פרשני:בבלי:פסחים נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים נא א

חברותא

אי אתה רשאי להתירן בפניהם.
אמר לו רב יוסף: וכי לאו מי איתמר עלה דההיא ברייתא:
אמר רב חסדא: לא שנו כן, אלא בכותאי (כותים) שנהגו איסור בדברים המותרים. אבל שאר אנשים מישראל, מותר להתירן בפניהם.
אמר לו אביי: בכותאי מאי טעמא לא יתיר בפניהם? - משום דאם יתיר בפניהם דברים שנהגו בהם איסור, מסרכי מילתא (תזדלזל שמירת המצוות בעיניהם), ויבואו להתיר אף דברים האסורים מן הדין.
אם כן, הנך אינשי (בני חוזאי) נמי, כיון שאינם בני תורה - סרכי להו מילתא. ואם תתיר בפניהם לאכול את חלת האורז, ימנעו מהפרשת חלה אף בעיסת דגן.
אלא, אמר רב אשי: חזינן - אי רובן אורז אכלי, לא ניכלה זר באפייהו את חלת האורז. דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו לגמרי ואף מהדגן לא יפרישוה.
אבל אי רובן דגן אכלי, ניכלה זר באפייהו לחלת האורז. שאין לחוש שמא תשתכח תורת חלה מהם, שהרי עדיין אנו מחייבים אותם להפריש מן הדגן.
ואדרבה, יש לשרש מקרבם חומרה זו. שהרי מתוך שטועים וסוברים שהאורז חייב בחלה, עלולים הם להכשל באכילת טבל.
כי דילמא אתי לאפרושי חלה מן עיסת הדגן שהיא עיסת חיוב, על עיסת האורז שהיא עיסת פטור. וכיון שהופרשה על הפטור, אינה חלה אלא עדיין טבל היא. ואם יתנוה לכהן, נמצא אוכל הכהן טבל.
או שיפרישו מן עיסת האורז שהיא עיסת פטור, על עיסת הדגן שהיא עיסת חיוב. וכיון שלא חל שם חלה על האורז, עדיין לא נתקנה עיסת הדגן אלא עדיין טבל היא. ונמצאו אוכלים טבל.
גופא: דברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן!
אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן, שאינן בקיאים בדיני. ואם תתיר להם מה שהם סבורים שהוא אסור, יבואו להתיר אף דברים האסורין מן הדין.
ותמהינן: וכי דוקא בכותים שנו כן, ובכולי עלמא לא?! והתניא:
א. רוחצין שני אחין כאחד. ואין כאן משום פריצות. ולא חיישינן שמתוך שרואין זה את זה ערומים, יתנו עיניהם איש באחיו למשכב זכור.
ואין רוחצין שני אחין כאחד בכבול (שם מקום), שבמקום זה נהגו שלא ירחצו שני אחים יחד.
ומעשה ביהודה והלל, שהיו בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול. ולעזה (הלעיזה) עליהן כל המדינה. ואמרו בני המדינה: מימינו לא ראינו כך שירחצו שני אחים יחד!
ונשמט הלל ויצא לבית החיצון של בית המרחץ, ושתק. ולא רצה לתרץ את עצמו ולומר להן מותרים אף אתם ברחיצת שני אחים יחד, לפי שדבר המותר, ונהגו בו אחרים איסור, אי אתה רשאי להתירו בפניהם.
ב. יוצאים בקורדקיסון (מנעלים דקים שלובשים אותם תחת הנעליים) בשבת, ואין חוששין, שמא מתוך שהם רחבים, יפלו מעל רגליו, ויבוא לטלטלן ד' אמות ברשות הרבים.
ואף על פי שמותר מן הדין - אין יוצאין בקורדקיסון בשבת בבירי (שם מקום).
ומעשה ביהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי. ולעזה עליהן המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו שיצא אדם כך בשבת!
ושמטום הלל ויהודה לקורדקיסון, ונתנום לעבדיהן. ולא רצו לומר להן, מותרים אף אתם בכך.
ג. ויושבין על ספסלי נכרים (שהם מוכרים עליהם סחורה) בשבת, ולא חיישינן שיחשדום שעושים סחורה בשבת.
ואף על פי שמותר מן הדין, אינן יושבין על ספסלי נכרים בעכו.
ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו. ולעזה עליו כל המדינה. אמרו: מימינו לא ראינו שישב אדם כך בשבת.
וכששמע רבן שמעון בן גמליאל נשמט מהספסל וישב על גבי הקרקע. ולא רצה לומר להם, מותרים אף אתם בכך.
אלמא, הא דקתני "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם" לאו דוקא בכותים קתני. אלא אף בשאר אנשים מישראל. וקשיא לרב חסדא.
ומשנינן: כל מקומות אלו, כמדינות הים דמו.
ומודה רב חסדא, שבני מדינת הים נמי, אסור להתיר בפניהם. כי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו הם אינם מלומדים ואין מקומם מקום תורה - אלא ככותים דמו! ואף בהם יש לחוש למסרכי מילתא.
והוינן בה: בשלמא ישיבה בשבת על ספסלי נכרים, נהגו בה בני עכו איסור, משום שהיושב עליהם מחזי כעוסק במקח וממכר בשבת. שהרי עשויים הם לסחורה.
וכן יציאה בקורדקיסון נמי, נהגו בה בני בירי איסור, משום דילמא משתלפין מרגליו, ואתי לאיתויינו ארבע אמות ברשות הרבים! ויעבור על איסור מלאכת העברת ארבע אמות ברשות הרבים בשבת.
אלא בשני אחין רוחצין כאחד - מאי טעמא לא עשו כן בכבול?
ומשנינן: הוה אמינא לאוסרם, כדתניא:
עם הכל אדם רוחץ במרחץ חוץ מאביו, שמתוך שרואהו נזכר שמשם יצא, ונותן לבו להרהור. ולא עם חמיו לפי שנותן לבו שיצאה אשתו משם. ולא עם בעל אמו, ולא עם בעל אחותו, לפי שאף מחמתם הוא בא להרהור.
ורבי יהודה מתיר ברחיצה עם אביו, מפני כבוד אביו, שעל ידי שהוא משמשו במרחץ, הרי הוא עוסק בכיבוד אב.
והוא הדין לבעל אמו, שמותר לרחוץ עמו, משום שהוא חייב אף בכבוד בעל אמו.
ואתו אינהו בני כבול, וגזור בשני אחין, משום בעל אחותו.
תנא: תלמיד לא ירחץ עם רבו. שצריך התלמיד להתבייש בכך, משום כבוד ומורא רבו. ואם רבו צריך לו שישמשו מותר לו לרחוץ עמו.
כי אתא רבה בר בר חנה, אכל דאייתרא (חלב המצוי בכפיפת הקיבה), שבני ארץ ישראל אוכלים אותו, מפני שאינו מהחלבים האסורים. אבל בני בבל נהגו בו איסור.
עול לגביה (באו אצלו) רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, בעודו אוכל חלב זה. כיון דחזינהו שראה אותם רבה בר בר חנה - כסייה לאותו החלב מינייהו, שלא יראוהו.
אתו רב עוירא ורבה ואמרו ליה לאביי מה שראו.
אמר להו אביי: שוינכו (עשה אתכם) רבה בר בר חנה ככותאי, שהסתיר מכם את החלב, כדי שלא ייאלץ לומר לכם שמותר חלב זה באכילה.
וחשש להא דתניא: דבר שנהגו בו איסור, אי אתה רשאי להתירו בפניהם. וכבר אוקמה רב חסדא בכותאי.
הרי שבכך שלא רצה להתיר לכם דבר זה, החזיק אתכם ככותים.
ותמהינן: וכי רבה בר בר חנה לית ליה להא דתנן: ההולך ממקום למקום, נותנין עליו אף חומרי מקום שיצא משם, ואף חומרי מקום שהלך לשם! ולא היה לו לשנות ממנהג בני בבל שלא לאכול חלב זה, מפני המחלוקת.
אמר אביי: הני מילי דלא ישנה מפני המחלוקת, דוקא בהולך ממקום אחד שבבבל למקום אחר בבבל.
ומארץ ישראל למקום אחר שבארץ ישראל. אי נמי מבבל לארץ ישראל. (ג"מ)
אבל ההולך מארץ ישראל לבבל, מותר לו להקל כמנהג ארץ ישראל, אף כשהוא בבבל. ולא חיישינן בכך למחלוקת. דכיון דאנן (בני בבל) כייפינן להו (כפופים לבני ארץ ישראל) - עבדינן כוותייהו! שמפני שהם סמוכים ואנחנו לא סמוכים (שאין סמיכה בבבל), אף כשהם באים למקומנו אינם צריכים לבטל את מנהגם מפנינו.
רב אשי אמר: אפילו תימא שההולך מארץ ישראל לבבל חייב לנהוג כחומרי בבל, נמי לא קשיא מידי על רבה בר בר חנה.
דהני מילי דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דוקא היכא דאין דעתו לחזור למקומו, אלא להשתקע במקום שהלך לשם.
ורבה בר בר חנה, בדעתו לחזור לארץ ישראל הוה! לכך לא נתחייב לנהוג כחומרי בבל.
אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה: בני, אף שאני אוכל דאייתרא, אתה לא תאכל אותו, לא בפני, ולא שלא בפני.
אני, שראיתי את רבי יוחנן שאכל אותו - כדי (ראוי) הוא רבי יוחנן לסמוך עליו, ולאכול בין בפניו ובין שלא בפניו.
אבל אתה, שלא ראית אותו אוכל דאייתרא - לא תאכל בין בפני בין שלא בפני.
ופליגי דידיה אדידיה! שסותר רבה בר בר חנה את דברי עצמו במקום אחר.
דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה בשנת השמיטה,

דרשני המקוצר