פרשני:בבלי:פסחים קז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קז א

חברותא[עריכה]

אמר רבא: הילכתא: טעם - מקדש. וטעם - מבדיל.
ומי שלא קידש בערב שבת - מקדש והולך כל היום כולו, עד מוצאי שבת.
מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו.  1 

 1.  השייכות של הלכות אלו זו לזו משום דמ"ד טעם אינו מבדיל היינו שמבדיל למחר והו"א דטעמא דמ"ד טעם מבדיל הוא משום שאין לו תשלומין למחר ולכן התירו לו להבדיל הערב. וקמ"ל רבא דאע"ג דטעם מבדיל בכל זאת יש לו תשלומין. שו"ת חת"ס יו"ד סי' ר"נ ד"ה וא"א.
אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא - אמר רבא: הילכתא: טעם מקדש. טעם מבדיל.
מי שלא קידש בערב שבת, מקדש והולך כל היום כולו.
מי שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך כל היום כולו של יום ראשון (ולא עד יום רביעי כלישנא קמא).  2 

 2.  כתבו התו' דהלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת ולכן נוהגין בתשעה באב שחל בשבת להבדיל ביום ראשון בערב אחר התענית. תוד"ה אמימר. והרמב"ן כתב שאפילו למ"ד מבדיל והולך עד יום רביעי הני מילי כשהיה ראוי להבדיל במוצאי שבת אבל כשלא היה ראוי להבדיל במוצ"ש אינו יכול להשלים שהרי זה דומה למה שאמרו כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ועוד כתב שבתשעה באב שחל בשבת אין צריך כלל תשלומין להבדלה לפי שלא נתחייב אותו מוצ"ש בהבדלה על הכוס שהרי אמרו שכשהיו עניים תיקנו הבדלה בתפילה, ואין לך עניות גדולה מתשעה באב שכל ישראל עניים מרודים הם. הובא בר"ן. והר"ן הביא מבה"ג שפוסק כמ"ד שמבדיל רק כל היום כולו של יום ראשון ומ"מ יכול להבדיל במוצאי ת"ב הואיל ולא היה יכול להבדיל במוצ"ש. וכתב שהקשו עליו שהרי לפי דיעה זו אין להבדלה תשלומין כלל שמה שמבדיל ביום ראשון אינו מדין תשלומין אלא שכל היום זמנה לפי שהיום הולך אחר הלילה. ותירץ הר"ן שאמנם בדרך כלל אין תשלומין להבדלה שהרי הוא כפושע ומזיד וכמו בתפילה שאם לא התפלל במזיד אין לו תשלומין וכאן אפילו שכח הוי ליה מזיד כיון שלא נזכר כל יום הראשון אבל היכא דלא אפשר כגון בת"ב סמכינן אלישנא קמא דמבדיל והולך עד יום רביעי.
אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: זימנא חדא פעם אחת איקלע אמימר לאתרין, לעירנו, ורצה להבדיל במוצאי שבת, ולא הוה לן חמרא.
אייתינא ליה הבאנו לו שיכרא שכר ולא אבדיל. לא רצה להבדיל עליו, ובת טוות, הלך לישון מבלי לאכול כלום, כי לא רצה לאכול לפני הבדלה.
למחר, טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואז אבדיל הבדיל, וטעים מידי לאחר הבדלה.
לשנה, כעבור שנה, תו איקלע אמימר לאתרין. לא הוה לן חמרא. אייתינא ליה  3  שיכרא.

 3.  בגמ' לא גרסינן כאן "ליה". וכתב הרש"ש שהביאו השיכר לעצמם שהם יבדילו ולא שיבדיל הוא שהרי בשנה שעברה לא רצה להבדיל עליו ומה להם להביא שוב.
אמר: אי הכי, שאין יין בעיר הזאת אלא רק שיכר - חמר מדינה הוא! ואפשר להבדיל עליו. אבדיל, וטעים מידי!
שמע מינה מהאי עובדא דאמימר תלת הלכות -  4  א. שמע מינה: המבדיל בתפלה שאמר אתה חוננתנו בכל זאת צריך שיבדיל גם כן על הכוס. שהרי אמימר מן הסתם הבדיל בתפלה ואעפי"כ הבדיל על הכוס.

 4.  ולא חשיב הא דאפשר להבדיל על חמר מדינה דלא מיירי אלא בדברים שהם מסידרי הבדלה. אי נמי מילתא דפשיטא היא שכיון שאין יין בעיר עדיף שיבדיל על חמר מדינה מאשר לא יבדיל כלל. רשב"ם.
ב. ושמע מינה: אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל. שהרי אמימר לא אכל עד למחר.
ג. ושמע מינה: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת השבוע כולו. שהרי אמימר הבדיל למחר.  5 

 5.  אף שאין ראיה מאמימר אלא שמבדיל כל היום נקט כל השבת כולו משום שכך היא ההלכה. תוד"ה וש"מ.
בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא במקום שאין יין?  6 

 6.  כ"כ הרשב"ם. וכתב הרא"ש (סי' י"ז) דהיינו שהוא חמר מדינה. וכתב שאעפ"י שמסיק דאין מקדשין ואין מבדילין עליו מ"מ אין להוכיח מכאן שאין מקדשין על חמר מדינה שאפשר שכמו שאין הלכה בהא דאין מבדילין עליו כך בקידוש יכול לקדגש עליו. ועוד כתב הרא"ש שאפשר לפרש האיבעיא במקום שהשיכר אינו חמר מדינה אבל במקום שהוא חמר מדינה מקדשין ומבדילין עליו אפילו לדעת רב חסדא. וכן דעת תו' לעיל קו, ב ד"ה מקדש דסוגיין אפשר לפרש באינו חמר מדינה וראיה לזה שהרי קאמר כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו, והבדלה פשיטא שמבדילין על חמר מדינה. ולהלכה מסיק הרא"ש דבלילה עדיף שיקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל בבקר עדיף לקדש על השיכר שאם יקדש על הפת בטלה לגמרי קידוש של היום שהרי אין כאן שום היכר לקידוש.
אמר ליה רב חסדא: השתא ומה פירזומא שכר שעורין ותאינו שכר תאנים ואסני שכר תותים, שהם חשובים יותר מסתם שכר שהיה מצוי אצלם, שהוא שכר תמרים, דבעאי מיניה דרב אם אפשר לקדש עליהם, ורב בעי מרבי חייא, ורבי חייא בעי מרבי, ולא פשט ליה.
שיכרא דידן מיבעיא?! ודאי שהוא ספק אם אפשר לקדש עליו.
סבור מינה היו סבורים בני הישיבה דרב סבר כי רק קדושי הוא דלא מקדשינן על שכר. אבל אבדולי מבדלינן.
אמר להו רב חסדא: הכי אמר רב: כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו!
איתמר נמי אמר רב תחליפי בר אבימי אמר שמואל: כשם שאין מקדשין עליו על שכר, כך אין מבדילין עליו!
לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני. נתן מים על תמרים ולאחר שהמים קלטו את טעם התמרים נתן אותם שוב על תמרים אחרים, וכך עשה שלש עשרה פעמים.
טעמיה רבי טעם מהשיכר, והוה בסים טובא חזק מאד.
אמר: שיכר כגון זה - ראוי לקדש עליו, ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם!
בליליא לערב צעריה, גרם לו השיכר לשלשול.
אמר: מיסרן ומפייס! אמנם בסוף הוא מצער את השותה אותו, אבל בשעת שתיה הוא מפייסו!  7  כלומר, השיכר זה הוא טוב וראוי לומר עליו קידוש והבדלה.

 7.  כך פירש רש"י. והרשב"ם מפרש בלשון תמיה וכי מי שמצער ראוי הוא לפייס ולרצות לפני הקב"ה ולומר עליו קידוש.
אמר רב יוסף: אדור נדר ברבים כדי שלא אוכל להתיר אותו (שהדין הוא שנדר שנדרו אותו ברבים אין לו הפרה),  8  דלא אישתי שיכרא!

 8.  כך סבור רב יוסף אבל אין הלכה אלא דוקא נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה. תוד"ה אדור.
אמר רבא: אישתי מי זוריון, אני מעדיף לשתות מי משרת הפשתן, ולא אישתי שיכרא!
ואמר רבא: תיהוי שקיותיה שיכרא. כל שתיתו תהיה רק שיכר. כלומר יהיה עני ולא יוכל לקנות יין, מאן דמקדש אשיכרא! שיענש כל כך מדה כנגד מדה.
רב, אשכחיה רב הונא דקדיש אשיכרא, אעפ"י שהיה יין בעירו,  9  כי היה השיכר חביב עליו.

 9.  כ"כ הרשב"ם. וכתב מהרש"א שהרשב"ם הוכרח לפרש שהיה יין בעירו שאם לא כן הו"ל חמר מדינה דלכו"ע מותר לקדש עליו. וכתב הרש"ש שהמהרש"א אינו מפרש דברי הרשב"ם לעיל (הערה 6) כהרא"ש שהאיבעיא היתה על שיכר שהוא חמר מדינה שהרי שם מסיק דרב סבר שאין מקדשין על שיכר והיינו אפילו כשהוא חמר מדינה אלא הוא מפרש דמה שכתב הרשב"ם שם "במקום שאין יין" היינו שאינו מצוי כל כך ומ"מ עלינו עדיין חמר מדינה. ויש אחרונים שמפרשים דברי הרשב"ם כאן לפי שיטת הרא"ש בדעת הרשב"ם שאכן רב סובר שאין מקדשין על השיכר אפילו הוא חמר מדינה ולכן אין לומר כאן שהטעם שקידש על השיכר היה משום שהיה חמר מדינה ועל כרחך טעמו משום שהיה חביב לו ואם כן מיירי אפילו כשהיה יין בעירו.
אמר ליה רב הונא: שרי התחיל אבא (כינוי לרב) למיקני איסתירא לקנות זוזים מ שיכרא.
כלומר, התחלת לייצר שיכר ולהתפרנס ממנו, ולכן הוא חביב בעיניך, ואתה מקדש עליו.
תנו רבנן: אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין.
וקא סלקא דעתין דאין מברכין כלל על שאר משקין חוץ מיין.
ומקשינן: אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין עליהו שהכל נהיה בדברו?
ומשנינן: אמר אביי: הכי קאמר: אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך עליו ברכת המזון אלא על היין.
תנו רבנן: אין מקדשין על השכר. משום רבי אלעזר בר רבי שמעון: מקדשין על השכר.
מטעימת יין, היינו, מה שאמרו שהמברך צריך שיטעום, די בכל שהוא.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: צריך לשתות מלא לוגמא (והוא רוב רביעית. תוד"ה אם טעם).  10 

 10.  ועוד כתבו התו' שמשערים כמלא לוגמיו לכל אדם בשלו ובאדם בינוני הוי רוב רביעית ולעוג מלך הבשן צריך יותר מכן. וכתב הר"ן דעכ"פ אי"צ לשתות יותר מרביעית אף לעוג מלך הבשן ואינו דומה ליוה"כ שמשערין לעוג מלך הבשן במלא לוגמא דידיה ממש אף שהוא יותר מרביעית ששם הטעם משום יתובי דעתיה וכל אחד מיתבא דעתיה דמלא לוגמא שלו אבל בקידוש שכל הכוס אינו אלא רביעית א"א שיצטרך לטעום יותר מרביעית אלא צריך לשתות הפחות משני אלו או מלא לוגמיו או רביעית.
אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש ממקום ששמו נרש: המקדש וטעם מלא לוגמא, יצא. ואם לאו - לא יצא.
אמר רב נחמן בר יצחק: אנא תנינא לה לאותה ברייתא משמיה דרב גידל ולא נזכר בה לא גידול בר מנשיא, ולא גידול בר מניומי. אלא גידול סתמא.
ומבארינן: למאי נפקא מינה? למירמא אדידיה. שלא נוכל להקשות מדברי רב גידול על ברייתא זו, כי שמא הוא רב גידול אחר.
שנינו במשנה: ערבי פסחים סמוך למנחה  11  לא יאכל אדם עד שתחשך.

 11.  הקשו התו' למה נקראת תפילה זו בשם "מנחה", דאי משום שהיו מקריבין מנחה בין הערביים הרי גם בבקר היו מקריבין מנחת חביתין ומנחת התמיד. ותירצו שאה"נ אלא שבשחרית יש שם אחר "תפילת שחרית". ועוד לפי שאמרו הוי זהיר בתפילת המנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפילת מנחה ושמא בשעת הקרבת המנחה נענה ולכך היא נקראת תפילת מנחה שאז היה שעת רצון. תוד"ה סמוך.
איבעיא להו: האם סמוך למנחה גדולה תנן, דהיינו מסוף שעה ששית, שזמן מנחה גדולה הוא בשש ומחצה (שאז הוא זמן הקרבת תמיד של בין הערביים המוקדם ביותר בשנה, כשחל ערב פסח בערב שבת), וחצי שעה קודם לה אסור לאכול.
או דלמא סמוך למנחה קטנה תנן, שהוא בסוף שעה תשיעית, שזמן מנחה קטנה הוא בתשע ומחצה (שאז הוא זמן הקרבת התמיד כל השנה)?
וצדדי האיבעיא הם:

דרשני המקוצר[עריכה]