פרשני:בבלי:פסחים יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים יז א

חברותא[עריכה]

ואמר רב: אישתבש כהני! שטעו בדבר זה. שהרי הרביעי בקודש פסול מקל וחומר, כדאיתא לקמן (יח ב).
וקשיא, הא משקין אין להם טומאה מן התורה. ואם כן, בדין טיהרו הכהנים את היין ואת השמן. שהרי משקין הם. ואמאי קאמר רב שטעו הכהנים?
ואף אם נאמר, שבימי חגי הנביא כבר גזרו חכמים על טומאת המשקין, ובדק חגי את הכהנים אף בטומאות דרבנן, נמי קשיא. שהרי במשקין שבעזרה לא גזרו, משום הפסד קדשים. וכדאמר יוסי בן יועזר איש צרידה.
ומשנינן: מידי הוא טעמא (הרי כל הקושיא אינה) אלא לפי דברי רב, דאמר "דכן ממש" ואמר נמי "אישתבש כהני". ולשיטתו של רב לא קשיא מידי.
שהרי רב - "משקי בית מטבחייא" תני בדברי יוסי בן יועזר. שרק במים ובדם שבבית המטבחיים לא גזרו טומאה. אבל על משקי בי מדבחייא (משקי המזבח), כגון יין ושמן הנסכים, גזרו חכמים טומאה.
וקרא דחגי, בהכרח איירי בטומאות דרבנן. שהרי כתיב שם שהלחם מטמא את הנזיד, והיין מטמא את השמן. והלא אין אוכל מטמא אוכל, ולא משקה מטמא משקה מן התורה, אלא מדרבנן.
הלכך, שפיר קאמר רב "אישתבש כהני". שהרי מדרבנן מיהא היה להם לטמא.
גופא: רב אמר: אישתבש כהני. כי מה שאמרו על הרביעי בקודש שאינו טמא, טעות היא.
ושמואל אמר: לא אישתבש כהני. וכדין השיבו דאינו טמא.
ומפרשינן: רב אמר "אישתבש כהני", משום דעל רביעי בקדש בעא חגי מינייהו, אם הוא טמא.
שהשרץ הוא אב הטומאה. והלחם הוא ראשון. והנזיד הוא שני. והיין הוא שלישי. והשמן והמאכל הם רביעיים. והא דקתני "ואל השמן ואל כל מאכל", לצדדים קאמר. שהיין נגע בשמן או במאכל.
ושגו בכך שאמרו ליה שהוא טהור.
ושמואל אמר: "לא אישתבש כהני", משום שאין השמן והמאכל אלא חמישי בקודש, כדמפרש בסמוך. ועל חמישי בקדש בעא חגי מינייהו אם הוא טמא.
ואם כן, שפיר אמרו ליה שהוא טהור.
והוינן בה: בשלמא לרב דאמר "רביעי בקודש בעא מינייהו", היינו דכתיב בקרא ארבעה דברים: לחם, ונזיד, ויין, ושמן או מאכל.
אלא לשמואל דאמר "חמישי בקודש בעא מינייהו" - חמישה דברים מנא ליה? והא לא כתיב אלא ארבעה.  1 

 1.  ומכאן הקשו תוספות לפירוש רש"י (דמפרש ד"שמן או כל מאכל" קאמר), נימא לשמואל דהמאכל קבל טומאה מהשמן והרי הוא חמישי. ויש ליישב, דאם כן ישתבש מה שענו בטמא נפש דמטמא. דמשמע דקאי על כל מה דכתוב לעיל. מהרש"א.
ומשנינן: אמר לך שמואל, וכי מי כתיב "ונגע כנפו אל הלחם", דתשמע מיניה שהשרץ שבכנף בגדו נגע בלחם ונעשה הלחם ראשון?
והרי "ונגע בכנפו אל הלחם" כתיב.
ומשמע, שהכנף עצמה לא נגעה בלחם. אלא נגעה בדבר אחר, ועשאתו ראשון. ונגע הלחם במה שנגע בכנפו, ונעשה שני. נמצא הנזיד שלישי, והיין רביעי, והשמן או המאכל חמישיים.
ומקשינן: תא שמע: כתיב בתריה "ויאמר חגי: אם יגע טמא נפש בכל אלה, היטמא? ויענו הכהנים ויאמרו: יטמא"!
וקא סליק אדעתין, ששאלם על טמא מת שטימא קדשים באותו סדר האמור בשרץ. שנגע טמא מת בלחם, והלחם בנזיד, והנזיד ביין, והיין בשמן - האם נטמא השמן או לא. דבכהאי גוונא השמן הוא רביעי. ושפיר השיבוהו דהוא טמא.
ואסקינן לקושיין: בשלמא לשמואל, הכא ודאי לא אישתבש כהני.
ומדהכא לא אישתבש, התם (בשאלת חגי הראשונה לגבי שרץ) נמי לא אישתבש.
אלא לרב, הרי בשתי השאלות שאלם על רביעי בקודש.
ואם כן תיקשי: מאי שנא הכא גבי שרץ דאישתבש כהני, והשיבו שהשמן טהור, ומאי שנא התם גבי טמא מת, דלא אישתבש, והשיבו כדין שהשמן טמא? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בקיאין הן הכהנים בטומאת מת, ולכך לא נשתבשו בה. אבל אין בקיאין הן בטומאת שרץ, ולכך טעו בה לומר, שאין השלישי עושה בה רביעי בקדש.
רבינא אמר: התם בטומאת שרץ, היה השמן רביעי לטומאה.
אבל הכא בטומאת מת, היה השמן שלישי בקדש. דהא דכתיב "אם יגע טמא נפש", לא בטמא מת איירי, אלא במת עצמו. והוא אבי אבות הטומאה. והלחם שנגע בו נעשה אב הטומאה.  2  נמצא הנזיד ראשון, והיין שני, והשמן שלישי. וסברו הכהנים דשלישי בקדש טמא, אבל לא רביעי.

 2.  רש"י. והקשו תוספות, הא קיימא לן, דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. ותירצו, דלא חשיב אב לענין שיטמא אדם וכלים. אבל לענין שיעשה את הנוגע בו לראשון, שפיר חשיב אב. אבל לפירוש רבינו תם אין צורך בזה. אלא סגי דהלחם נעשה ראשון. והיין או השמן שניים, והמאכל הוא שלישי.
ומקשינן: תא שמע: כתיב בתריה, "ויען חגי ויאמר, כן העם הזה. וכן הגוי הזה לפני נאם ה', וכן כל מעשה ידיהם, ואשר יקריבו שם טמא הוא".
בשלמא לרב דאמר "אישתבש כהני", היינו דכתיב שקרא חגי למעשה ידיהם "טמא".
אלא לשמואל, אמאי קרי "טמא" למעשה ידיהם? והרי השיבו לו כהלכה בדיני הטומאה.
ומשנינן: איתמוהי קא מתמה!
שבלשון תמיה אמרה חגי. והכי קאמר: מאחר שבקיאין הם בהלכות טומאה ואינם טועים, וכי מעשה ידיהם טמא?! הא ודאי טהור הוא.
ודחינן: והא "וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא", כתיב. ולא משמע הוא בלשון תמיה.
אלא אמר מר זוטרא, ואיתימא רב אשי: לא אמר חגי על מעשה ידיהם של עכשיו שהוא טמא. אלא נתנבא על העתיד.
מתוך שקלקלו בזמן בית שני את מעשיהם בשאר עבירות, מעלה עליהם הכתוב כאילו הקריבו בטומאה.
גופא: רב תני בדברי יוסי בן יועזר: משקי בית מטבחיא דכן! שהדם והמים שבבית השחיטה שבעזרה טהורים.
ולוי תנא: משקי בי מדבחיא דכן! שאף משקי המזבח, כיין ושמן לנסכים, טהורים.  3 

 3.  לרב, דוקא משקי בית מטבחיא טהורין. משום דשכיחי טפי, ויותר מצוי בהם קלקולי. הלכך לא גזרו בהם. וללוי, דוקא משקי בית מדבחיא טהורים. משום דטפי איכא למיחש בהם לקלקולי. מהר"ם חלאווה. והפני יהושע כתב בטעמא דרב, דמשקי בית מדבחיא טמאים משום חיבת הקודש. אכן כבר כתבו התוספות בחולין לו ב, דלא שייכא חיבת הקודש אלא בדבר גוש כעצים ולבונה, ולא במשקים. ויעוין בעמודי אור סימן קיט, שכתב לבאר בטעמא דרב, על פי שיטת הראב"ד בפרק ב מטומאת אוכלין, דמי פירות מיטמאין. ונסתפקו האחרונים בדעתו, אם משום טומאת משקין היא. או דדין טומאת אוכלים להם, משום שחשובים כעיקר הפרי (יעוין בצל"ח כאן). ולהצד הב', יין ושמן מטמאין אף מדין אוכלין, וטומאתם ודאי מדאורייתא. הלכך אינם בכלל קולת משקי בית מטבחיא. (ואין טעם זה מספיק אלא ליין ושמן. אבל לא למים ודם של המזבח).
ואמרינן: ללוי, הניחא אי סבירא ליה כשמואל דאמר "דכן (טהורים) מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן", אתי שפיר קראי דחגי. שקודם שאלם על השרץ שנגע בלחם ועשאו ראשון, והלחם נגע בנזיד, והנזיד ביין, והיין בשמן. שהיין עצמו טמא, לפי שטומאת עצמו יש לו מן התורה. אבל אינו מטמא את השמן, לפי שמשקי המזבח אינם מטמאים אחרים כלל. ושפיר השיבוהו אין השמן טמא, ולא אישתבש כהני.
וכשהוסיף לשואלם מטמא מת, לא על הסדר הזה שאלם. אלא משכחת לה, ששאלם היכי דנגעי כולהו הלחם והנזיד (היין והשמן והמאכל), כל אחד מהם בפני עצמו, במטמא הראשון, דהיינו טמא הנפש. ושפיר השיבוהו שטמאים כולם.
אלא, אי סבר ליה לוי כרב, דאמר "דכן ממש", ויסבור שאף יין הנסכים ושמן המנחות אין להם טומאת עצמן - היכי משכחת לה דענו הכהנים על יין ושמן שנטמאו בטומאת מת, שהם טמאים. והרי אין להם טומאה מן התורה כלל. ואף חכמים לא גזרו במשקי קדשים.
ומסקינן: אלא על כרחיך, לוי - כשמואל סבירא ליה, ויש להם טומאת עצמם.
ותו אמרינן: ולשמואל, דאמר "לא אשתבש כהני", הניחא אי סבר לה כרב, דתני: משקי בית מטבחא דכן, אבל משקי בי מדבחיא (שמן ויין לנסכים), אחריני נמי מיטמאו.
שהם אף מטמאים אחרים מדרבנן. אתי שפיר הא דפירש שמואל שהשמן טהור מפני שהוא חמישי. ומשמע דאילו היה השמן רביעי היה טמא, משום שדוקא רביעי הוא דלא עביד את השמן חמישי, ואף שהשמן קיבל טומאתו מן היין, דהוי משקי בי מדבחיא, שפיר נטמא. כי רק משקי בי מטבחיא אינם דכן לטמא אחרים, אבל משקי בי מדבחיא מטמאין.
הא שלישי - עביד רביעי!
אלא אי סבר ליה שמואל כלוי, דתני, "משקי בי מדבחיא דכן", קשיא: מאי איריא דאין היין מטמא את השמן משום דרביעי לא עביד חמישי? הלא אין היין מטמא את השמן בשום אופן. ואפילו אם יהיה היין ראשון, אינו מטמאו. שהרי משקה בי מדבחיא טהור מלטמא אחרים. ואפילו שני ושלישי נמי לא עבדי! ולמה הוצרך שמואל לומר בטעם הדבר שהשמן הוא חמישי בקודש?
ומסקינן: אלא על כרחך, שמואל כרב סבירא ליה בהכי.
תניא כוותיה דרב. ותניא כוותיה דלוי.
תניא כוותיה דלוי: הדם והיין והשמן והמים, שכל אלו הם משקי בי מדבחיא (ונקראים על שם המזבח, משום שהדם נזרק על גביו, והיין והמים מתנסכים עליו, והשמן קרב עם המנחות) - שנטמאו בפנים העזרה, אף אם הוציאן לחוץ וכבר נפסלו בפסול יוצא, הרי הם טהורין מלטמא אחרים.  4  שהרי כשנטמא בפנים לא ירדה להם תורת טומאה לטמא אחרים. לפי שאין הם בכלל גזירת משקין לטמא אחרים.

 4.  ויש לדון במשקין שכבר נתקדשו, וחל בהם שם משקי בי מדבחיא, ויצאו, אי מקבלים טומאה. דמלשון רש"י נראה קצת דאין נטמאים. אבל מפשטות לשון הגמרא משמע, דאף אם כבר נעשו למשקי בי מדבחיא, אם יצאו ממקומן הרי הם נטמאים. ובהכי אתי שפיר קושית הלחם משנה (הובאה לעיל טז א), למה הוצרך הרמב"ם למעט דם קדשים מטומאה מדרשה ד"אינו נשפך כמים". והרי בלאו הכי פסק דמשקי בי מטבחיא דכן ממש. ולהנ"ל, איכא נפקא מינה לדם שנתקדש בכלי ויצא. שפת אמת. (וצריך עיון, דהרי נפסל ביוצא. ולקמן יז ב מבואר בתוספות, דדם שנפסל, שוב איתקש למים ומקבל טומאה).
אבל אם נטמאו בחוץ, אף אם הכניסן לפנים, הרי הם טמאין לטמא אחרים. שכל זמן שהם מחוץ לעזרה, אין הם בכלל משקי בי מדבחייא. וכיון שכבר ירדה להם תורת טומאה לטמא אחרים, תו לא פקעה.
ומקשינן: איני, והאמר רבי יהושע בן לוי: משקי בי מדבחיא - לא אמרו בהם שהם דכן, אלא במקומן בפנים העזרה.
והוינן בה: מאי לאו, אתא למעוטי משקי בי מדבחיא שנטמאו בפנים ואחר כך הוציאן לחוץ! שלאחר שיצאו, חלה עליהם למפרע טומאה לטמא אחרים. ותיקשי, הא להדיא קתני בברייתא לא כן.
ומשנינן: לא כך אמר רבי יהושע בן לוי.
אלא אתא למעוטי משקי בי מדבחיא שנטמאו בחוץ, ואחר כך הכניסן בפנים. שבעודם בחוץ, כבר ירדה להם טומאה גמורה, ותו לא פקעה.
ושוב מקשינן: והא "לא אמרו אלא במקומן" קאמר. משמע, כל זמן שהם במקומן הם טהורים, ותו לא.
ומשנינן: הכי קאמר: לא אמרו שהם דכן, אלא כנטמאו במקומן. דבכהאי גוונא הם טהורים, אף לאחר שיצאו חוץ למקומן.  5 

 5.  והרמב"ם השמיט לכל דין זה. ולא חילק בין נטמאו במקומן לחוץ למקומן. וכתב הצל"ח בטעמא דמילתא, דהרי הך ברייתא תני "משקי בי מדבחייא" כלוי. וכבר אמרינן לעיל דלוי בהכרח כשמואל סבירא ליה, דטומאת משקין לעצמם היא דאורייתא. ומשקי בי מדבחיא דכן מלטמא אחרים בלבד. ולפי זה היה מקום לומר, שאם נטמאו בפנים ויצאו לחוץ, אף מטמאים אחרים. מאחר והם עצמם נטמאו אף בפנים. קא משמע לן, שמתחלה לא ירדה להם טומאה לטמא אחרים. אבל הרמב"ם פסק, דמשקי בי מטבחיא דכן ממש. ולפי זה, אם נגעו בטומאה כשהם בפנים, שלא חלה עליהם שום טומאה מתחלה, פשיטא דאף כשיצאו לחוץ הם טהורים. וכן להיפך. אם נטמאו בחוץ, פשיטא דקיימי בטומאתן, אף לאחר שנכנסו לפנים. דמי יפקיע טומאתן? הלכך לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה.
קתני מיהת, "משקי בי מדבחיא דכן", כלוי.
תניא כוותיה דרב: הדם והמים, שהם משקי בית מטבחיא שבעזרה, שנטמאו, בין כשהם בכלים, ובין כשהן בקרקע, הרי הם טהורין.

דרשני המקוצר[עריכה]