פרשני:בבלי:פסחים קיז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קיז ב

חברותא

מאי לאו, בהא קמיפלגי התנאים שבשתי הברייתות: למאן דאמר בדברי בית שמאי "עד אם הבנים שמחה", סבר,: "הללויה" שאחר "אם הבנים שמחה" ריש פירקא של "בצאת ישראל" הוא. ולכן לא נקט "עד בצאת ישראל" (שהרי היה צריך לומר עד "הללויה", ולא היינו יודעים עד איזה הללויה. ועיין לקמן קושית הגמרא).
ומאן דאמר בדברי בית שמאי "עד בצאת ישראל", סבר, "הללויה" סוף פירקא של הפרק הקודם, ולכן לא נקט "עד אם הבנים שמחה" (שהרי היה צריך לומר "עד הללויה").
ודחינן: רב חסדא מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא סברי "הללויה" סוף פירקא.
מאן דאמר "עד בצאת ישראל" שפיר כדאמרן.
ומאן דאמר "עד אם הבנים שמחה" סבר "עד ועד בכלל". ולכן לא נקט "עד בצאת ישראל", שאז היה משתמע שגם "בצאת ישראל" צריך לומר, ונקט "עד אם הבנים שמחה" שגם הוא בכלל האמירה.
ומקשינן: ונימא "עד הללויה" שהרי גם "הללויה" צריך לומר שהוא סוף פרק ושייך לפרק הקודם?
וכי תימא שלכך לא אמר כן, דלא היינו ידעינן הי "הללויה", לאיזה "הללויה" הכונה?
אכתי תקשי: ונימא "עד הללויה של אם הבנים שמחה"?
קשיא!
ואילו רבה בר רב הונא מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא "הללויה" ריש פירקא.
מאן דאמר "עד אם הבנים שמחה", שפיר.
ומאן דאמר "עד בצאת ישראל" סבר "עד, ולא עד בכלל", ולא היה יכול לנקוט "עד אם הבנים שמחה" שאז היה משתמע שאין צריך לומר "אם הבנים שמחה".
ומקשינן: ונימא "עד הללויה", שהרי עתה משתמע שעד "בצאת ישראל" צריך לומר ובכלל זה גם "הללויה" והרי "הללויה" הוא ראש פרק ואין צריך לאומרו?
וכי תימא שלכן לא נקט כן משום דלא היינו ידעינן הי "הללויה"?
אכתי תיקשי: ונימא "עד הללויה שבצאת ישראל"?
קשיא!
שנינו במשנה: וחותם בגאולה.
אמר רבא: ברכת גאולה שאחר קריאת שמע, והלל ברכת הגאולה של ליל פסח שאומרה אחר חלקו הראשון של ההלל (לשיטת רבי עקיבא שחותם "גאל ישראל") נוסחה הוא "גאל ישראל" לשעבר, שמספר ומשבח על גאולת ישראל שעברה.
דצלותא חתימת ברכת הגאולה שבשמונה עשרה, נוסחה "גואל ישראל" לשון הווה.
מאי טעמא? משום דרחמי נינהו שאנו מתפללים על העתיד.
אמר רבי זירא: דקידושא בקידוש בשבתות וימים טובים אומר "אשר קדשנו במצותיו" (וצונו, הגר"א מוחק שאין אומרים אותו בקידוש) לפי שהיא הודאה על שעבר.
דצלותא בתפלה של שבת ויום טוב אומר "קדשנו במצותיך".
מאי טעמא? משום דרחמי נינהו, כיון שאומרים אותה באמצע התפלה ראוי לאומרה בלשון בקשה.
אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום,  41  בין בקידוש שעל הכוס בשבת ויום טוב, בין בברכת קדושת היום שבתפלת שבת יום טוב.

 41.  הרש"ש מקשה, שבנוסח התפילה שלנו, לא מזכירים יציאת מצרים וברשב"ם מבואר שצריך להזכיר. ומתרץ על כך המראה כהן שגירסת הרשב"ם היתה כגירסת הכל בו בסוף סימן ל"ה שמוסיף בנוסח הברכה זכר ליציאת מצרים, ולפי זה צריך עיון בדברי המגן אברהם בסימן רע"א שפוסק שבתפילה יוצא ידי חיוב קידוש מן התורה, והקידוש על הכוס הוא רק מדרבנן, ומקשה על כך המנחת חינוך במצוה ל"א, איך יצא ידי קידוש, הרי לא הזכיר יציאת מצרים? והביא שאלה זו הביאור הלכה בסימן רע"א בדיבור המתחיל 'מיד' בסוף הדיבור. ומתרץ הביאור הלכה שאולי דעת המגן אברהם שדרשת הגמרא כאן אינה אלא אסמכתא, ומעיקר הדין אין דין להזכיר יציאת מצרים, או שהזכרת יציאת מצרים שאומרים בברכות קריאת שמע, מצטרפת לתפילת העמידה ונחשב שהזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. ומכל מקום, מסקנתו היא שקשה לסמוך על זה, וצריך לחשוש לדברי הפוסקים שאינו יוצא מדאורייתא בתפילה.
כתיב הכא "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו".
וילפינן גזירה שוה "זכירה", "זכירה" שבת מפסח. שגם בשבת צריך להזכיר יציאת מצרים. וכל המועדים לומדים "במה מצינו" מפסח (רשב"ם).
אמר רבה בר שילא: דצלותא בברכת "את צמח דוד" שבשמונה עשרה חותם "מצמיח קרן ישועה", שאנו מבקשים שיצמיח קרן ישועה לישראל.
דאפטרתא בהפטרה בברכת "שמחנו במלכות בית דוד משיחך", חותם "מגן דוד".
ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים" (שמואל ב ז ט) שאמר נתן הנביא לדוד מפי הקב"ה:
תני רב יוסף: זהו שאומרים "מגן דוד" כשם שאומרים "מגן אברהם".
אמר רבי שמעון בן לקיש: "ואעשך לגוי גדול" שאמר הקב"ה לאברהם זהו שאומרים "אלהי אברהם" בברכה ראשונה של שמונה עשרה.
"ואברכך", זהו שאומרים "אלהי יצחק".
ואגדלה שמך", זהו שאומרים "אלהי יעקב".
יכול יהו חותמין את הברכה "בכולן?
תלמוד לומר "והיה ברכה", בך חותמין!
שאומרים "מגן אברהם" ואין חותמין בכולן!
אמר רבא: אשכחתינא לסבי דפומבדיתא, רב יהודה ורב עינא, דיתבי וקאמרי: בשבתא, בין בצלותא, בתפלה בברכת קדושת היום, בין בקידושא, חותם "מקדש השבת".
ביומא טבא, בין בצלותא ובין בקידושא חותם "מקדש ישראל והזמנים".
ואמינא להו אנא: אדרבה!
דצלותא, בין בשבתא בין ביומא טבא חותם "מקדש ישראל".
בקידושא, דשבתא חותם "מקדש השבת". ביומא טבא חותם "מקדש ישראל והזמנים".
ואנא אמינא טעמא דידי, וטעמא דידכו. ואני אפרש הטעם שלי והטעם שלכם.
טעמא דידכו, שבת דקביעא וקיימא, שקבועה ועומדת היא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעת החדש שבית דין קובעים מתי ראש חדש, לכן בין בצלותא ובין בקידושא חותם "מקדש השבת", ולא מזכיר את קדושת ישראל.
יומא טבא, דישראל הוא דקבעי ליה מתי יחול יום טוב על ידי דקמעברי ירחי מעברים את החדש, וקבעי לשני, קובעים באיזה שנה יהיו שני אדרים. לכך חותם "מקדש ישראל והזמנים", לפי שקדושת החגים תלויה בקדושת ישראל.
טעמא דידי, צלותא, דברבים איתא, שמתפללים ברבים, חותם "מקדש ישראל" משום כבוד הרבים.
קידוש, דביחיד איתא, שהיחיד אומר בביתו, בשבת חותם "מקדש השבת". ביום טוב חותם "מקדש ישראל והזמנים", כטעם שהתבאר לעיל.
ומקשינן על רבא: ולא היא! שהרי צלותא ביחיד מי ליתיה? וקידושא ברבים מי ליתיה? בבית הכנסת ובסעודת חתן.
ורבא סבר: זיל בתר עיקר, ועיקר תפלה היא ברבים ועיקר קידוש הוא ביחיד.
עולא בר רב נחית קמיה דרבא, התפלל לפני התיבה בשבת או ביום טוב בפני רבא.
אמר כסבי דפומבדיתא, ולא אמר ליה רבא ולא מידי.
אלמא, מוכח כי הדר ביה רבא ממחלוקתו עם סבי דפומבדיתא.
רב נתן אבוה דרב הונא בריה דרב נתן, נחית קמיה דרב פפא.
אמר כסבי דפומבדיתא, ושבחיה רב פפא.
אמר רבינא: אנא איקלע לסורא קמיה דמרימר, ונחית קמיה שלוחא דציבורא ואמר כסבי דפומבדיתא, והוו משתקי ליה כולי עלמא, הציבור השתיקו אותו שלא יאמר כסבי דפומבדיתא אלא כרבא.
אמר להו מרימר: שבקוהו! הילכתא כסבי דפומבדיתא!
ולא הוו משתקי להו יותר.
מתניתין:
מזגו לו כוס שלישי ואז מברך על מזונו ברכת המזון, ושותה את הכוס לאחר ברכת המזון.
כוס רביעי, גומר עליו את ההלל שהתחיל בו לפני הסעודה. ואומר עליו ברכת השיר. ובגמרא מפרש מה הוא.
בין הכוסות הללו, בין כוס ראשון לשני, או בין שני לשלישי, אם רוצה לשתות יין ישתה, כי היין שלפני הסעודה או שבתוך הסעודה אינו משכר.
אבל בין כוס שלישי לרביעי, לא ישתה, כדי שלא ישתכר ולא יוכל לגמור את ההלל.
גמרא:
אמר ליה רב חנן לרבא: שמע מינה ממשנתנו כי ברכת המזון טעונה כוס! שהרי הכוס השלישי אינו בא אלא בשביל ברכת המזון.
אמר ליה רבא: לעולם, בשאר ימות השנה אין צריך כוס לברכת המזון. וכאן גם כן אין הכוס בא בשביל ברכת המזון. אלא, ארבע כסי תיקנו רבנן לשתות בליל הסדר משום דרך חירות. וכל חד וחד נעביד ביה מצוה, ראוי שיעשה בו מצוה (הכוס הראשון אומר עליו קידוש, השני אומר עליו את ההגדה, השלישי אומר עליו ברכת המזון, הרביעי גומר עליו את ההלל).
שנינו במשנה: רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר.

דרשני המקוצר