פרשני:בבלי:יומא ה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא ה א

חברותא[עריכה]

אמר רב יוסף: סמיכה על ראש הקרבן שנאמרה בפרשת מלואים הוא דאיכא בינייהו, בין רבי יוחנן ורבי חנינא.
למאן דאמר כל הכתוב בהן - במלואים, אינו למצוה בעלמא אלא מעכב בהן - סמיכה זו דקרבנות המלואים מעכבא.
למאן דאמר אף מה שכתוב בפרשת המלואים, אם הוא דבר שכמותו בשאר קרבנות אין מעכב לדורות, אין מעכב בהן - סמיכה נמי לא מעכבא.
והוינן בה: וכי לדורות מנא לן דסמיכה לא מעכבא בקרבנות?
ומפרשינן: מדתניא: נאמר בפרשת קרבנות "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו".
וכי כך הוא שהסמיכה היא המכפרת?
והלא ידענו מפסוק אחר שאין הכפרה תלויה אלא בזריקת הדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר".
ואלא מה תלמוד לומר "וסמך - ונרצה לו לכפר".
לומר לך, שאם עשאה לסמיכה כ"שירי מצוה", שלא סמך ידו משום שלא נחשבה בעיניו הסמיכה כעיקר מצוה - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, שהרי לא קיים המצוה מן המובחר.
אך מכל מקום עולה לו הקרבן, וכיפר.
רב נחמן בר יצחק אמר: תנופה שנאמרה בקרבנות המלואים איכא בינייהו.
למאן דאמר במלואים כל הכתוב בהן - מעכב בהן, אף תנופה מעכבא, ולמאן דאמר דבר שמצינו שאין מעכב לדורות, אין מעכב בהן, תנופה נמי לא מעכבא.
והוינן בה: ולדורות מנא לן דתנופה לא מעכבא במקום שנצטוו עליה?
ומפרשינן: מהא דתניא: נאמר בקרבן מצורע "ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו".
וכי תנופה היא המכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שהרי כבר נאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר"?
ומה תלמוד לומר "לתנופה - לכפר"?
ללמדך, שאם לא הניף, כי עשאה למצות תנופה שהיא חשובה בעיניו רק כ"שירי מצוה" - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר. ובאמת - כיפר.
רב פפא אמר: פרישת שבעה ימים לפתח אהל מועד שנצטוו בה אהרן ובניו בימי המלואים איכא בינייהו.
למאן דאמר כל הכתוב בהן, - במלואים, מעכב בהן, פרישה זו מעכבא.
אבל למאן דאמר דבר שמצינו בו שאינו מעכב לדורות, אינו מעכב אף בהן, גם פרישה לא מעכבא.
והוינן בה: ולדורות, במקום שיש דין פרישה, וכגון ביום הכפורים, מנא לן דבאמת לא מעכבא.
ומשנינן: מוכח כן מהא דקא תני במשנתינו "ומתקינין" לו כהן אחר תחתיו. ואף על פי שאם באמת יארע פסול בכהן הגדול יכנס כהן זה לשמש תחתיו ביום הכפורים. ומכל מקום לא קתני שאף "מפרישין" את אותו כהן המותקן, באותן שבעה ימים שקודם יום הכפורים.
הרי שבדיעבד כשר הוא לעבוד אף בלא שהפרישוהו, משום שפרישה לא מעכבא.
רבינא אמר: יש שני דברים נוספים שלגביהם נחלקו רבי יוחנן ורבי חנינא:
ריבוי בגדים זה של אהרן שבעה ימים, וכן משיחה באותן שבעה ימים, הוא דאיכא בינייהו דרבי יוחנן ורבי חנינא.
האחד הוא, מינויו של אהרן הכהן לכהן גדול ע"י ריבוי בגדים, שלובש עוד ארבעה בגדים נוסף על כהן הדיוט, שהיה אהרן לובשם כל אותן שבעת ימי המלואים.
והשני, שהיה נמשח בשמן המשחה שבעה ימים.
וכן הוא לדורות כשמתמנה כהן גדול, הוא טעון ריבוי בגדים ומשיחה בשמן המשחה באותן שבעה ימים ראשונים שעובד בהן.  16 

 16.  כן פירש"י, אבל בדברי הרמב"ם נראה שבשבעה ימים שהוא מתרבה או נמשח בהן אינו עובד לכתחילה, ורק שאם עבד עבודתו כשירה, משום הא גופא דמסקינן להלן דשבעה לא מעכבא. והראב"ד השיגו ופירש כרש"י, וכתב דהא דבעינן לכתחלה ריבוי שבעה היינו רק לענין עבודה שצריך לה כהן גדול, דהיינו עבודת יום הכפורים.
למאן דאמר דבמילואים כל הכתוב בהן - מעכב בהן, לא היה אהרן נעשה כהן גדול בלא שהיה לובש את הבגדים ונמשח בשמן המשחה, כל אותן שבעה ימים, דכיון דכתיב בפרשה - מעכבא.
אבל למאן דאמר דכל דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב אף בהן, נמצא שגם אם לא היה אהרן לובש בגדיו ונמשח, אלא יום אחד, אפילו הכי היה נעשה כהן גדול - הא לא מעכבא.
והוינן בה: ולדורות, בכל כהן המתמנה להיות כהן גדול - מנא לן דלא מעכבא?
ומפרשינן: דתניא, נאמר בפרשת אחרי (ויקרא טז): "וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו".
מה תלמוד לומר? כלומר, וכי מה בא פסוק זה ללמדנו בהלכות ריבוי ומשיחה שעל ידם מתמנה הכהן הגדול.
לפי שנאמר בפרשת תצוה (שמות כט) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אשר יבא אל אוהל מועד לשרת בקודש", הרי שצריך ללבוש הבגדים שבעה ימים כדי להתמנות לכהן גדול ולהיות כשר לבא אל אוהל מועד ביום הכפורים.
אין לי שכשר לעבודת כהן גדול אלא אם כן נתרבה בבגדים שבעה ימים. וכן שנמשח שבעה ימים בשמן המשחה.
אבל אם נתרבה שבעה ולא נמשח בשמן המשחה אלא יום אחד, או שלא נתרבה אלא יום אחד ואף שנמשח שבעה - מנין שאף הוא נעשה כהן גדול וכשר לעבודת יום הכפורים?
תלמוד לומר "אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו", ללמדנו דאף כהאי גוונא שלא היה ריבוי שבעה ומשיחה שבעה - מכל מקום הוכשר להיות כהן גדול על ידי ריבוי ומשיחה של יום אחד.
ומקשינן: משמע מדברי הברייתא שעל כל פנים לכתחילה אף לדורות צריך למשוח כהן גדול שבעה ימים. וזו מנין לנו? שהרי הפסוק הנאמר בפרשת אחרי, שנאמרו בו הן ריבוי והן משיחה, נתפרש שבא ללמדנו שדיינו בריבוי ומשיחה יום אחד. ואילו בפסוק שבפרשת תצוה לא אשכחן, לא מצינו בו, אלא ריבוי בגדים שבעה ימים לכתחילה.
ואם כן, משיחה שבעה לדורות לכתחילה - מנא לן?
ומשנינן: איבעית אימא: מהא דאיצטריך קרא דפרשת אחרי למשיחה שבעה ימים, למעוטה שאינה מעכבת, יש לנו ללמוד דמכל מקום נוהגת היא לכתחילה.
ואיבעית אימא: אמר קרא התם בהאי ענינא בפרשת תצוה: "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם", ודרשינן "למשחה" מלשון משיחה, ואיתקש משיחה לריבוי בגדים. מה ריבוי בגדים שבעה לכתחילה - אף משיחה לכתחילה שבעה!
והשתא הדרינן לפלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא.
ומפרשינן: מאי טעמא דמאן דאמר שבמלואים כל הכתוב בהן - מעכב בהן? אמר רבי יצחק בר ביסנא: אמר קרא "ועשית לאהרן ובניו ככה", ודרשינן: "ככה" - עיכובא הוא.
ומקשינן: הרי פסוק זה נכתב בפרשת תצוה, שבה נצטוו על מעשי המלואים.

דרשני המקוצר[עריכה]