהרש"א: א. מדוע לא הקשו על מאן דאמר שפסח שני טעון לינה הרי אינה מצוה שעל גופו? ב. הרי אפשר לתרץ את קושייתם, שהרי כל קרבן טעון לינה אחרי הקרבתו. ולכן צריך פסוק למעט את פסח שני (מהטעם המובא לעיל בהערה הקודמת). ויש ליישב בדוחק.
וכתיב מיד בהמשך הפרשה שם: "ששת ימים תאכל מצות". והיינו בפסח ראשון שאוכלין בו מצות ששה ימים, שהרי אסור בחמץ כל החג.
(ואף על פי ששבעה ימים אסור לאכול חמץ, אמר הכתוב "ששת ימים" ללמד שאכילת מצה בשבעת ימי הפסח רשות חוץ מלילה הראשון  6 ).

 6.  שנאמר בענין פסח ראשון: "שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז) ואחר כך נאמר: "ששת ימים תאכל מצות". ודרשו חכמים: שביעי בכלל היה, ויצא מן הכלל שאין חייבים לאכול מצות בשביעי. ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא על הכלל כולו יצא. מה שביעי רשות, אף כולם רשות, חוץ מלילה הראשון שנאמר בו "בערב תאכלו מצות". גמרא לקמן קכ.
ומכאן דרש רבי יהודה: פסח ראשון הנאכל לששה - שאוכלים בו מצות ששה ימים (נקט לשון הכתוב, אבל באמת אוכלים בו מצות שבעה ימים) טעון לינה. אך פסח שני שאין נאכל בו מצות לששה, אין טעון לינה.
וקשה, שהרישא של ברייתא שפסח שני דוחה את הטומאה היא כרבי יהודה. והרי רבי יהודה עצמו סובר שפסח שני אינו טעון לינה. ואם כן איך אמרה הברייתא שפסח שני טעון לינה?
ומתרצינן: תרי תנאי, נחלקו שני תנאים אם פסח שני טעון לינה, ואליבא (בשיטת) דרבי יהודה.
מתניתין:
הפסח שבא בטומאה, שהיו רוב הקהל טמאים והותר להם לעשות את הפסח בטומאה (שנאמר במדבר ט בענין פסח שני: "איש איש כי יהיה טמא" - נדחה לפסח שני. ודרשו חז"ל איש טמא נדחה לפסח שני. ואין ציבור טמאים נדחין לפסח שני אלא מקריבים בטומאה. לעיל סו ב).
לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות, שלא הותרה טומאה בציבור אלא לטמאי מת  7  ולא לשאר טמאים  8 .

 7.  שנאמר בתחילת הפסוק "איש איש כי יהיה טמא" ודרשו מכפל המלים "איש איש" לרבות זבים וזבות ושאר טמאים. ואם כן למה כתוב בסוף הפסוק - כי יהיה טמא "לנפש"? ללמד על הדרשא שדרשו חז"ל - "איש" - איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין. שכתוב "לנפש" ללמד שדוקא טמא מת הותר בפסח הקרב בטומאה. גמרא לעיל סז. (והביאה רש"י בקיצור).   8.  הרמב"ם בפרק ז' מהלכות קרבן פסח הלכה ח' כתב שטמאי מגע טומאות, הרי הם כטמאי מת והותרו בפסח הבא בטומאה ודוקא טמאים שיוצאת טומאה מגופן כגון זבים וזבות אינם מקריבים בפסח הבא בטומאה, (ועיין בכסף משנה שם שהביא מקור לדברי הרמב"ם).
ואם אכלו בטומאת הגוף, אף על פי שהאוכל מבשר הקדשים בטומאת הגוף חייב כרת, כאן הם פטורים מכרת. ומכל מקום אם נכנסו למקדש לעשות פסחיהם חייבים בכרת, כדין הבא אל המקדש טמא. (והטעם מפורש בגמרא).
ורבי אליעזר פוטר אותם מכרת אף על ביאת מקדש.
גמרא:
תנו רבנן:
זבין וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח שבא בטומאה, יכול יהו חייבין על אכיתו, שהרי הם אסורים לאכול ממנו!
תלמוד לומר (ויקרא ז) בענין טמא שאכל מן הקדשים: "והבשר כל טהור יאכל בשר". "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".
ודרשו חכמים מסמיכות הפסוקים: בשר קדשים שנאכל רק לטהורים (כמו שכתוב בתחילת הענין: "כל טהור יאכל בשר") חייבים עליו כרת משום טמא. ואילו בשר קדשים שאינו נאכל לטהורין בלבד אלא גם לטמאים, אין טמאין חייבין עליו משום טמא.
רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין (ומצורעין) ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת כדין הבא אל המקדש טמא?
תלמוד לומר (במדבר ה) בענין שילוח טמאים מן העזרה: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". ודרשו מכאן: בזמן שטמאי מתים (המוזכרים בסוף הפסוק) משתלחין גם זבין ומצורעין (שהוזכרו בתחלת הפסוק) משתלחין. אבל בזמן שהפסח בא בטומאה שאז אין טמאי מתים משתלחין, אין זבין ומצורעין משתלחין.
בעי הסתפק רב יוסף:
בזמן שהפסח בא בטומאה מותר להכנס לעזרה בטומאה לצורך הקרבת הפסח. אבל אין צורך להכנס להיכל, שהרי הפסח קרב בעזרה.
(וההיכל קדוש יותר מהעזרה שהרי אפילו כהנים אסורים להכנס לשם שלא לצורך. שנאמר "אל יבוא בכל עת אל הקודש" על פי רש"י).
והסתפק רב יוסף:
דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה. מהו מה הדין בזה:
האם אומרים: מדאשתרי טומאת עזרה כיון שהותרה טומאה בעזרה, אשתרי נמי טומאת היכל הותרה גם טומאה בהיכל.
או דילמא שמא מאי דאישתרי, מה שלמדנו מהפסוק שמותר לעשות את הפסח בעזרה בטומאה, זה בלבד אשתרי הותר. אבל מאי דלא אשתרי מה שלא מצאנו בתורה מפורש (בטומאה בהיכל) שמותר, לא אשתרי לא הותר! אמר רבא לפשוט את הספק של רב יוסף:
אמר קרא: "וישלחו מן המחנה". "מן המחנה" משמע אפילו מקצת מחנה. כלומר, אפילו כשמותר לטמא להכנס לעזרה. מכל מקום התורה ציותה שישלחו אותו מההיכל שהוא מקצת מהמחנה.
איכא דאמרי יש אומרים שרבא פשט להיפך, שטמא מת שנכנס להיכל בפסח הבא בטומאה פטור מן הכרת. וכך אמר רבא:
אמר קרא: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". ובהמשך הפרשה נאמר: "אל מחוץ למחנה תשלחום".
ולמד מכאן רבא: כל היכא דקרינן ביה, כל מקום שנאמר בו "אל מחוץ למחנה תשלחום", שצריך להוציא את הטמא לגמרי מהמחנה כולו ואפילו מן העזרה (דהיינו בשאר ימות השנה), אז קרינן ביה נאמר בו גם "וישלחו מן המחנה". כלומר, וישלחו מן ההיכל.
אבל בפסח הבא בטומאה, שהטמאים יכולים להכנס לעזרה להקריב פסחיהם ולא נאמר בהם "אל מחוץ למחנה תשלחום", ממילא גם "וישלחו מן המחנה" לא נאמר בהם.  9 

 9.  יש פירוש נוסף ברש"י בשם רבו שגרס בגמרא להיפך: "כל היכא דקרינן ביה אל מחוץ למחנה תשלחום" - שזה מדבר מחוץ להיכל שנאמר בסמוך - אשר אני שוכן בתוכם, והיינו ההיכל. "קרינן ביה וישלחו מן המחנה" דהיינו מחוץ לעזרה.
ומכאן שטמא מת שנכנס להיכל בפסח הבא בטומאה פטור מן הכרת  10 .

 10.  כתבו התוספות: אף על פי שאין איסור לאו על הבא אל ההיכל בטומאה שהותרה בציבור, מכל מקום יש איסור עשה. שנאמר "וישלחו מן המחנה" ומשמע מקצת מחנה. דהיינו ההיכל.
בעי הסתפק רב יוסף:
התורה התירה לטמאי מתים לאכול מן הפסח הבא בטומאה. אבל אימורי הפסח אפילו לטהורים אסורים באכילה, שהרי הם נקטרים על המזבח.
והסתפק רב יוסף: דחקו טמאי מתים ואכלו אימורי הפסח הבא בטומאה -

דרשני המקוצר[עריכה]