פרשני:בבלי:פסחים לז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לז ב

חברותא

ומשנינן: מהו דתימא, הואיל וכתיב בלחמי תודה, "והקריב ממנו  אחד מכל קרבן תרומה לה'". (שמביא ד' מיני לחמים, עשרה מכל מין. ומכל מין הוא נותן אחד לכהן, והשאר נאכלים לבעלים). ודרשינן, "אחד" - שיהיה הלחם שלם, ולא יטול פרוס ויתנו!
והוה אמינא, דהכא במצא הינא, כיון שלא נאפתה כל צרכה, כמאן דפריסא דמיא. קא משמע לן רבא, דאינה כפרוסה.
מיתיבי: תנן: המעיסה (קמח שנחלט במים רותחין) - בית שמאי פוטרין אותה מן החלה.
ובית הלל מחייבין אותה בחלה.
החליטה - בית שמאי מחייבין אותה בחלה.
ובית הלל פוטרין בה.
איזהו ה"מעיסה", ואיזהו ה"חליטה"? ה"מעיסה" נעשית על ידי שמניח קודם מים רותחים, ואחר כך נותן את הקמח על גבי המוגלשין (הרותחין). ואילו ה"חליטה" נעשית על ידי שקודם נותן את הקמח, ואחר כך נותן את המוגלשין על גבי הקמח  1 .

 1.  ומדברי תוספות בסוגיין נראה, שלאחר שחלטן, אפאן באלפס או בתנור. אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לעדויות נראה, שגמר לבשל את הקמח על ידי רתיחת המים. ולדברי המחייבים, אף זה חשוב לחם. שפת אמת.
רבי ישמעאל בן רבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה, בין המעיסה ובין החליטה, דינן לפטור מן החלה! שמאחר ונתבשל הקמח קודם אפייתו, תו אינו קרוי לחם, ואף אם נאפה אחר כך בתנור.
ואיכא דאמרי לה משמו: זה וזה דינן להתחייב בחיוב חלה! ואף שנתבשל הקמח ברותחין, הרי הוא חוזר להחשב "לחם" לאחר שנאפה (ואף אם נעשה באלפס. תוספות).
וחכמים אומרים: אחד זה (המעיסה), ואחד זה (החליטה) - אם לבסוף עשאן (אפאן) באילפס, הרי הוא פטור מן החלה. ואם לבסוף עשאן (אפאן) בתנור, הרי הוא חייב בחלה.
והוינן בה: אמאי מחלק תנא קמא בדעת בית שמאי ובית הלל, בין חליטה למעיסה? מאי שנא המעיסה, ומאי שנא חליטה  2 ? אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יהודה, ואיתימא, כן אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם, לא שנא בין המעיסה לחליטה, ודין אחד להם. וכמחלוקת בית שמאי ובית הלל בזו, כך מחלוקת בזו! ומאן דפטר בחליטה פטר במעיסה. והמחייב, מחייב בשתיהן. והא דקתני ברישא, בית שמאי פוטרין במעיסה ובית הלל מחייבין, ובסיפא (לגבי חליטה) קתני איפכא, לא תנא אחד שנאן. ותברא (לעולם, רישא וסיפא לאו בשיטה אחת נשנו). אלא מי ששנה רישא זו, לא שנה סיפא זו. ותנא דרישא סבר, שבית שמאי פוטרין בין בחליטה ובין במעיסה, ובית הלל מחייבים. ותנא דסיפא סבר שהשיטות הפוכות הן.

 2.  תימא, אמאי לא משני דפליגי באם עילאי גבר או תתאי גבר. דבית שמאי סברי, תתאה גבר. ולכך, אם נתן את הקמח על המוגלשין, גובר חום המים התחתונים ומבשל את הקמח. ולכן נפטר מחלה. אבל איפכא, גובר הקמח על המים ומצננם, ואינו מתבשל מחמתם. ובית הלל סברי, עלאי גבר. ומשום כן, במעיסה מחייבין ובחליטה פוטרין. ויש לומר, דאיירי בשיעור חלה מצומצם. הלכך, בין אם עלאי גבר ובין אם תתאי גבר, אי אפשר שלא יתבשל מעט מהקמח. ואותו מעט נפטר מחלה. ואם כן, נחסר משיעור חלה. תוספות.
ומסקינן לקושיין: קתני מיהת, "וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה - שעשאן באלפס, פטור. שעשאן בתנור, חייב! אלמא, מעשה אלפס אינו קרוי לחם. ותיובתא דלרבי יוחנן דמחייב באלפס.
ומשנינן: אמר לך רבי יוחנן, פלוגתא דתנאי היא!
דתניא: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה? - תלמוד לומר בה: "באכלכם מלחם הארץ"! והללו אינן קרויות "לחם".
רבי יהודה אומר: אין קרוי "לחם" אלא דבר האפוי בתנור! הלכך, המעיסה והחלוטה אינן לחם, ופוטרות מן החלה.
והוינן בה: רבי יהודה היינו תנא קמא! דהא תרוייהו פוטרים במעיסה וחלוטה.
אלא לאו, מעשה אילפס איכא בינייהו. דתנא קמא לא פטר אלא במעיסה וחלוטה. שלפי שנתבשלו ברותחין קודם לישתן, אינן לחם. אבל סבר, דמעשה אילפס שלא נאפה אלא באלפס שעומד על גבי האש, דמי למאפה תנור, וחייבין.
ורבי יהודה סבר, אף שלא נתבשלו, אלא נעשו מעשה אילפס, הרי הם פטורין.
ואף חכמים בברייתא דלעיל, סברי כרבי יהודה. אבל רבי יוחנן דפטר במעשה אילפס, סבר כתנא קמא.
ודחינן: לא בהכי פליגי תנא קמא ורבי יהודה. אלא דכולי עלמא סברי, מעשה אילפס פטורין  3  . והכא פליגי, בכגון שעשאו מעשה אילפס, ואחר כך חזר ואפאו בת נור.

 3.  ומכאן פסק רבינו חננאל כריש לקיש. דהא מסקינן, "דכולי עלמא מעשה אלפס פטורים". אבל לר"י נראה דהלכה כרבי יוחנן. וכשמבשלו באלפס בתוך משקים, מודה רבי יוחנן דאינו "לחם", ולא פליגי אלא בשנותנו באלפס בלא משקין. וכן איתא בירושלמי תוספות.
ובהכי קא מיפלגי. דתנא קמא סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור, "לחם" קרינן ביה.
ורבי יהודה סבר: אין לחם אלא דבר האפוי בתנור מעיקרא. ומעשה אילפס זה, כיון דמעיקרא לאו בתנור אפייה אלא באילפס, לאו לחם הוא! ותו לא מהני ליה ליחשב לחם, אף על ידי שיחזור וייאפה בתנור.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה, דתו לא מהני ליה אפיה? - משום דכתיב, "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד". דבר האפוי בתנור אחד בלבד, קרוי לחם. אבל מי שאין אפוי בתנור אחד בלבד, אלא הוא אפוי גם באילפס וגם בתנור, אין הוא קרוי לחם  4 !

 4.  אבל בלילה עבה חייבת, אף בלא מאפה תנור. דסגי במה שהיא עיסה שדרכה להיאפות בתנור אחד. תוספות על פי דרכם שהובאה בעמוד א, הערה 4.
יתיב רבה ורב יוסף אחוריה דרבי זירא. ויתיב רבי זירא קמיה דעולא. אמר ליה רבה לרבי זירא: בעי מיניה מעולא, אם הדביק את הלחם בתוך האילפס  5  מבפנים, והרתיח את האילפס מבחוץ באש, מהו דין הלחם לחיוב חלה?

 5.  רש"י. וקשה לפירושו, אם כן רבה דסבר דלא תליא בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, בהכרח יפרש פלוגתתם בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים. ואם כן, מאי מיבעיא ליה בסמוך "הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מהו"? והא היינו הך הוא. לכך פירש ר"י, דבהדביק בתנור איירי. ומיבעי ליה, האם כיון דתנור הוא, לא חשיב מעשה אלפס. או דלמא לא שנא. וכיון שהדביק ולבסוף הרתיח, אינו קרוי "לחם". ואיבעיא דרב יוסף היא, בהדביק בתנור ולא הסיקו. אלא מתבשל מהיסק שכנגדו.
אמר ליה רבי זירא: מאי אימא ליה לעולא? וכי מה יש לי לשואלו בדבר זה? דהא אי אמינא ליה שאלה זו, הלא ודאי אמר (יאמר) לי: הי ניהו (זה הוא) מעשה אילפס, שבו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש.
ובאותו מעמד אמר ליה רב יוסף לרבי זירא: בעו מיניה מעולא, אם הדביק את הלחם באילפס מבפנים, ואבוקה כנגדו (כנגד הלחם) מלמעלה, וחום האש לוהט בתוך האילפס וממהר את אפייתו, מהו דין לחם זה לענין חיוב חלה?
אמר ליה רבי זירא: מאי אימא ליה לעולא? הרי אין בזה מקום לשאלה. דהא אי אמינא ליה שאלה זו, ודאי אמר לי: גם זה הוא מעשה אילפס. שהרי רוב עניים עושים כן במעשה אלפס! שלפי שאין להם הרבה עצים, הם ממהרים את האפיה על ידי האבוקה. ואף זה הוא בכלל מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.
שנינו בקידושין: המקדש אשה במעשר שני, לא קידש - דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר קידש! ומבואר התם, דרבי מאיר סבר, מעשר שני ממון גבוה הוא, ואינו ממונו של הבעלים. לפיכך, אינו יכול לקדש בו. ורבי יהודה סבר, מעשר שני ממון הדיוט הוא! שבעל הפירות שמהם הופרש המעשר חשוב כבעלים אף על המעשר.
אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני - לדברי רבי מאיר, הרי היא פטורה מן החלה! לפי שאין העיסה שלו, אלא של גבוה. ועיסת גבוה פטורה מן החלה, כדילפינן בסמוך.
ולדברי חכמים, הרי היא חייבת בחלה! שהרי ממון הדיוט היא.

דרשני המקוצר