פרשני:בבלי:פסחים ח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים ח ב

חברותא

הרי זה צדיק גמור במעשה זה. ואינו נחשב כעושה מצוה שלא לשמה, כיון שכוונתו העיקרית היא לקיים מצות הבורא שציוה לעשות צדקה, אלא שיחד עם זאת הוא רוצה גם ליהנות ממעשה הצדקה, שיזכה לעולם הבא, או שיחיו בניו.  221 

 221.  ומה שאמרו במסכת אבות (א ג) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", דהיינו, באופן שהוא מתחרט על הצדקה שעשה, אם לא יקבל את השכר שהוא מצפה לו. אבל אם הוא מתכוין רק שהצדקה תועיל לו, ואם לא תועיל, גם לא יתחרט על הצדקה, הרי זה צדיק גמור. תוספות ד"ה שיזכה.
וגם כאן, אף שהוא מתכוין גם למצוא את המחט, עיקר כונתו לשם מצות הבדיקה, ועדיין הוא נחשב שליח מצוה?
ומשנינן: אנו חוששים דילמא בתר דבדק את החמץ וגמר את כל המצוה, אתי לעיוני בתרה דמחט, שאז ודאי כבר אינו בגדר שליח מצוה, והוא עלול לינזק מהעקרב.
רב נחמן בר יצחק אמר: לעולם הברייתא מדברת על חורין וסדקין שבכותל קיים שאינו חייב לבדוק בהם משום סכנת הנכרים, ששכנו הנכרי יחשוב שהוא עושה לו שם כשפים, ויבא להתנקם בו.
וכדעת פלימו (שם תנא) היא.
דתניא: חור שבכותל שבין יהודי לארמאי (נכרי), בודק הישראל בצד הכותל עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו.
פלימו אמר: את כל עצמו של החור אינו בודק כלל מפני הסכנה.
והוינן בה: מאי סכנה יש בזה?
אי נימא, מפני סכנת כשפים שהנכרי יאמר שהיהודי עושה לו כשפים. אם כן, כי אישתמיש היהודי עד עכשיו באותו חור היכי אישתמיש התם, ולא חשש מהנכרי שיאמר עליו שהוא עושה לו כשפים?  222 

 222.  הקשה הצל"ח: דלמא היה דר שם מלפני כן ישראל, ואז השתמש בחור. ואף על פי כן אין צריך לבדוק עתה, מפני חשש סכנה מהגוי שדר עתה? ותירץ, שאם כן, היה צריך לחלק, שאם יצא הישראל תוך שלשים יום קודם הפסח, צריך הישראל הנשאר לבדוק את החור לפני שיכנס שם הגוי, כמו בעושה ביתו אוצר תוך שלשים יום, שצריך לבדוק קודם. ועוד, שאפילו אם נכנס הגוי קודם שלשים יום, צריך הישראל לבדוק קודם, כי זה דומה לדעתו לחזור שצריך לבדוק אף קודם שלשים יום.
ומשנינן: כי אישתמיש בחור עד עתה, יממא ונהורא לאור היום היה משתמש. ולא מסיק הנכרי אדעתיה שהוא מתכוין לעשות לו כשפים. אבל הכא, בבדיקת חמץ, בליליא היא, ובשרגא הוא בודק, ומסיק הנכרי אדעתיה, וחושד ביהודי שכשפים הוא עושה לו.  223  ומקשינן: והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ומה יש לו לחשוש מהנכרי?

 223.  ומכל מקום, למחר יבדוק לאור היום שעל זה אין חשש שיאמר הגוי שעושה לו כשפים. משנה ברורה (תלג ל) בשם אחרונים.
ומשנינן: היכא דשכיחא היזיקא, כגון הכא, בסכנת הנכרי, שאני. וגם שלוחי מצוה אינם מובטחים שלא יזוקו.  224 

 224.  ולעיל שלא תירצו כן על סכנת עקרב, צריך לומר, שסכנת עקרב לא נחשב שכיח היזיקא. ואף שאמרו בברכות (לג א) שעל סכנת עקרב מפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה, זה דוקא כשהוא רואה את העקרב. אבל כאן, שיש רק חשש שמא נמצא עקרב בחורין וסדקין לא נחשב שכיח היזיקא. קובץ שיעורים.
וראיה לדבר שהרי כששלח ה' את שמואל למשוח את דוד למלך נאמר (שמואל - א טז ב) "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי"! הרי שאף על פי שנשלח שמואל מאת ה', היה מתיירא מפני שאול, כיון שהוא בגדר "שכיחא היזיקא".
בעו מיניה מרב: הני בני בי רב, אותם התלמידים דדיירי בבאגא, הדרים בכפרי הבקעה, מהו למיתי קדמא וחשוכא, האם רשאים הם לצאת מביתם קודם עלות השחר, או בערב לאחר שחשיכה, כדי להגיע לבי רב לבית המדרש בעיר. או שמא צריכים הם לחשוש מן המזיקין?
אמר להו רב: ניתו, הם יכולים לבא לבית המדרש, והעונש מכך יבא עלי ועל צוארי! כלומר, שאינם צריכים לחשוש מהמזיקים, כי המצוה ודאי תגן עליהם.
ושוב שאלוהו: ניזול לשוב בלילה לאכסנייתם לאחר רדת החשיכה, מאי, האם גם בחזרה יכולים הם לסמוך על המצוה שתגן עליהם, או לא?
אמר להו: לא ידענא!
איתמר: אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן לעשות את המצוה ולא בחזירתן ממנה. כי המצוה מגינה על עושיה אף בדרך חזרה ממנה.
והוינן בה: כמאן, כמי מהתנאים סובר רבי אלעזר?
ומשנינן: כי האי תנא. דתניא, איסי בן יהודה אומר: כלפי (מתוך) שאמרה תורה בעולי רגלים (שמות לד כד) "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה" - מלמד הכתוב,  225  כי כאשר תעלה לרגל, תהיה מובטח שתהא פרתך רועה באפר (באחו), ואין חיה מזיקתה. ותרנגולתך מנקרת באשפה, ואין חולדה מזיקתה.

 225.  מהייתור "את" של "את ארצך" דורשים שגם הטפל לארצך היינו הפרה והתרנגולת, אף הם בכלל ההבטחה של התורה. תוספות ד"ה מלמד.
וכל שכן שאתה בעצמך לא יארע לך שום נזק כתוצאה מהעליה לרגל. שהלא דברים קל וחומר הם: ומה פרה ותרנגולת אלו, שדרכן לזוק (להנזק), בכל זאת הבטיחה התורה שבזכות מצות עליה לרגל אינן ניזוקין.
בני אדם, שאין דרכן לזוק, כי "אדם אית ליה מזלא", שיש לו דעת לשמור על עצמו, על אחת כמה וכמה שהמצוה מגינה עליהם.
אין לי ללמוד על הגנת המצוה אלא בהליכה לעשיית המצוה.
בחזרה ממנה, מנין שגם אז היא מגינה?
תלמוד לומר ברגל של פסח (דברים טז ז) "ופנית בבקר והלכת לאהליך". מלמד, שתלך בחזרה לביתך, ותמצא את אהליך בשלום.
והוינן בה: וכי מאחר שהבטיחו הכתוב דאפילו בדרך חזירה מהעליה לרגל אינו ניזוק, קל וחומר בהליכה לשם. ואם כן, למה לי קרא ד"לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות"?
ומשנינן: מיבעי ליה לכדרב אמי.
דאמר רב אמי: מכך שאמרה התורה "ולא יחמוד איש את ארצך" אנו למדים, כי רק אדם שיש לו קרקע, הרי הוא עולה לרגל.  226  ואולם, אדם שאין לו קרקע, אין הוא חייב להיות עולה לרגל.  227 

 226.  הטעם בזה. כי עיקר מצות עליה לרגל, כדי לשמוח שם במצות פירות הארץ כגון ביכורים ומעשר שני, ולשמח בהם את העני והגר והלוי ואז העליה לשם שמים. מה שאין כן מי שאין לו קרקע שלא יכול לקיים כל זה, ועלייתו אינה לשם שמים. ולכן הביאה הגמרא כאן "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים", שאף הוא מענין זה שהעליה צריכה להיות לשם שמים. חידושי אגדות מהרש"א.   227.  וה"את" של "את ארצך" בא לדרוש על פרה ותרנגולת שלא ינזקו בהליכה לרגל. ואף שגם זה ידענו מהחזרה מהרגל, שבכלל "ותמצא אהליך בשלום" גם הפרה והתרנגולת. מכל מקום, אגב החידוש של "ארצך" חזרה התורה והשמיענו זאת ב"את". וכמו שאמרו "כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה". תוספות ד"ה לכדרב אמי. הרמב"ם השמיט דין זה. וכתב הצל"ח שהטעם משום שרב חולק על רב אמי. שהוא אמר לעיל לא ידענא אם גם בחזרתן אינן ניזוקין. אם כן, אינו דורש מופנית בבקר והלכת לאהליך. ומהיכן הוא דורש שבהליכתן אין ניזוקין. על כרחך מלא יחמוד איש את ארצך. ושוב אינו מיותר הפסוק הזה לדרוש את הדרשה של רב אמי שמי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל.
אמר רב אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר (שם מקום בארץ ישראל ופירותיו מתוקים מאוד) מצויים בירושלים?  228  כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים "אלמלא לא עלינו לרגל אלא רק כדי לאכול פירות גינוסר בירושלים, דיינו!". נמצאת העלייה לרגל שלא לשמה.

 228.  שהיה ראוי שיהא שם פירות גינוסר, שהרי אמרו ביומא (נד ב) שמציון נשתת העולם. ומשם מתפצלים גידים והולכים בכל הארצות. והגידים ההולכים מירושלים לגינוסר היה ראוי שיגדלו בהם פירות גינוסר. (וכן אמרו במדרש תנחומא פרשת קדושים (י) על הפסוק בקהלת (ב ה) "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי". שלמה חכם היה, והיה יודע איזה הוא הגיד שהולך לארץ כוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושים פירות). וכן חמי טבריה, היה ראוי שיהיו בירושלים, שהרי אמרו בשבת (לט א), שלכן הם חמים משום שעוברים על פתחו של גיהנם. והרי אחד מפתחי גיהנם היה בירושלים כמו שאמרו בעירובין (יט א). תוספות הרא"ש.
כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא מצויים בירושלים? כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים "אלמלא לא עלינו אלא כדי לרחוץ בחמי טבריא, דיינו!". ונמצאת העלייה לרגל שלא לשמה.
שנינו במשנה: כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ובמה אמרו ב' שורות במרתף, מקום שמכניסין בו חמץ.
והוינן בה: "מרתף" - מאן דכר שמיה!? היכן הוזכר במשנה שמרתף של יין פטור מבדיקת חמץ, עד שהתנא שואל, מדוע אם כן אמרו שמרתף צריך בדיקה?
ומשנינן: הכי קאמר: כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה.
ואמרנו לעיל שהמשנה באה לרבות בתיבת "כל", שאוצרות יין ואוצרות שמן, שגם בהם אין מכניסין חמץ, נמי אין צריך בדיקה.
ועל זה שואל התנא: "ובמה אמרו ששתי שורות במרתף היין צריך בדיקה"?
ומשיב התנא, שאמרו רק במרתף כזה שהוא "מקום שמכניסין בו חמץ". והיינו, במרתף שהוא מסתפק ממנו יין לסעודתו.
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף.
אמר רב יהודה: שתי שורות שאמרו בית שמאי, שתיהן מקבילות זו לזו מן הארץ ועד שמי קורה (התקרה).
שדרך אוצרי היין לסדר את החביות במרתף שורות שורות עד שממלאים את כל הרצפה. ועליהם מניחים עוד שכבות עד התקרה. וסוברים בית שמאי שצריך לבדוק את השורה החיצונית שמול הפתח מלמטה עד למעלה, ועוד שורה מקבילה יותר פנימה, אף היא מלמטה עד למעלה.
ורבי יוחנן אמר: שתי השורות לפי בית שמאי אינן מקבילות, אלא שורה אחת עומדת והשניה שוכבת, כמין גא"ם (גימל יונית, כעין כ"ף סופית שלנו). שבודק, כאמור, את השורה החיצונית מלמטה עד למעלה, ואת השורה העליונה לכל אורכו ורחבו של המרתף.
תניא כוותיה דרב יהודה. ותניא כוותיה דרבי יוחנן.
תניא כוותיה דרב יהודה: בית שמאי אומרים: בודקים שתי שורות על פני כל המרתף. ושתי שורות אלו שאמרו בית שמאי, שתיהן מן הארץ ועד שמי קורה.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: שתי שורות על פני כל המרתף שאמרו בית שמאי. אחת מהן היא השורה העומדת החיצונה, הרואה את הכותל שבו הפתח. והשניה היא השורה העליונה השוכבת הרואה את הקורה (התקרה).
אבל שאר השורות שלפנים הימנה של החיצונה, ושלמטה הימנה של העליונה אין צריך בדיקה!
שנינו במשנה: בית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות.
אמר רב: שתי השורות לפי בית הלל: אחת מהן היא השורה העליונה, ולא לכל אורך ורוחב המרתף, אלא רק השורה החיצונית שבשכבה העליונה, שרואה גם את הפתח וגם את הקורה. והשניה, היא השורה הבודדת שלמטה הימנה.
ושמואל אמר: שתי השורות לפי בית הלל הן: העליונה שבשורה החיצונית, ושורה נוספת מקבילה לפנים הימנה, אף היא בשכבה העליונה.
והוינן בה: מאי טעמא דרב, מדוע הוא אינו מפרש כשמואל ששתי השורות הן בשכבה העליונה, כמשמעות דברי בית הלל "שהן העליונות"?
ומשנינן: כי דייק בדברי בית הלל, שאמרו "שתי שורות החיצונות", ומשמע ששתיהן חיצונות. ואילו לשמואל, השורה השניה כבר אינה חיצונה.
ומקשינן: והא "שהן העליונות" קתני נמי בדברי בית הלל, ואילו לפי רב, השורה השניה כבר אינה עליונה, אלא היא למטה מהראשונה?
ומשנינן: "עליונות" לאו דוקא הוא. אלא בא למעוטי את יתר השורות שלמטה משני שורות העליונות, שהן תתאי דתתייתא (תחתונות ביחס לשורה השניה שאף היא תחתונה).  229 

 229.  וסובר רב שיש לדייק יותר בדברי בית הלל "החיצונות", מאחר שהם נאמרו ראשונה (תוספות).
ושמואל אמר "עליונה ושלפנים הימנה".
מאי טעמא לא אמר כרב ששתי השורות הן חיצונות?
כי דייק בדברי בית הלל "העליונות". ואילו לדברי רב, השורה השניה כבר אינה עליונה.
ומקשינן: והא "חיצונה" קתני נמי בדברי בית הלל. ולשמואל, השניה כבר אינה חיצונה?
ומשנינן: "חיצונה" לאו דוקא, אלא בא למעט את יתר השורות שלפני משתי השורות החיצונות, שהן גוייאתא דגוייאתא (פנימיות ביחס לשורה השורה שאף היא פנימית).  230 

 230.  וסובר שמואל שיש לדייק יותר את "שהן העליונות", כיון שהם באים לפרש מה הן "החיצונות" (תוספות).
רבי חייא תני כוותיה דרב. וכולהו תנאי וכל הברייתות תנו כוותיה דשמואל.
ומסקינן: והלכתא כוותיה דשמואל, שלפי בית הלל צריך לבדוק את שתי השורות החיצוניות מן השכבה העליונה.

דרשני המקוצר