פרשני:בבלי:יומא סב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא סב ב

חברותא[עריכה]

גמרא:
שנינו במשנה: "שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד".
והגמרא מביאה עתה ברייתא המבארת את המקור לדברי המשנה:
תנו רבנן:
נאמר (ויקרא טז ה) בענין עבודת יום הכיפורים: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת".
וגם אילו נאמר "יקח שעירי עזים" בלבד הייתי יודע שהם שנים, שהרי מיעוט "שעירי" הוא שנים (כי מיעוט רבים הוא לפחות שנים).  12 

 12.  כתב הריטב"א: מדברי הברייתא כאן מוכח שכל מקום שאמרו "מיעוט רבים שנים". אין זה משום ספק אלא הרי זה כאילו נכתב בתורה שנים בפירוש. אבל המאירי כתב, שהייתי יודע בודאי ש"שעירי עיזים" הם שנים ולא יותר. שהרי אחר כך נאמר בתורה "אחד לה' ואחד לעזאזל". והשיח יצחק (לקמן ד"ה ותנן נמי:. והנה בירו') הביא שבענין שתי החצוצרות דרשו בספרי (פרשת והעלותך) שאין לתקוע בשלוש חצוצרות מפני שהתורה כתבה "שתי" חצוצרות. (וכן בתורת כהנים מצאנו כיוצא בזה לענין שתי תורים ושני בני יונה) ומכאן קשה על דברי הריטב"א שכתב שכל מקום שאמרו מיעוט רבים שנים הרי זה כאילו נאמר בפירוש שנים, ובהכרח צריך לומר כהמאירי. (ועיין לקמן, שמשמע מדברי המאירי שם שגם הוא מודה שמיעוט רבים הרי זה כאילו נכתב בפירוש שנים, אלא שכתב שמכל מקום באופן כזה טרח וכתב לה קרא).
אם כן מה תלמוד לומר מילה מיותרת "שני"?
מכאן דרשו חכמים: שיהיו שניהן שוים.
ומניין שאף על פי שאין שניהן שוין, כשירין הם בדיעבד?
תלמוד לומר "שעיר - שעיר" פעמיים, בענין שעירי יום הכיפורים. פעם אחת בענין שעיר לה', ופעם אחת בענין שעיר המשתלח.  13  ובכך ריבה הכתוב, שגם אם האחד שונה מחבירו, הם כשרים, בדיעבד.

 13.  מאחר שנאמר (ויקרא טז ח) "ונתן אהרן על שני השעירים גרלות". היה לו לכתוב בפסוקים שאחרי (ט י): "והקריב אהרן את אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. ואשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי". ולמה חזר הכתוב פעמים על "השעיר" ("והקריב את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה':. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל" וגו') ? מכאן שמילים אלו מיותרות. ר"ח, קרבן אהרן שם פ' ע"ב (ומובא בשיח יצחק).
ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא, הטעם שיש להכשיר בדיעבד שני שעירים שאינם שווים הוא רק משום שהכתוב טרח וריבה ("שעיר" "שעיר").
ומשמע, הא לא רבי רחמנא, אילו לא היה הכתוב מרבה שהם כשרים בדיעבד, הוה אמינא (הייתי אומר) שהם פסולין.
וקשה: עיכובא - מנא לן!? כיצד היינו חושבים שהם פסולים? והרי יש כלל בכל הקדשים, שדוקא דברים ששנה עליהם הכתוב שני פעמים חסרונם מעכב.
והיכן שנה הכתוב פעמיים ששני השעירים יהיו שווים?
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שאכן הכתוב שנה עליהם לעכב. שהרי "שני שעירי", "שני שעירים", "שני שעירים" כתיב שלש פעמים בענין שעירי החטאת  14  (ושלשתם מיותרים, שהרי מיעוט רבים הואשנים), ללמד שצריך ששניהם יהיו שוים.

 14.  "ומאת עדת ישראל יקח שני שעירי עיזים" (פסוק ה). "ולקח את שני השעירים והעמיד אותם:. " (פסוק ז). "ונתן אהרן על שני השעירים גרלות" (פסוק ח).
ומכאן היה מקום ללמוד ששנה עליהם הכתוב לעכב. ולכן, אילו לא ריבה הכתוב "שעיר" "שעיר", שאפילו כשאין שניהם שוים הם כשרים, הייתי אומר שהם אכן פסולים.
ומקשינן: והשתא, דרבי רחמנא, ועכשיו שריבה הכתוב במילים "שעיר" "שעיר", ולימד שאפילו אין שני השעירים שוים הרי הם כשרים, אם כן קשה: "שני" "שני" "שני"
- למה לי? לאיזה צורך נשנתה המילה "שני" שלש פעמים?
ומתרצינן: חד למראה, שיהיו שניהם שוים בצבעם.
וחד לקומה, ללמד שיהיו שוים בקומתם.
וחד לדמים, ללמד שיקנו את שניהם באותו מחיר.  15  תניא נמי הכי, שנינו בברייתא אחרת כיוצא בזה, לגבי כבשי מצורע.  16 

 15.  פירש שיח יצחק: אילו נאמר פעם אחת "שני שעירים" הייתי אומר שצריך שיהיו שוים בדמים בלבד, שבזה דיבר הכתוב שנאמר: "ומאת עדת בני ישראל יקח (יקנה) שני שעירי עיזים לחטאת". ואילו נאמר פעם שניה "שני שעירים", הייתי מפרש שצריך שיהיו שוים גם בקומה. אבל עדיין לא הייתי יודע שצריך שיהיו שניהם שוים במראה, (אולי כוונתו משום שאי אפשר למצוא שני שעירים שווים לגמרי כמבואר בתוספות ישנים על המשנה והבאנום לעיל הערה 1) ולפיכך נאמר "שני שעירים" 3 פעמים (ועיין תוספות סוף ד"ה שני שעירי בעמ' א). ובדברי הגמרא לא מבואר מקור לדברי המשנה שצריך שתהיה לקיחתן כאחד. וכתבו תוספות הרא"ש (בתירוץ ב) שאילו נאמר "יקח שעירי" היה משמע שיקח שני שעירים כאחת. (ועיין בתוספות ישנים). ותוספות יום טוב כתב, שדמים ולקיחתן כאחד שקולים הם. ואין סיבה לומר שאחד מהם יותר נצרך מחבירו, (משום ששניהם דברים שמחוץ לגופם של השעירים), הלכך למדים את שניהם מיתור אחד. (עיין שם שהאריך בזה בכמה אופנים), ועיין רש"ש ד"ה ובדמים. ובתוספות ישנים הביאו שיש גורסים: "חד - למראה וקומה. וחד - לדמים. וחד - ללקיחתן כאחד". ופירש תוספות הרא"ש שמראה וקומה נלמד מפסוק אחד. מפני ששניהם דברים בגופם של השעירים (לכאורה קושית הרש"ש הנ"ל קשה גם על זה. ועיין).   16.  מצורע שנרפא מצרעתו עושה ביום טהרתו כסדר המפורש בפרשת מצורע (ויקרא יד) ויושב מחוץ למחנה שבעת ימים. (וביום השביעי מגלח את כל שערותיו וטובל), וביום השמיני מביא 2 כבשים אחד לאשם ואחד לעולה, (וכבשה לחטאת ונסכים ושמן. כמבואר בפרשה שם). הברייתא שלפנינו מדבר על שני הכבשים הללו.
נאמר (ויקרא טו י) בענין המצורע: "וביום השמיני יקח שני כבשים".
וגם אילו היה נאמר "יקח כבשים" בלבד הייתי יודע שהם שנים, שהרי מיעוט כבשים שנים.  17 

 17.  לדעת הריטב"א לעיל הערה 12 מיעוט כבשים שנים הרי זה בתורת ודאי כאילו נאמר בפירוש שנים בתורה. והמאירי כתב שאי אפשר לומר שצריך כאן 3 כבשים מפני שבפרשת מצורע בסדר הקרבנות מבואר שהקריב כבש אחד לאשם ואחד לחטאת. הרי שלא היו יותר.
ואם כן, מה תלמוד לומר (לאיזה צורך נאמר) "שני"?
מכאן דרשו חכמים - שיהיו שניהן שוין.
ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין הרי הם כשירין בדיעבד?
תלמוד לומר (לכך נאמר) "כבש" "כבש" - פעמיים נאמרה בענין כבשי המצורע המילה "כבש" שהיא מיותרת.  18 

 18.  שנאמר (ויקרא יד י): "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים". ואחר כך נאמר (בפסוק יב): "ולקח הכהן את הכבש האחד". והיה יכול לומר "ולקח את האחד". וכן בהמשך (בפסוק יג) נאמר: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט" וגו' והיה יכול לומר "ושחט אותו". נמצא ש"הכבש" מיותר שני פעמים (קרבן אהרן על תורת כהנים שם. שיח יצחק).
ריבה הכתוב, שגם אם האחד שונה מחבירו הרי הם כשרים בדיעבד.  19 

 19.  הרמב"ם לא הזכיר בענין כבשי המצורע שצריך שיהיו שניהם שוים ותמה על זה שיח יצחק. (עיין שם).
ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא, הטעם שאנו מכשירים בדיעבד שני כבשים שאינם שווים, הוא אך ורק משום שהכתוב טרח וריבה אותם ("כבש כבש").
ומשמע, הא לא רבי רחמנא, אילו לא היה הכתוב מרבה שהם כשרים בדיעבד, הוה אמינא (הייתי אומר) שהם פסולין גם בדיעבד.
וקשה: עיכובא - מנא לן!? מדוע היינו חושבים שהם פסולים? הרי יש כלל בענין קדשים, שדוקא דברים ששנה עליהם הכתוב שני פעמים הרי הם מעכבים. והיכן שנה הכתוב שצריך ששני הכבשים יהיו שוים?
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שכל הדינים שנאמרו בענין המצורע מעכבים בדיעבד, משום ש"תהיה כתיב" בתחילת פרשת מצורע נאמר "זאת תהיה תורת המצורע". ומשמע, שכל האמור בפרשת המצורע יהיה בהוייתו (כמו שהוא נאמר בלא שום שינוי), ולכן אם שינה פסול.
לכן הוצרך הכתוב לרבות, שגם אם שני הכבשים אינם שווים, הרי הם כשרים בדיעבד.
ומקשינן: והשתא דרבי רחמנא, ועכשיו שהכתוב ריבה במילים "כבש" "כבש" שאפילו אם אין שני הכבשים שווים הרי הם כשרים בדיעבד, אם כן קשה: "תהיה" - למה לי (לאיזה צורך נאמרה המילה "תהיה")?
ומתרצינן: לשאר הויתו של מצורע, לענין שאר הדברים שהיו במצורע, ללמד שאם שינה בהויתן פסול.  20 

 20.  כלומר, שכל הדברים שנאמרו בו מעכבים: הבאת קרבנות, ועף ארז ואזוב ושני תולעת. מאירי. (ועיין שיח יצחק).
ותניא נמי ושנו בברייתא אחרת לגבי ציפורי מצורע כי האי גוונא (כיוצא בזה):
נאמר (ויקרא יד ד) בענין המצורע: "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות".  21 

 21.  ביום שנרפא הנגע מן המצורע יצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה שאכן נרפא הנגע. צוה הכהן שיקחו למיטהר שתי ציפורים עץ ארז ואזוב. ושחטו ציפור אחת ודמה נופל אל תוך מים חיים. והיזה בשאר הדברים מן הדם והמים על המצורע. כמבואר בפרשת מצורע (ויקרא יד).
ושנינו בברייתא: אילו נאמר "צפרים" (ולא "שתי צפרים") הייתי יודע שמיעוט צפרים הוא שתים.  22 

 22.  גם כאן פירש המאירי שאין לומר שצריך שלש צפרים מפני שבסדר הפסוקים שאחר כך מבואר שהיו רק שתים (אחת ששחטוה, ואחת ששילחו לשדה). ולדעת הריטב"א הנ"ל אין צריך לזה. אלא כל מקום שנאמר "מיעוט רבים שנים" הרי זה בתורת ודאי. (וכאילו נאמר בפירוש שנים). ועיין לעיל הערה 12.
אם כן מה תלמוד לומר (לאיזה צורך נאמר) "שתי"?
ללמדך שיהיו שתיהן שוות.
ומנין שאף על פי שאינן שוות הן כשרות בדיעבד?
תלמוד לומר, לכך נאמר "צפור" "צפור" (פעמיים נאמרה בתורה המילה "צפור", שהיא מיותרת) - ריבה הכתוב שאף על פי שאינן שוות, הרי הן כשרות בדיעבד.
ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא, הטעם שצפרים שאינן שוות הרי הן כשרות, הוא אך ורק משום שהכתוב טרח וריבה אותם ("ציפור" "ציפור").
ומשמע הא אם לא רבי רחמנא (אילו לא היה הכתוב מרבה אותם), הוה אמינא (הייתי אומר) שהן פסולות אפילו בדיעבד.
וקשה: עיכובא - מנא לן, מדוע היינו חושבים שהן פסולות בדיעבד? הרי יש כלל בענין קדשים, שדוקא אם שנה עליהם הכתוב שני פעמים הרי הם מעכבים, והיכן שנה הכתוב שצריך ששתי הציפורים תהיינה שוות?  23 

 23.  ביאר בשיח יצחק: הגמרא כאן היתה סבורה ש"תהיה" מלמד שהוייתו של המצורע מעכבת, רק לענין עבודות המצורע הנעשות בבואו לפני ה' בשער ניקנור, אבל טהרת הציפורים שנעשתה בחוץ אינה מעכבת. והגמרא מתרצת מיד, שגם לענין הדברים הנעשים בחוץ נאמר "תהיה". ולפיכך צריך הכתוב לרבות "ציפור" "ציפור".
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שכל הדינים שנאמרו בענין המצורע מעכבים בדיעבד, משום ש"תהיה" כתיב, בתחילת פרשת מצורע נאמר "זאת 'תהיה' תורת המצורע", ומשמע שכל האמור בפרשת מצורע יהיה בהוייתו (כמו שהוא נאמר בלא שום שינוי), ואם שינה פסול.
לכן הוצרך הכתוב לרבות, שאפילו אם שתי הציפורים אינן שוות, הרי הן כשרות בדיעבד.
ומקשינן: והשתא דרבי רחמנא, ועכשיו שהכתוב ריבה במילים "צפור" "ציפור", שאפילו אם אין שתי הצפרים שוות, הרי הן כשרות בדיעבד, אם כן קשה: "תהיה" - למה לי (לאיזה צורך נאמרה המילה "תהיה")?
ומתרצינן: לשאר הויתו של מצורע, לענין שאר הדברים שהיו במצורע, ללמד שאם שינה בהוייתן פסול.
לסיכום: בשלושה מקומות מצאנו שצריך להביא שתי קרבנות שווים:
א. שני שעירי יום הכיפורים
ב. שני כבשי המצורע.
ג. שתי ציפורי המצורע.
ובשלושת המקומות הללו, דרשו זאת חכמים מהמילה "שנים" (או "שתי", או "שני").
ומקשינן: אי הכי, אם כך (שדורשים מהמילה "שנים" ללמד שיהיו שניהם שוים), לגבי תמידין - נמי נימא (נאמר) כך:
נאמר בהם "כבשים בני שנה, שנים ליום תמיד" (שמות כט לח).
אילו נאמר "כבשים" הייתי יודע שמיעוט כבשים שנים.
אם כן מה תלמוד לומר (לאיזה צורך נאמר) "שנים"?
ללמדך שיהיו שניהן שוין.
ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין בכל זאת הם כשירין?  24  תלמוד לומר (לכך נאמר) "כבש" "כבש" (פעמיים נאמר בענין התמיד המילה "כבש" שהיא מיותרת) - ריבה הכתוב שאף על פי שאינם שוים הרי הם כשרים.

 24.  הקשו תוספות ישנים: מדוע הייתי אומר שאפילו בדיעבד הן פסולים? הרי לא נשנה דין זה שני פעמים ! ותירצו: אכן הגמרא יכלה לשאול שאלה זו. אך מאחר שהגמרא להלן דוחה את הדין הזה (שצריך שני תמידים שווים) ממילא לא הוצרכו להקשות קושיא זו. וכן כתוב בתוספות הרא"ש. ועיין שיח יצחק.
ונלמד מכאן שאף על פי ששני כבשי התמיד שאינם שווים כשרים בדיעבד, בכל זאת למצוה - הכי נמי דבעינן, לכתחילה, להביא שני כבשים שווים!
ומדוע לא שנינו לענין תמידין הלכה זו בשום מקום! ומשמע שאין צורך ששני כבשי התמיד יהיו שוים!?
ומתרצינן: ההוא "שנים" שנאמר בענין התמיד אינו מיותר, אלא מבעיא ליה לכדתניא, יש בזה צורך לדרשא שנשנית בברייתא:
שכך שנינו בברייתא: נאמר (במדבר כח ג) בענין התמיד "שנים ליום". ודרשו חכמים שפירוש הכתוב "ליום" הוא "כנגד היום", כנגד השמש. שלא ישחט את התמיד במקום שיש בו צל.  25 

 25.  "היום" היינו האור שנאמר (ביחזקאל ל) "ובתחפנחס חשך היום". (מהר"י קורקוס על הרמב"ם תמידין א יא). (והכוונה מול השמש, ואפילו ביום המעונן).
מנין אתה אומר שכוונת הכתוב היא כנגד היום.
או, אולי אינו מתכון הכתוב אלא שיהיו "שנים ליום" - לחובת היום!? וללמדך שצריך שנים בכל יום!  26  כשהוא הכתוב אומר (שם פסוק ד): "את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" - הרי חובת היום אמור! מכאן אני מבין ששני הכבשים באים בכל יום.

 26.  מאירי.
ומעתה מה אני מקיים (לאיזה צורך נאמר) "שנים ליום"?
בהכרח שכוונת הפסוק היא לומר - כנגד היום!
וממשיכה הברייתא ואומרת: כיצד היא השחיטה שכנגד היום?
כלומר: באיזה מקום בעזרה היו שוחטים את התמיד?
שחיטת העולה ושאר קדשי קדשים היתה נעשית מצפון למזבח. משום שנאמר (ויקרא א יא): "ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'".
ועשרים וארבעה טבעות היו לצפונו של מזבח (כנגד 24 משמרות כהונה). ובהם היו מכניסים את צואר הבהמה בשעת השחיטה.  27 

 27.  על פי מסכת מידות ג ה. ומפני שלא היו כופתים את הטלה (כמבואר במסכת תמיד ד א), לכן התקין יוחנן כהן גדול שיעשו את הטבעות הללו. (רע"ב מידות ותמיד שם). מקום הטבעות היה עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות. וארבע טבעות היו קבועים בארץ בששה סדרים (טורים) רש"י. (ובמשנה במידות שם יש אומרים שהיו שש טבעות בארבעה סדרים).
תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. כנגד קרן צפונית מערבית של המזבח (במקום שהיו שם הטבעות), מפני שהחמה זורחת בבוקר מן המזרח בשיפולו של הרקיע, וכותלי העזרה היו גבוהים. והצל נופל כנגד הכותל המזרחי למרחוק. לפיכך הרחיקו את התמיד לכיוון מערב ככל היכולת, כדי ששחיטת התמיד תהיה כנגד אור היום.
(כלומר, שחטו את התמיד: כנגד "קרן צפונית" מפני שמקום שחיטתו בצפון. ושם היו הטבעות. "מערבית" - כדי שלא יהיה צל על מקום השחיטה).
ולא היה שוחט בטבעת הסמוכה ביותר למזבח, אלא על הטבעת השניה לה, המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה היו באלכסון כלפי צד צפון מזרח, שמשם השמש באה בשחרית, כדי שתהיה השחיטה כנגד היום (כנגד השמש).
(ומאיזה טעם שחטו את הבהמה על הטבעת השניה? יש אומרים כדי שהטבעת הראשונה תסייע לשוחט לאחוז בה את רגלי הבהמה כדי שלא תתהפך  28 ).

 28.  רש"י כתב סברא זו בשם "שמעתי" (עיין לשונו). וכן כתוב ברבנו אליקים, בפירוש ראשון. (ועיין מה שהקשה על זה רבנו אלחנן, בתוספות ישנים ותוספות הרא"ש). ותוספות כתבו, שהטעם שלא שחטוהו על הטבעת הסמוכה למזבח שמא יטיל גללים. ותוספות ישנים כתבו, שבטבעת הסמוכה למזבח לא שחטוהו, מפני שהיה כותל המזבח מיצל עליה. וכן כתוב בתוספות הרא"ש.
ותמיד של בין הערבים, היה נשחט על קרן מזרחית צפונית, כי בין הערביים החמה זורחת מן המערב. וכדי שלא יפול צל הכתלים על מקום השחיטה, הרחיקו את התמיד לכיוון מזרח ככל היכולת.
ולא היה שוחט בטבעת הסמוכה למזבח אלא על הטבעת השניה. ופני השוחט וצואר הבהמה היו פונים באלכסון כלפי צד דרום מערב. שזריחת החמה בערב באה משם.
לסיכום: מסקנת הגמרא היא ש"שנים ליום" שנאמר בענין התמיד בא ללמד ששחיטת התמיד היתה כנגד היום. ואין ללמוד משם ששני הכבשים יהיו שוים.  29 

 29.  א. קשה: הדין ששחיטת התמיד שהיתה כנגד היום, אינו נלמד מהמילה "שנים" אלא מהמילה "ליום" שיהיו כנגד היום ! ונמצא שהמילה שנים עדיין מיותרת, ומדוע אין דורשים מכאן שיהיו שני הכבשים שווים? ויש לומר: אילו לא נאמר "שנים" הייתי אומר שרק תמיד של שחר צריך להיות כנגד היום. מפניש הוא בא בתחילת עבודות היום. והוא עם זריחת השמש. אבל בין הערבים אין צריך כנגד היום. לפיכך נאמר "שנים ליום". (תוספות ישנים ותוספות רא"ש בשם ה"ר יוסף). ועיין שיח יצחק על תוספות ישנים (ד"ה שנים ליום). ותוספות ד"ה הא. ב. פרשת התמיד נשנתה בתורה פעמיים (שמות כט, במדבר כח) ובשני המקומות נאמר "שנים". וקשה, אמנם "שנים ליום" שנאמר בפעם אחת, אכן אינו בא ללמד שיהיו שניהם שוים. מפני שאנו למדים ממנו שיהא כנגד היום. אבל עדיין הפעם השניה שנאמר "שנים ליום" מיותרת! וכתב שיח יצחק (ד"ה אי הכי, באמצע הדברים). שמאחר שכל הפרשה נשנית פעם שניה אין לחוש למה ששנה גם את המילה שנים. ועיין שם עוד. ג. למסקנא, המילים "כבש" "כבש" מיותרות. וכתבו תוספות ישנים, שצריך לומר שלמדים מהם דרשא אחרת (שלא התפרשה בגמרא). וכן כתב תוספות הרא"ש.
ומוסיפה הגמרא: מוספין של שבת שנאמר בהם "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח ט) ודאי צריכין שיהיו שניהן (שני הכבשים) שוין.  30  (שהרי אילו נאמר "כבשים" הייתי יודע שמיעוט כבשים שנים. ולמה נאמר "שני"? ללמדך שיהיו שניהם שוים).  31 

 30.  א. גירסת הספרים שלפני רש"י היתה כך: "ומוספין על שבת ודאי שוים (לעיכובא) מדלא כתיב "אחד" אחד". ורש"י הקשה על זה: מאחר שלא נאמר בתורה "שני" במוספי שבת אלא פעם אחת מנין שיעכב? ולכן דחה גירסא זו. וכתב שאין בדבר אלא מצוה ולא עיכובא. ועיין מה שתירצו תוספות. והריטב"א. וגירסת ר' אליקים "מוספין" (ולא "מוספי-שבת"). וכתב שכל המוספין נלמדים זה מזה. וצריך שיהיו שניהם שוין. ואפילו במוספין שיש בהם יותר משני כבשים (עיין שם שגרס שיש עיכובא בדבר. ופירש זאת במוספין של חג ועצרת). ב. הקשו תוספות: הגמרא לעיל נקטה שלא יתכן שכבשי התמיד צריכים להיות שוים, שהרי לא מצאנו דין זה בשום מקום. ואם כן, מדוע בענין המוספין לא הוזכר בשום משנה שצריך שיהיו שניהם שווים? ותירצו: בענין התמיד נשנתה מסכת שלימה (מסכת תמיד) ובה מבואר כל סדר עבודות התמיד. ואם היה דין שכבשי התמיד יהיו שוים. ודאי היה דין זה נכתב במשנה. אבל סדר המוספין לא נשנה בשום מקום. (ועיין בהערה הבאה).   31.  הרמב"ם לא הזכיר בענין המוספין שצריך שיהיו שניהם שוים. ותמה עליו מהר"ץ חיות כאן. ונראה שהרמב"ם גרס כגירסת הר"ח "מוספים ודאי שנים ולא ארבעה מדלא כתוב "אחד" "אחד". וביאור דברי הר"ח הוא כדעת המאירי שאין צריך ששני הכבשים יהיו שוים, וביאר את הגמרא כאן (לשיטתו דלעיל הערה 12) שהמילה "שנים" באה ללמד שלא יביא ארבעה כבשים, ודוקא בשני שעירי יום הכיפורים ושאר המוזכרים לעיל, שהתפרש בתורה "אחד":. "ואחד":. היינו מבינים שצריך להביא שנים בלבד. גם אילו לא נאמר "שנים". אבל במוספין שלא התפרש כן, אין המילה שנים מיותרת (ובאה ללמד שלא יביא יותר משנים, וכנ"ל). ואף על פי שאמרו חז"ל "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת", כל כיוצא בזה טרח וכתב לה קרא. (ועיין תוספות הרא"ש). (עיין בשיח יצחק שכתב שהרמב"ם סובר כהמאירי, וכתב שכנראה היה למאירי גירסא אחרת בדברי הגמרא. עיין שם את השערתו. ולפי מה שכתוב בתוספות הרא"ש בשם גירסת הר"ח וכנ"ל, אין צורך לומר כהשערתו).
הסוגיא שלפנינו דנה בשוחט את שני שעירי יום הכיפורים חוץ לעזרה:
השוחט קרבן חוץ לעזרה במזיד חייב כרת.
שנאמר (ויקרא טז ג): "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". וכן הדין במקריב מחוץ למחנה (שם פסוקים ט י).
ואם התרו בו (שלא ישחט או יקריב מחוץ לעזרה), הרי הוא חייב מלקות.
אין השוחט או המעלה קדשים בחוץ חייב, אלא בקדשים הראויים ליקרב על המזבח. אבל על בעל מום או על שאר בהמות שאינם ראויות ליקרב על המזבח, פטור. שנאמר (שם): "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". מכאן שאין חיוב אלא בקרבן שראוי להביאו לאהל מועד.  32 

 32.  הקדמה זו היא על פי הקדמת המאירי.
תנו רבנן: שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ:
אם שחטן עד שלא הגריל עליהן - חייב על שניהם.
אבל אם שחטן משהגריל עליהן - חייב רק על של שם, מפני שהוא ראוי להקרבה באהל מועד, ופטור על של עזאזל, מפני שאינו ראוי להקרב בפנים.
ותמהינן: מדוע אמרה הברייתא שאם שחטן עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם?
והרי שני השעירים הללו לפני ההגרלה - למאי חזו!? לאיזה קרבן אפשר להקריבם לפני ההגרלה? והרי אם אינם ראויים להקרבה, השוחטם בחוץ פטור! אמר רב חסדא תירוץ: הואיל וכל אחד מהשעירים ראוי להקריבו לפני ההגרלה לשעיר חטאת המוספין של יום הכיפורים הנעשה בחוץ,  33  לכן השוחטו מחוץ לעזרה חייב.

 33.  מחוץ להיכל. שכל עבודותיו היו על המזבח החיצון.
ומדברי רב חסדא יש ללמוד, שכל אחד משני השעירים אינו נחשב ראוי להיקרב לשעיר לה' הנעשה בפנים, אלא רק לאחר ההגרלה. ורק מאחר שאפשר להקריבו לפני ההגרלה לשעיר חטאת המוספין הנעשה בחוץ, הוא נחשב "ראוי להקרבה", ולכן השוחטו או המקריבו בחוץ חייב.
ותמהינן: מאי שנא מדוע אין לחייבו על שחיטתו והקרבתו בחוץ משום שהוא ראוי להקריבו לשעיר הנעשה בפנים, דלא נחשב ראוי להקרבה - משום דמחוסר הגרלה הוא!
אם כן, לשעיר הנעשה בחוץ - נמי לא חזי שעיר זה להקרבה, דעדיין מחסרי חסרות כל מעשי עבודת היום! דהיינו, מתן דמים של פר החטאת ושעיר הפנימי, וחפינת הקטורת והקטרתה. שכל אלו צריכים להעשות לפני שחיטת המוספין (ובכללם השעיר החיצון)!
ואם כן מדוע השוחטו בחוץ לפני ההגרלה חייב?
ומתרצינן: קסבר רב חסדא: אין פגם במחוסר זמן אם אפשר להקריבו בו ביום.
כלומר, בהמה שאין בה חסרון מעשה בגופה, אלא יש בה חסרון זמן, כגון כאן, שעדיין לא הגיע זמן המוספין, אין זה חסרון שגורם לשעיר להחשב כמי שאינו ראוי להקרבה באהל מועד (כי אין צורך לעשות שום מעשה בגוף השעיר, ומאליו הוא יהיה ראוי להקרבה במשך אותו היום).
ולכן, שני השעירים, עד שלא הגריל עליהן, אינם ראויים לשעיר הפנימי כי הם מחוסרים מעשה הגרלה, ומעשה זה הוא מצוה האמורה בהם.
ואף על פי שאין ההגרלה נעשית בגופם ממש,  34  בכל זאת, הואיל ומצות ההגרלה נאמרה עליהם, הרי הם כמי שאינם ראויים להקרב באוהל מועד.

 34.  אף על פי שנאמר בפסוק "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" ומצוה להניח את הגורלות על גופם של השעירים, מכל מקום אין ההנחה על השעירים מעכבת אלא רק עלית הגורל מתוך הקלפי. כמבואר לעיל לט ב (רש"י, ריטב"א).
אבל, לענין שעיר המוספין הנעשה בחוץ, למרות שעדיין חסרים כל מעשי עבודת היום שצריכים להעשות קודם למוספין, בכל זאת אין זה גורם לשעירים להיחשב כמי שהם אינם ראויים להקרבה, הואיל ואינם חסרים מעשה מצוה האמורה בהן.
ואין פגם במחוסר זמן לבו ביום.
אמר רבינא: השתא (עכשיו) דאמר רב חסדא שמחוסר הגרלה אף על פי שההגרלה איננה מעשה שבגוף השעירים עצמם, מכל מקום כמחוסר מעשה דמי, שהיות וההגרלה נאמרה בהם, הרי זה כמעשה שבגופם,
מכאן נלמד לענין הא דאמר רב יהודה אמר שמואל בענין אחר:
שלמים ששחטן בבוקר, קודם שנפתחו דלתות ההיכל, פסולין. משום שנאמר (ויקרא ג) בענין קרבן שלמים: "ושחטו פתח אהל מועד". "פתח" משמע בזמן שהוא פתוח, ולא בזמן שהוא נעול.  35 

 35.  לשון פתח אינו אלא החלל, והפותח והנועל קרוי דלת - לשון רש"י זבחים נה ב.

דרשני המקוצר[עריכה]