פרשני:בבלי:פסחים מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מט ב

חברותא

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם.
לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, אנשי מעשה וצדיקים.
לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות.
לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה, שמינויים מוכיח שהם טובים ונאמנים.
לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות.
ובלבד שלא ישא בת עמי הארץ. מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, שאינן זהירות במצוות.
ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שוכב עם כל בהמה", שהן דומות לבהמה, שאין להם לב להבין, כמותה.
תניא: רבי אומר: עם הארץ - אסור לו לאכול בשר. לפי שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף"..
מדכתיב "תורת" לפני ה"בהמה והעוף", שמע מינה: רק כל העוסק בתורה, מותר לו לאכול בשר בהמה ועוף.
וכל מי שאינו עוסק בתורה, אסור לו לאכול בשר בהמה ועוף.
אמר רבי אלעזר: עם הארץ - מותר לנוחרו (לשסעו מנחיריו) ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.  1 

 1.  המדובר בעם הארץ שהוא כופר להכעיס, וחשוד על שפיכות דמים. לפיכך מותר להורגו, ואף תוך כדי חילול שבת ויום כיפור. משום פיקוח נפש. תוספות.
אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור "מותר לשוחטו". ולמה אמרת "לנוחרו"?
אמר להם: נחירה דוקא אמרתי. לפי שהיא מיתה יותר מגונה.
שהרי זה השוחטה, טעון ברכה. וכיון שמברכים על השחיטה היא מיתה יותר מכובדת.
ואילו זה, הנוחרה, אין טעון ברכה. וכמו כן עם הארץ ראוי למות במיתה מגונה כנחירה.
אמר רבי אלעזר: עם הארץ - אסור להתלוות עמו בדרך.
שהרי נאמר על התורה "כי היא חייך ואורך ימיך". נמצא, שמי שאינו עוסק בתורה, מסכן את חייו.
ואם על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן שאינו חס?!
הילכך, לא יתלווה אליו, שמא יהרגנו בדרך.
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן: עם הארץ, מותר לקורעו כדג!
אמר רבי שמואל בר יצחק: ולקורעו מגבו קאמר, שבכך ודאי הוא מת.
תניא: אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ, אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור!
אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור "אנשכנו ככלב". ולמה אמרת בדוקא "כחמור"?
אמר להם חמור זה, החמור נושך ושובר עצם בנשיכתו.
אבל כלב זה, נושך ואינו שובר עצם.
וכה גדולה שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים, עד שאינם מסתפקים בנשיכתם. אלא אף רוצים לשבור את עצמותיהם.
תניא: היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו הוא כופתה ומניחה לפני ארי.
כי מה ארי דורס בהמה ואוכלה, ואין לו בושת פנים (שאינו ממתין עד שתמות. תוספות) - אף עם הארץ כן.
שהוא מכה את אשתו, ומיד בועלה, ואין לו בושת פנים (שאינו ממתין עד שתתפייס עמו. תוספות).
תניא: רבי אליעזר אומר: אלמלי אנו צריכין להם לעמי הארץ לצורך משא ומתן עמהם, היו הורגין אותנו.
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, הרי הוא מביישו כאילו היה בועל את ארוסתו של עם הארץ בפניו.  2 

 2.  המשילו חכמים את התורה לאשה, שהיא שייכת לבעלה כשהיא ארוסה לו, אך אין היא נקראת עדיין נשואה לו אלא כשמביאה לביתו. וכן התורה ניתנה לכלל ישראל, אך כל זמן שלא לומדים אותה היא רחוקה מהם כמו הארוסה שאינה נמצאת בבית בעלה. מהרש"א
שנאמר, "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב".
אל תקרי "מורשה", אלא "מאורסה".  3 

 3.  הוציאו חכמים את המילה "מורשה" ממשמעותה שהיא לשון ירושה, ודרשוה ללשון מאורסה, משום שרצו לומר שאין התורה ירושה העוברת מתלמיד חכם לבנו, אלא כל החפץ ליטול יבוא ויטול. מהרש"א
שהתורה היא בבחינת "ארוסה" לכל קהילות יעקב, כולל עמי הארצות. דהיינו שהיא שייכת לכולם.
אבל אין היא בבחינת "נשואה" להם, אלא רק למי שעוסק בה. נמצא, שלעם הארץ התורה היא בבחינת "ארוסה" בלבד (מהרש"א).
גדולה השנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר מהשנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל.
ונשותיהן של עמי הארץ, שונאין תלמידי חכמים עוד יותר מהן.
תנא: מי ששנה ופירש מן התורה, שונא תלמידי חכמים יותר מכולן! שהרי מכיר הוא את תלמידי החכמים. ויודע כמה מגונים עמי הארץ בעיניהם.
תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ. ואלו הן:
א. אין מוסרין להן עדות, כלומר, אין מזמנין אותם לשמוע דבר, כדי שיעידו עליו אחר כך בבית דין.
ב. ואין מקבלים ממנו (מעם הארץ) עדות.
ג. ואין מגלין להן סוד. לפי שהם הולכי רכיל, ויגלו את הסוד.
ד. ואין ממנין אותן אפוטרופסין על נכסי היתומים.
ה. ואין ממנין אותן אפוטרופסין על קופה של צדקה, לפי שחשודים הם על הגזל.
ו. ואין מתלוין עמהן בדרך משום סכנה. לפי שחשודים הם על שפיכות דמים.
ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו של עם הארץ.
שהמוצא אבידה חייב להכריז עליה כדכתיב "כן תעשה לכל אבידת אחיך". אך עם הארץ לאו בכלל "אחיך" הוא. לפי שאינו עושה מעשה עמך.
ותנא קמא, שלא מנה דבר זה בין הדברים שנאמרו בעם הארץ, סבר, דמכריזין על אבידתו. משום דזימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא (שייצא ממנו בן צדיק). ועל ידי שמחזירין את האבידה לאביו, היא תגיע אליו, ואכיל ליה.
וכמו שנאמר "הרשע יכין - וצדיק ילבש". שנינו במשנתנו: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש. רבי מאיר אומר: זה וזה בכביצה. רבי יהודה אומר: זה וזה בכזית.
והוינן בה: למימרא, דרבי מאיר סבר, דשיעור כביצה הוא דחשיב. ולכך חוזרין בשבילו כדי לקיים את מצות שריפתו כהלכתה. ורבי יהודה סבר, שיעור כזית נמי חשיב לטרוח ולחזור בשבילו.
ורמינהי מהא דתנן: שלשה שאכלו כאחד, חייבין לזמן, להצטרף יחד לברכת המזון, ואינם רשאים ליחלק.
ועד כמה הן מזמנין, מה הוא שיעור האכילה המחייבת בזימון?
לדברי רבי מאיר - עד שיאכלו כל אחד כזית ביחד. אבל באכילה בשיעור פחות מזה אינם מזמנים.
ורבי יהודה אומר: אינן חייבים בזימון, אלא עד שיאכלו כביצה!
אלמא, לרבי יהודה אין חשוב אלא שיעור כביצה.
ואילו לחכמים החולקים על רבי יהודה (דהיינו רבי מאיר), אף שיעור כזית הוא חשוב.
ואילו הכא איפכא תנן.
אמר רבי יוחנן: מוחלפת היא השיטה. ולעולם אמר רבי יהודה במתניתין "זה וזה חוזרין עליהו בכביצה". ורבי מאיר אמר, "זה וזה בכזית".
אביי אמר: לעולם לא תיפוך את שיטתם. ואפילו הכי לא קשיא.
משום דהתם בזימון, בקראי פליגי. ואילו הכא בשריפת חמץ וקדשים, בסברא פליגי.
התם בקראי פליגי, דרבי מאיר סבר כיון שמקורה של ברכת המזון הוא מדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת", יש לדרוש פסוק זה כך:
"ואכלת" - זו אכילה. "ושבעת" - זו שתייה (לשון "סביאה").
וכיון ששיעור אכילה בכל התורה הוא בכזית, לפיכך כל שאכלו יחד כזית הרי הם חייבים בזימון.
ורבי יהודה סבר שיש לדרוש את הפסוק כך:
"ואכלת ושבעת" - זו אכילה שיש בה שביעה. ואיזו היא אכילה שיש בה שביעה?
זו אכילה שיש בה שיעור כביצה.
אבל בפחות מכך אין היא משביעה. ואין היא חייבת בברכת המזון.
הלכך, אם לא אכלו יחד כשיעור זה, אינם מצטרפים לזימון.  4  אבל הכא, בביעור חמץ ובשריפת קדשים - בסברא פליגי.

 4.  מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה היא כיצד לדרוש את הפסוק "ואכלת ושבעת" ביחס לחיוב ברכת המזון, אלא שהגמרא משייכת לכך גם את המחלוקת ביחס לחובת הזימון.
שביעור חמץ הוא מדרבנן שהרי מן התורה סגי בביטול.
וכן שריפת קדשים קלים בירושלים, אינה אלא מדרבנן.  5 

 5.  כי מן התורה, דוקא קדשי קדשים או אימורי קדשים קלים נשרפים בקודש. וגזרו רבנן גם על בשר קדשים קלים, אטו קדשי קדשים. תוספות.
ופליגי בצורת התקנה, על מה הסמיכוה.
דרבי מאיר סבר, דין חזרתו לביתו ולירושלים כדי לשרוף את החמץ ואת הקודש, הוא כדין טומאתו, שהסמיכו זאת על שיעור טומאת אוכלים.
מה טומאתו של האוכל היא בכביצה, שאין טומאת אוכלים בפחות מכביצה - אף חזרתו למקומו כדי לשורפו, לא חייבוהו חכמים אלא בכביצה.

דרשני המקוצר