פרשני:בבלי:פסחים קיא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קיא ב

חברותא[עריכה]

האי מאן דמפני, שעושה צרכיו אגירדא דדיקלא על דקל קצוץ - אחדא ליה לדידיה, נכנסת בו רוח פלגא (שלוקה בשטף דם, רש"י, לפי המתרגם).
והאי מאן דמצלי רישיה, מטה ראשו אגירדא דדיקלא - אחדא ליה רוח צרדא, כאב חצי הראש.
האי מאן דפסעי אדיקלא פוסע על הדקל - אי מיקטל, אם נקצץ האילן, קטיל, נהרג האיש שפסע עליו וקצצו. אי איעקר, אם נעקר האילן - מיעקר האיש ומיית.
והני מילי דלא מנח כרעיה עילויה שלא הניח גם את רגלו על הדקל. אבל מנח כרעיה עילויה - לית לן בה.
חמשה טולי (צללים) הוי. חמשה דברים הם שרוח רעה שורה בצילם.
א. טולא דדיקלא יחידא, של דקל יחידי, שאין דקל אחר בסמוך לו.
ב. טולא דכנדא (שם אילן).
ג. טולא דפרחא, צלף.
ד. טולא דזרדתא (שם אילן).
ה. וטולא דערבתא עץ ערבה.
כללא דמילתא: כל דנפיש ענפיה, שענפיו מרובים - קשי טוליה, צלו קשה, דהיינו, שורה בצילו רוח רעה.
וכל דקשי סילויה, אילן שעצו קשה - קשי טוליה.
לבר, חוץ מכרו משא (שם אילן) שאע"ג דקשי סילויה - לא קשי טוליה.
וכמו דאמרה ליה שידא לברה לבנה: פירחי נפשיך היזהר מ"כרו משא", דאיהו הוא דקטיל לאבוך, שהוא הרג את אביך, וקטיל לדידיה ועלול גם להרוג אותך.
הרי שה"כרו משא" אינו מזיק לאנשים, אלא אדרבה מזיק לשדים.
אמר רב אשי: חזינא לרב כהנא דפריש מכולהו טולי מצלם של כל האילנות.
בי פרחי אותן שדים שמצויין תחת הצלף שמם "רוחי".
דבי זרדתא, המצויין תחחת אילן הזרדתא, שמם "שידא".
דבי איגרי, המצויין על הגגות, שמם " רי שפי". למאי נפקא מינה בשמותיהם?
לקמיעא, שאם ניזוק, למשל, תחת הצלף יכתוב לו קמיע בשם "רוחי".
אותן השדים דבי פרחי הם בריה שאין לה עינים.
למאי נפקא מינה?
לגזוזי לה, שיכול לברוח ממנה, לפי שאין לה עינים ואינה רודפת אחריו.
זימנא חדא פעם אחת הוה אזיל צורבא מרבנן לאפנויי לעשות צרכיו לגבי פרחי, תחת הצלף. שמע דקא אתא עילויה, שהשידה באה אליו, וגזי לה, ברח ממנה.
כי אזלא כשהלכה אחריו חבקיה לדיקלא חיבקה את הדקל (ברש"י הגירסא "נפקא אדיקלא" שנתקלה ונפלה על הדקל), צווח דיקלא, התייבש הדקל, ופקעה היא, מתה השידה.
פרחא (הגר"א מוחק).
שנינו עתה: השדים דבי זרדתא - שמם שידי.
ואמרינן: הא זרדתא דסמיכה למתא הסמוכה לעיר - לא פחתא משיתין שידי, יש בה לפחות ששים שדים.
למאי נפקא מינה?
למיכתב לה קמיעא שיכתוב קמיע כנגד ששים שדים לפחות.
הוא בר קשא דמתא שומר העיר דאזיל וקאי עמד גבי זרדתא דהוה סמיך למתא. עלו ביה נכנסו בו שיתין שידי, ואיסתכן.
אתא השומר לההוא מרבנן, דלא ידע דזרדתא דשיתין שידי היא, שהוא ניזוק מזרדתא דמתא שיש בה ששים שדים.
ולכן כתב לה קמיע רק לחדא שידא.
שמע ההוא מרבנן דתלו חינגא בגוויה, שהשדים גיחכו עליו, וקא משרו הכי, וכך הם שרו: סודריה דמר, לפי חלוקו של מר, נראה כי הוא צורבא מרבנן.
אולם, בדיקנא ביה במר, בחננו אותו דלא ידע שצריך כל יום בבוקר לברך על לבישת הסודר שעוטף בו את ראשו "ברוך עוטר ישראל בתפארה".
אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא שיתין שידי הוה. כתב לה קמיעא דשיתין שידי.
שמע, דקא אמרו השדים זה לזה: פנו מנייכו מהכא! הוציאו את חפציכם מכאן. כלומר, הסתלקו מהאיש הזה.
השד הנקרא קטב מרירי - תרי קטבי הוו. שני סוגים יש בו. חד מקמי טיהרא לפני הצהרים, וחד מבתר טיהרא אחר הצהרים.
דמקמי טיהרא: "קטב מרירי" שמו, ומיחזי בי כדא דכמכי הוא מצוי בין כדי הכותח (מין מאכל), והדר ביה בחשא ובוחש בכף הקדרה.
דבתר טיהרא: "קטב ישוד צהרים" שמו, ומיחזי בי קרנא דעיזא הוא מצוי בין קרני העזים. והדר ביה כנפיא מתנועע ונוקש שם כמו נפה.
אביי הוה שקיל ואזיל היה מהלך בדרך. ואזיל רב פפא מימיניה, רב פפא היה מהלך לימינו, ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה.
חזייה ראה אביי לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה שבא לקראתו משמאלו. אהדריה לרב פפא לשמאליה, אמר לרב פפא שילך לשמאלו, ולרב הונא בריה דרב יהושע אמר שילך לימיניה כדי שלא יהא מול השד.
אמר ליה רב פפא לאביי: אנא, מאי שנא דלא חשש לי? למה אינך חושש לי שאהיה מול השד.
אמר ליה אביי: את - שעתא קיימת לך! עשיר אתה, ויש לך מזל, ולא תינזק.
מחד בתמוז מהיום הראשון של חודש תמוז עד שיתסר ביה ששה עשר בתמוז - ודאי שכיחי הקטב מרירי.
מכאן ואילך - ספק שכיחי ספק לא שכיחי.
ומשתכחי הם נמצאים בטולי דחצבא בצל עשב ששמו חצבא (שתיחם בו יהושע את הגבולות בין שבט לשבט בארץ ישראל), דלא חצב גרמידי, שלא גדל עדיין אמה. ובטולי דצפרא ופניא בצל של בקר וערב דלא הוי גרמידא שאורכו פחות מאמה.
ועיקר הוא נמצא - בטולי דבית הכסא.
אמר רב יוסף: הני תלת מילי יהיב ארבונא לנהורא גורמים לעיורון.
א. מאן דסריק רישיה יבש, סורק ראשו כשהוא יבש.
ב. ומאן דשתי טיף טיף, יין המטפטף מהחבית.
ג. ומאן דמסיים מסני לובש מנעליו אדמייתניה כרעא, בעוד רגליו לחים ממי הרחיצה.
תלאי בביתא התולה פתו באויר, בתוך סל - קשי לעניותא, גורם לעניות.
כדאמרי אינשי: תלא סילתא התולה את סלו כשפתו בתוכו - כאילו תלא מזוניה תלה מזונותיו!
ולא אמרן אלא כשיש בסל ריפתא, לחם. אבל אם יש בו בישרא וכוורי בשר ודגים - לית לן בה, שהרי אורחיה היא לתלות את הסל הזה.
פארי מורסן בביתא - קשי לעניותא.
נשורא פירורים שמושלכים לארץ בביתא - קשי לעניותא.  1 

 1.  המגן אברהם (קפ סק"ג) כתב שהפירורים קשים לעניות רק כשדורס עליהם, שיש בכך ביזוי גדול, אבל מותר להשליכם למים. ומהבית יוסף משמע, שאם מאבדם על ידי ששופך עליהם מים אחרונים גם הוא קשה לעניות. והחכם צבי (ליקוטים בסוף התשובות אות ו) מחלק בין זורק לנהר, שמותר, ובין שופך עליהם מים אחרונים שהוא דרך ביזוי.
בלילי שבתות ובלילי רביעית שרו מזיקין עילויה על הפירורים.
איסרא דמזוני מלאך הממונה לזמן מזונות "נקיד" שמה, לשון נקיות, לפיכך אינו רוצה שיהיו פירורים נדרסים ברגל, ומי שעושה כן אינו מזמן לו מזונות.
איסרא דעניותא מלאך הממונה על העניות "נבל" שמיה, לשון לכלוך, והוא נכנס לבית שאין נוהגין בו מנהג נקיות בפת.
צעא אפומא דחצבא, קערה המונחת על פי הכד - קשי לעניותא.
מאן דשתי מיא בצעי, מתוך קערה - קשי לברוקתי, לכליון עינים.
מאן דאכיל תחלי שחלים (מין ירק חריף) ולא משי ידיה ולא רחץ ידיו לאחר מכן - מפחיד מפחד תלתין יומין ואינו יודע למה.

דרשני המקוצר[עריכה]