פרשני:בבלי:פסחים כח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כח א

חברותא[עריכה]

חזר רבי יהודה ודנו לחמץ בשריפה מדין אחר: נותר ישנו ב"בל תותירו", כדכתיב ביה "לא יניח ממנו עד בקר". ואף חמץ ישנו ב"בל תותירו". כדכתיב ביה "לא יראה" ו"לא ימצא". מה מצינו בנותר שהוא בשריפה, אף חמץ בשריפה!
שנחלקו חכמים ורבי יהודה בסוף תמורה, באשם תלוי (שבא על ספק איסור כרת, כגון שחלב ושומן לפניו, ואכל אחד מהם, ואינו יודע איזה מהם) שאירע בו פסול, או שנעשה נותר  1 . לרבי יהודה אינו בשריפה אלא בקבורה. ויליף כן, מדכתיב "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא". ודריש, "הוא" בשריפה, ואין אשם תלוי וחטאת העוף בשריפה.

 1.  ומפשטא דמתניתין לא משמע מידי דאיירי בנותר. וכן רש"י והרמב"ם בפירוש המשניות שם פירשו, דאיירי באשם תלוי שנודע לו לאחר השחיטה שלא חטא. מיהו מתורת כהנים דמייתי התוספות (דממעט ליה רבי יהודה משריפה מ"כי קדש הוא"), משמע דאיירי אף לכשנעשה אחר כך נותר. ואין דינו בשריפה, משום דשאני משאר קרבנות. לפי שאינו בא אלא להגן ולתלות, עד שיודע לו שחטא. שפת אמת.
וכן חטאת העוף שבאה על הספק (כגון המפלת דבר שהוא ספק ולד ספק אינו ולד, ומסופקת אם היא חייבת חטאת יולדת, הרי היא מביאה חטאת עוף מספק. ומקראי נפקא לן, דאין כאן ספק איסור חולין בעזרה). שחטאת זו אסורה באכילה, לפי שחטאת העוף נמלקת. ולצד שלא הפילה ולד, ולא נתחייבה בחטאת, הרי עוף חולין הוא. והחולין נעשה נבילה על ידי מליקה. שלא התירה התורה מליקה אלא בחטאת העוף.
ואף בזו סבר רבי יהודה דדינה בקבורה ולא בשריפה. משום דממעט מ"הוא" דכתיב גבי נותר - "הוא" בשריפה, ואין חטאת העוף שבאה על הספק בשריפה
וחכמים סבירי, דאף אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק, הרי הם בשריפה.
ואמרו לו חכמים לרבי יהודה: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, שלדבריך אינן בשריפה, יוכיחו על החמץ שאינו טעון שריפה. שהרי אף הן ב"בל תותירו", ככל הקדשים שאסור להותירם עד בקר. ואפילו הכי אינם טעונים שריפה. שהרי רק אנו אומרים שהם בשריפה  2 . אבל אתה אומר שהם בקבורה!

 2.  ורבנן לשיטתם, דלית להו הך פירכא (דהרי אית להו דאשם תלוי בשריפה), לא ילפי שריפה מנותר, משום דמשמע להו, "הנותר בשריפה ולא כל איסורין בשריפה", כדאיתא לעיל (כד א). תוספות. והרא"ש כתב, דסברי רבנן, חולין מקדשים לא ילפינן.
(ועיקר ראייתם היא מאשם תלוי, אבל לא מחטאת העוף הבאה על הספק. דהא מהתם איכא למיפרך, מה לחטאת העוף, שכן אין ענוש כרת על אכילתה. מה שאין כן נותר וחמץ. רש"י, על פי השפת אמת  3 ).

 3.  והוסיף, דאפשר דאחר שנעשית נותר, לכולי עלמא היא בשריפה. דהרי ספק נותר היא. וספקא דאורייתא לחומרא. והא דקאמר רבי יהודה "יטילנה לאמה", היינו משום דהיא נימוחה שם קודם שנעשית נותר. ומשום כן כתב רש"י דפירכת חכמים היא מאשם תלוי.
שתק רבי יהודה  4 .

 4.  וכתבו תוספות לפסוק כרבי יהודה. משום דסתם תנא בסוף תמורה כוותיה. ולאו משום קל וחומר, שהרי לענין סוכה (יעוין לעיל כז ב הערה 7) קיימא לן כחכמים, דכל דין שסופו להקל אינו דין. אלא משום מה מצינו. ואף דשתק רבי יהודה והסכים שנדחה הבנין אב, אין זה אלא לדבריו. אבל לדידן, דקיימא לן כחכמים באשם תלוי וספק חטאת העוף שהם בשריפה, שוב יש לדון בנין אב. והרמב"ם והטור פסקו כחכמים.
אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: כפא דחטא נגרא, בגווה נשרוף חרדלא (בכף שחקק האומן, שם ישרוף את לשונו בחרדל)! ומשל הוא לכך, שמתוך דברי רבי יהודה באשם תלוי, נסתר הדין שדן הוא עצמו בחמץ.
אביי אמר: דומה הדבר לסדנא דבסדני יתיב (נגר המתקן את הסד ששמים בו את רגלי האסירים. וכשנתפס לבסוף בגניבה, הוא עצמו ניתן בסד שתיקן). דמדויל ידיה (מהרמת ידיו, ומלאכתו שלו עצמו), הוא משתלם את עונשו.
רבא אמר: דומה הדבר לגירא דבגירי מיקטיל (עושה חצים, שנהרג לבסוף על ידי החץ שיצר הוא בעצמו). דמדויל ידיה משתלם!
שנינו במתניתין: וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים!
איבעיא להו: היכי קאמר? האם אמרו חכמים: מפרר את החמץ וזורה אותו לרוח, או מפרר ומטיל אותו לים! שלעולם צריך קודם לפררו. בין אם הוא זורהו לרוח ובין אם מטילו לים.
או דלמא, הכי קאמרי: מפרר וזורה לרוח. אבל מטיל אותו לים בעיניה! ודוקא כשזורהו לרוח צריך לפררו קודם. משום שאם יזרקנו כשהוא שלם, שמא ימצאנו אחר כך, ויבוא לאוכלו  5 . אבל כשזורקו לים, סגי ליה אף בלא פירור. ואין לחוש שמא ימצאנו, שהרי הוא נמס בים ונימוק מאליו.

 5.  רש"י. ומשמע מדבריו דצריך פירור משום חשש תקלה בלבד. וכתב המקור חיים (סימן תלא), דכתב כן משום דמוקי לה לאחר ביטול, וכבר לא קאי עליה באיסור "תשביתו". ולא איירי אלא מדין קבורה דאיסורי הנאה (על פי דרכו, לעיל כז ב בהערה 1). (או דאית ליה לרש"י כהראשונים, דמיד כשמוציאו מביתו כבר לא עובר על "בל יראה" ו"תשביתו"). והוסיף, דלולא דבריו היה נראה לפרש, דפליגי בדין "תשביתו". רבה סבר, כל שלא יכול לעולם לבוא לידי אדם, כבר הוא חשוב כמושבת מן העולם. הלכך בים המלח אין צריך פירור, ובשאר נהרות צריך פירור. משום דסבר דאף דהחמץ נמס במים לאחר זמן, מכל מקום בשעת מעשה לא קיים השבתה. ורב יוסף סבר, דלא מיקרי השבתה אלא כשהוא מבוער לגמרי מן העולם. הלכך בחיטים שאינם נמסים, בעי פירור אף בים המלח.
וכן תנן נמי לגבי עבודה זרה, כי האי גוונא! שחייבה התורה לאבדה מן העולם. ואף התם יש להסתפק בדבר זה.
דתנן: רבי יוסי אומר: כיצד הוא מאבדה? - שוחק אותה וזורה את שחיקתה לרוח,  6  או שמטיל אותה לים!

 6.  ופליגי חכמים התם, ואמרו לו: אם הוא זורה לרוח, היא נעשית זבל ומגדלת צמחים. ורחמנא אמר "לא ידבק בידך מאומה מן החרם". ואזלי חכמים במתניתין דחמץ, כרבי יוסי. אי נמי, אף חכמים התם מודו הכא. משום דאין זו דרך הנאה. ודוקא לגבי עבודה זרה חששו לכך, משום שהיא אסורה אף שלא כדרך הנאה.
ואיבעיא להו: היכי קאמר רבי יוסי? האם אמר: שוחק וזורה אותה לרוח, או שוחק ומטיל אותה לים!? שלעולם היא צריכה שחיקה. בין כשזורה אותה לרוח ובין כשמטילה לים.
או דלמא, הכי קאמר: שוחק וזורה לרוח. כדי שלא תשאר שלימה. אבל כשהוא מטיל אותה לים, אינו צריך קודם לשוחקה, אלא מטילה כשהיא בעיניה.
אמר רבה: מסתברא, עבודה זרה סגי להטילה לים, אף כשהיא בעיניה. משום דלים המלח קא אזלא! שמאחר ואין ספינה עוברת שם, לא בעי שחיקה.
אבל חמץ, דלשאר נהרות קאזיל, בעי נמי פירור, משום שיש לחוש, שמא תפגע ספינה בחמץ ותטלנו.
אמר ליה רב יוסף: אדרבה, איפכא מסתברא. עבודה זרה דלא ממיסה (שאינה נמסה) במים, בעי שחיקה. ובלאו הכי אין זה איבוד  7 . אבל חמץ, דהוא ממיס מאליו במים, לא בעי פירור.

 7.  לכאורה משמע, דלרב יוסף, עבודה זרה בעי שחיקה אף בים המלח. ולפי זה בשאר נהרות לא יטיל אף על ידי שחיקה. דאם לא כן, למאי איצטריך להוליך לים המלח. מיהו, אי אפשר לומר כן. דהא מוכח מכמה מקומות דמהני אף בשאר נהרות. וצריך לומר, דלא פליג רב יוסף על רבה, אלא בחמץ בשאר נהרות. אבל בעבודה זרה לא פליגי. אלא לכולי עלמא, בים המלח אין צריך שחיקה, ובשאר נהרות צריך שחיקה. תוספות. אבל בעבודה זרה מג ב כתבו כסברתם הראשונה. וכן כתב רבינו חננאל.
תניא כוותיה דרבה, דחמץ בעי פירור אף בים. ותניא כוותיה דרב יוסף, דעבודה זרה בעי שחיקה אף בים.
תניא כוותיה דרבה: היה מהלך בערב פסח במדבר, והיה בידו חמץ, הרי הוא מפררו וזורהו לרוח!
ואם היה מהלך בספינה, הרי הוא מפררו, ומטיל אותו לים! אלמא, אף כשמטילו לים צריך קודם לפררו.
תניא כוותיה דרב יוסף: היה מהלך במדבר, והיתה בידו עבודה זרה, הרי הוא שוחקה, וזורה אותה לרוח!
ואם היה מהלך בספינה, הרי הוא שוחקה, ומטיל אותה לים! אלמא אף כשמטילה לים, צריך קודם לשוחקה.
ומקשינן: הא דקתני בעבודה זרה, דצריכה שחיקה אף כשמטילה לים, קשיא לרבה דאמר "אינה צריכה שחיקה".
והא דקתני בחמץ, דצריך פירור אף כשמטילו לים, קשיא לרב יוסף דאמר "אינו צריך פירור".
ומשנינן: הא דקתני שחיקה בעבודה זרה, לרבה לא קשיא. דהא דקאמר רבה "אינה צריכה שחיקה", איירי כשמטילה לים המלח. והא דקתני בברייתא דצריכה שחיקה, איירי במטילה לשאר נהרות, שהספינות מצויות שם.
וכן הא דקתני פירור בחמץ, לרב יוסף לא קשיא. הא דקתני דצריך פירור, איירי בחיטים שנפלו עליהם מים והחמיצו. שהם צריכים פירור, משום שאינן נמסים במים. והא דרב יוסף, איירי בנהמא (לחם)! שכיון שהוא נמס במים, אין הוא צריך פירור.
מתניתין:
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, הרי הוא מותר בהנאה לאחר הפסח!
אבל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, הרי הוא אסור בהנאה לעולם. משום שנאמר "לא יראה לך שאור"! ומסיק בגמרא, דמשום שעבר על לאו זה, קנסו חכמים ואסרוהו בהנאה לעולם.
גמרא:
והוינן בה: מני מתניתין? הא לא כרבי יהודה היא, ולא כרבי שמעון, ולא כרבי יוסי הגלילי.
ומאי היא מחלוקתם?
כדתניא: שלשה זמנים יש באיסור חמץ. א. ערב פסח משש שעות ולמעלה עד הלילה. דהיינו "לפני זמנו". ב. תוך הפסח, דהיינו "תוך זמנו". ג. אחר הפסח, דהיינו "לאחר זמנו".
בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו, הרי הוא עובר עליו בלאו! אבל אין עונש כרת על אכילתו, אלא מלקות בלבד.
תוך זמנו, הרי הוא עובר עליו בלאו, ועל אכילתו הוא ענוש כרת - דברי רבי יהודה.

דרשני המקוצר[עריכה]