פרשני:בבלי:פסחים כד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כד ב

חברותא[עריכה]

ואם אכל צירעה, שהיא שרץ הארץ וגם שרץ העוף, לוקה שש.
אותם חמש מלקיות שישנן בשרץ הארץ. ועוד נוסף עליהן לאו המיוחד לשרץ העוף. כדכתיב "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו".
(ושרץ הוא דבר הרוחש ומתנענע, ואינו נראה אלא על ידי כך. אבל בהמה וחיה הגבוהים מן הארץ, אינם בכלל שרץ  1 ).

 1.  ולכך לא חשיב הא דכתיב "לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה". משום דההוא קרא בגדולים איירי. רש "י. והקשו תוספות, הא כתיב באדם הראשון "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". ודרשינן "חיה הרומשת" זה הנחש. אלמא "רמישה" הוה נמי בדבר ההולך על גחון. ואם כן, לחשוב בכל השרצים נמי לאו ד"לא תשקצו". והמגלת אסתר כתב, דמהתם לא קשיא. דהרי מבואר שם דאיירי קודם שנתקלל הנחש, ועדיין היו לו רגלים, ולא הלך על גחונו.
והכי נמי, נימא דאיצטריך "לא יאכל" בקדשים טמאים, ללקות עליהם שתי מלקיות. ושוב לא אייתר לאיסור הנאה של כל איסורין שבתורה.
אמר ליה רב אשי: כל היכא דאיכא למדרש לכל לאו בענין אחר, דרשינן. ולא מוקמינן לה בחיוב לאוי יתירי. ולא אמר כן אביי, אלא היכא דאייתר לגמרי, ואי אפשר ליתנו לענין אחר.
והוינן בה: והשתא דאמרת דקרא ד"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", לאו לגופיה איצטריך, תינח הא דכתיב "ואשר יגע בכל טמא לא יאכל". אבל "הבשר" דכתיב ברישיה דקרא למה לי?
ומשנינן: כתיב "הבשר" כדי לרבות עצים ולבונה של קדשים. שהם מקבלים טומאת אוכלין, על אף שאינם אוכלים. משום דחיבת הקודש מכשרתם ליחשב כאוכל.
ותו הוינן בה: האי "והבשר כל טהור יאכל בשר" דכתיב בסיפיה דקרא, למה לי?
בשלמא "כל טהור יאכל בשר" איצטריך. משום דדרשינן מינה, דוקא בשר טהור שהותר לטהורים, אדם טמא שאכלו חייב עליו. אבל טמא שאכל בשר שנטמא לפני זריקת הדם, ומעולם לא ניתר לטהורים, אין חייבים עליו משום טומאת הגוף. אבל "והבשר" הראשון, מיותר.
ומשנינן: דרשינן מ"והבשר", לרבות את האימורין שנטמאו.  2  שאם אכלם עובר עליהם בב' לאוין. משום לאו דטומאה, ומשום איסור אכילת זר. שהרי האימורין הם למזבח, ואף הכהן זר אצלם.

 2.  דסלקא דעתך אמינא, דאין חייבים עליהם משום טומאה, כיון דאינם מותרים באכילה אף בטהורים. וקיימא לן, דוקא הניתר לטהורים חיבין עליו משום טומאה. תוספות.
ומקשינן: וכי אימורין טמאים מהכא נפקא?
והלא מהתם (מקרא אחרינא) נפקא.
וכדתניא: כתיב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ומדכתיב "אשר לה'", דאייתר, שמע מינה לרבות את האימורין לאיסור אכילה בטומאה.
ומשנינן: מהתם נפקא לן איסור אכילת אימורין טהורים בטומאת הגוף של האדם האוכלם, ולחייבו בכרת. אבל מהכא נפקא לן, לאיסור אכילה בטומאת הבשר. שהטהור האוכל אף מהאימורין הטמאים, הרי הוא עובר בלאו. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם כן אכלם כדרך אכילתן.  3  והוינן בה: למעוטי מאי, ומהו שלא כדרך אכילתן? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי, שאם אכל חלב חי (שאינו מבושל), שהוא פטור.  4  משום שאין דרכו להאכל חי.  5  איכא דאמרי: באיסורי הנאה  6  נאמר כן.  7  והכי אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה, אין לוקין עליהן אלא אם כן נהנה מהם  8  כדרך הנאתן.  9  והוינן בה: למעוטי מאי, ומהו שלא כדרך הנאתן? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי, שאם הניח חלב של שור הנסקל  10  על גבי מכתו,  11  שהוא פטור. לפי שאין דרך החלב בהנאה כזו. אלא דרך הנאתו בהבערה ובמשיחת עורות.

 3.  ודוקא מלקות ליכא, אבל איסורא מיהא איכא. תוספות, עבודה זרה יב ב. ובשבועות כב ב כתבו, דאין איסור זה אלא מדרבנן. אבל מדבריהם לקמן כח א, ובקידושין נו ב, משמע, דמותר אף לכתחלה. משנה למלך פרק ה מיסודי התורה הלכה ח. וכבר הוכיחו הריטב"א והמאירי בסוגיין, דאיסור דרבנן מיהא איכא, מהא דתנן "לא יסיק תנור וכירים". דודאי אין דרך הנאת החמץ בכך.   4.  וחידש רבי שימי בכך, דלא תימא דפטור דוקא על דבר שאין דרכו באכילה, וכגון היוצא מן התותים והרמונים. אלא אף אם אכל מגופו של איסור שדרכו באכילה, אלא שאכלו שלא כדרכו, נמי פטור. ר"ן.   5.  והא דקיימא לן, "אכל ציפור טהורה בחייה, חייב בכל שהוא", שאני עוף שהוא רך, וחזי לאומצא בלא בישול. תוספות. והמהר"ם חלאווה כתב, דדוקא חלב אין דרכו לאכול חי. אבל נבילה דרכה בכך. אלא שבכל זאת הוקשה לו מ"אכל צפור טהורה בחייה", דהרי אין דרך לאוכלה בחייה. ותירץ, דגזירת הכתוב היא באבר מן החי, דבהמה בחייה לאברים עומדת.   6.  ופליגי תרי לישני, דללישנא קמא דוקא באכילה בעינן כדרך. דאכילה שלא כדרכה לאו שמה אכילה. אבל בהנאה אף אי נהנה שלא כדרך, מכל מקום חשיבא הנאה. וללישנא בתרא, כיון דמרבינן הנאה מדכתיב "לא יאכל", הוקשה לאכילה ואין חייבים עליה אלא כדרכה. ר"ן ורבינו דוד. ויעויין ברש"ש שדייק מרש"י, דפליגי בנהנה כדרך, אך הדבר העומד להנאות אחרות אי מקרי שלא כדרך הנאה, וע"ע בראש יוסף.   7.  והמשנה למלך שם כתב, דלישנא בתרא בא לחדש, דליכא מלקות כלל על הנאה. אף שאסורה מן התורה. וכן היא דעת הרמב"ם בפרק ח ממאכלות אסורות הלכה טז. שכתב: כל מאכל שהוא אסור בהנייה, אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים אינו לוקה, ומכין אותו מכות מרדות! ונתבאר במגיד משנה שם, דהיינו משום שכל דבר הראוי לאכילה, אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ומדמה לה לחצי שיעור, שאסור מן התורה. אבל אין לוקין עליו. (והטעים בזה השפת אמת בשם החידושי הרי"ם, דאף את האכילה אסרה תורה משום ההנאה שבה (כמבואר ברמב"ם בספר המצוות). והשיעור המושלם של הנאה, היא הנאת אכילה. נמצא דכל הנאה אחרת היא כחצי שיעור). אכן מדברי התוספות בסוגיין, הוכיח המשנה למלך בהלכות יסודי התורה שם, דלוקין אף על ההנאה, כל שהוא כדרך הנאתו. עוד כתב בטעם הרמב"ם, דאין לוקין על ההנאה, לפי שאין מפורש בתורה איסורה.   8.  והרמב"ם בפרק יד ממאכלות אסורות הלכה י כתב: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנייה. וכתב הכסף משנה: מימרא דרבי יוחנן בפרק כל שעה, וכלישנא בתרא ! ותמה המשנה למלך ביסודי התורה שם, הא אף לישנא קמא לא פליג בזה. ולכולי עלמא האוכל שלא כדרך, פטור. ורצה לפרש בדעת הכסף משנה, דללישנא קמא, אין האוכל שלא כדרך פטור אלא באיסורי אכילה. אבל באיסורי הנאה, חייבים בהם אף על אכילה שלא כדרכה. דלא גרע מהנאה שלא כדרכה, שחייבים עליה להאי לישנא. ולפי שכלל שם הרמב"ם בדין זה אף יין נסך, שהוא איסור הנאה, הוכיח הכסף משנה דפסק כלישנא בתרא. מיהו אסיק, דפירוש זה אין הדעת סובלתו. דכיון שאינו דרך אכילה, מה לי איסורי הנאה, מה לי שאינו איסורי הנאה. (אכן, מדברי רבינו דוד נראה כפירוש זה. שכתב, דאף דחייבים על כלאי הכרם אף שלא כדרך הנאתו, מיהו באכילה שלא כדרך ודאי שאינו לוקה משום אכילה. דהא לאו שמה אכילה. אלא שמצד הנאה דאיכא באכילה הוא חייב. שהרי נהנה. אלמא, בכל אכילה שלא כדרכה יש לחייב מצד הנאת האכילה, במקום שאין פטור "שלא כדרך"בהנאה. המגיה שם).   9.  ונסתפק המשנה למלך בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה כא, בדברים האסורים מן התורה באכילה ובהנאה, ונפסדו ממאכל אדם, אי איכא איסור תורה במכירתם מצד הנאתם. האם דוקא על אכילתם הוא פטור לפי שאוכלו שלא כדרך. אבל הנאה דמכירה שפיר חשיבא דרך הנאה. או דלמא, כיון דאיסור הנאה מ"אכילה" נפקא, כל היכא דליכא איסור אכילה, אף איסור הנאה ליכא. וצריך עיון דבריו, והרי אין פטור האכילה דין בחפצא. אלא דרק חסר בהיכי תימצי דמעשה האכילה. ולמה יפקע מהחפצא דין איסור הנאה. ולכאורה נראה, דאי איכא לספוקי אינו אלא מצד דין "נבילה שאינה ראויה לגר". דבכך פקע מהחפצא דין איסור אכילה. ומשום כן יש לומר דאף איסור הנאה יפקע. חידושי רבי שמואל, סימן יא. עוד יעוין שם, במה שעוד הרבה לתמוה בדבריו.   10.  ונקט "שור הנסקל" לרבותא. דהרי יליף איסור הנאתו מ"בעל השור נקי", ולא מ"לא יאכל". ולקמן איתא דכל איסור דלא כתיב ביה אכילה, עובר עליו אף שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום, כיון דכתיב ביה "לא יאכל", אף באיסור הנאתו אינו עובר שלא כדרך. שפת אמת. והוסיף בזה, דאילו על הנאתו היה עובר אף בשלא כדרך, אם כן אף על האכילה יעבור אף שלא כדרך אכילה (מצד הנאת האכילה). ומהא דבאכילה הקפידה תורה על דרך אכילה, שמע מינה דאף הנאה כן.   11.  יש לומר, דדוקא כשהניחו בתחבושת חשיב שלא כדרך. אבל אם סך ממנו חייב. לפי שהסיכה כשתיה. ואפשר שלא אמרו סיכה כשתיה אלא בסיכת שמן בלבד. ולא בחלב שאין דרכו בכך. וכן לא אמרו אלא בסיכת תענוג בלבד, ולא בסיכה לרפואה. רבינו דוד. וכן הכריעו הראשונים בסוגיין כצד הב'.
וכל שכן,  12  שהאוכל חלב חי שהוא פטור.  13  דודאי לא חשיבא דרך אכילה בהכי.

 12.  וכל שכן הוא, משום שאף לגבי האוכל עצמו אין זו דרך אכילה. אבל במניח חלב על גבי המכה, לגבי דידיה הוי דרך, אלא שלשאר העולם אינו דרך. משנה למלך שם. ולמבואר במחלוקת שבין שני הלשונות (יעוין בהערה 6) אין צריך לזה.   13.  ויש שמחליפין, דבהנאה כולי עלמא לא פליגי שאין חייבין עליה אלא כדרך הנאה. אבל באכילה, ללישנא קמא חייבים עליה אף שלא כדרכה. מפני שהאכילה חמורה מהנאה. וללישנא בתרא אף באכילה פטורים. רבינו דוד. ודחה דבריהם. שהרי מוכח מסוגיין, דבעינן דרך הנאה דוקא באיסורים דכתיב בהו "אכילה". אלמא, עיקר פטורא ד"שלא כדרך" נאמר באכילה.
אתמר נמי: אמר רב אחא בר עויה, אמר רב אסי, אמר רבי יוחנן: הניח חלב של שור נסקל על גבי מכתו, פטור. לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן.
אמר רב זירא: אף אנן נמי תנינא: אין סופגין את הארבעים מלקות משום ערלה, אלא על המשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד!
ודייקינן: ואילו על המשקה היוצא מהתותים והתאנים והרמונים לא לוקין.
מאי טעמא? לאו, משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן. שאין הדרך לסחוט את מי הפירות האלו ולשתותם. ומשום כן אינו לוקה עליהם, כרבי יוחנן.
אמר ליה אביי: לאו ראיה היא מהתם.
כי בשלמא אי אשמעינן בפרי גופא דאינו לוקה היכא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו,  14  שפיר היה מוכח מזה כדברי רבי יוחנן.

 14.  וכתב רש"י "שלא כדרך אכילתן". ולעיל בדברי רב זירא כתב "שלא כדרך הנאתן". וכתב הרש"ש לבאר על פי דרכו (הובאה בהערה 6), דלמאי דסליק אדעתיה דרב זירא, דטעמא דאין לוקין על מי פירות הוא משום שלא כדרך, מוכח מזה כלישנא בתרא. דהרי אף דההנאה שמשתמש עתה הויא כדרכה, מכל מקום חשיב שלא כדרך הנאה, משום שעומד הדבר להנאות אחרות. והכי נמי במי פירות. שתית המים מצד עצמה היא כדרכה. אלא שאין הפירות עומדים להנאה זו. אבל למאי דקאמר השתא, אילו איירי בפרי שאכלו שלא כדרכו, כגון שבישלו, לא היה מזה ראיה אלא ללישנא קמא. דהרי אין זו דרך ההנאה שעוסק בה עתה. ולכך נקיט רש"י בלשונו "אין לוקין אלא דרך אכילתן".
אלא הכא, הא דאין לוקין על מי הפירות, לאו משום "שלא כדרך" הוא. אלא משום דהנסחט שאר הפירות, זיעה בעלמא הוא,  15  ואם שתה מהם, לא חשוב כאוכל פרי של ערלה.

 15.  ותימה, אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא? הא קיימא לן ד"טעם כעיקר" דאורייתא. תוספות. וכתב הרש"ש, "עיין בברכות לט בתוספות ד"ה מיא דסילקא, וברא"ש שם, ויתיישב התימה". וכונתו למה שכתבו התוספות שם, במים שנתבשל בהם סילקא, דמברכין עליהם "בורא פרי האדמה", על אף דעל מי פירות מברכין "שהכל", משום דזיעה בעלמא הם. ויש לחלק ביניהם. וביתר ביאור הוא ברא"ש שם, דמי פירות אין להם טעם הפרי. ועדיין צריך ביאור, דאף דלענין ברכה אפשר דאין לו את טעם הפרי ממש, אך דוחק לומר שלא יהיה בו אפילו כטעם שנותן הפרי בנ"ט חלקי היתר. והנראה בזה דאין המשקין חלק מהפרי. ולפיכך אף שיש במשקין את טעם הפרי, לא קבלו אותו מהפרי. אלא האילן מצמיח אותם באותו טעם שיש לפרי עצמו. והתוספות שנתקשו בזה, סבירי להו דהמשקין הם חלק מהפרי. והא דאמרינן דזיעה בעלמא נינהו, היינו דאין הם עיקר הפרי. ולכך, כיון שפירשו ממנו, פקע מינייהו שם פרי. ולכן הקשו, דיאסרו על כל פנים מדין טעם כעיקר. קהלות יעקב.
אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם, שלוקין עליהן, אפילו אם אכלום או נהנו מהם שלא כדרך הנאתן.  16 

 16.  והא דלא קאמר "הכל מודים בבשר בחלב שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן", שמא הוא משום שאין מזהירין מן הדין. תוספות. וכונתם, דאין לוקין על הנאת בשר בחלב כלל. משום דלא אתיא אלא מקל וחומר. אבל על אכילתן לוקין אף שלא כדרך הנאה, כדאמר אביי לקמן. דהא איסור אכילה מגזירה שוה נפקא לן. מהרש"א. והמשנה למלך בפרק ה מיסודי התורה הלכה ח, ביאר את דברי התוספות באופן אחר.
מאי טעמא? - משום דלא כתיב בהו לשון "אכילה". ומרבינן את איסור הנאתם מדכתיב "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה". דמשמע, אם יהיו כלאים יאסרו בהנאה, ויהיה דינם בשריפה.
ולשון "פן" הוא איסור לאו. ולא בעינן דרך אכילה או דרך הנאה, אלא היכא שנכתב איסורם בלשון איסור אכילה.
מיתיבי: איסי בן יהודה אומר: הרי לא נאמר בכתוב איסור בשר בחלב אלא שאסור לבשלם יחד. כדכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו".
מנין לבשר בחלב שהוא אסור אף באכילה? נאמר כאן, "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו".
ונאמר להלן בטרפה, "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". וילפינן בגזירה שוה ד"קדש" "קדש".
מה להלן הטרפה אסורה באכילה, אף כאן הבשר בחלב אסור באכילה.  17 

 17.  ולשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה, אף על הנאת בשר בחלב אין לוקין. כן מבואר בלחם משנה, פרק ט ממאכלות אסורות הלכה ב, ובמשנה למלך שם. ותמה, דעל פי מה שהכריע בספר המצוות דילפינן איסור הנאה מדכתיב תלתא זימני "לא תבשל", למה לא ילקו על ההנאה. (ובלאו הכי תקשה, לטעם המגיד משנה שהובא בהערה 7, דאין לוקין על ההנאה משום דדרך הנאה אינה אלא באכילה. דהרי טעם זה לא שייך בכלאי הכרם ובבשר בחלב, לפי שלוקין על אכילתן אף שלא כדרך הנאתן. שפת אמת). והרמב"ן בספר המצוות (שרש השני) כתב, דלוקין על הנאת בשר בחלב. ויעוין עוד בחינוך מצוה קיד, שכתב עוד טעם בסיבת הדין דאין לוקין על ההנאה.
ואין לי מהתם, אלא שבשר בחלב אסור באכילה. אבל שהוא אסור בהנאה מנין? והרי אף הטריפה מותרת בהנאה.
אמרת, קל וחומר הוא מערלה.
ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה בנטיעתה, הרי היא אסורה בהנאה - בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כשבישלם יחד, ועבר עליהם ב"לא תבשל", אינו דין שיהא אסור בהנאה!

דרשני המקוצר[עריכה]