פרשני:בבלי:יומא פד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא פד א

חברותא[עריכה]

איכא בינייהו:  למקטליה דוקא בדבר הנזרק על הכלב מרחוק. כי לפי שמואל אין להתקרב אליו מחמת הרוח הרעה, ויש להורגו ממרחק, בזריקת חץ או סכין.
תניא כוותיה דשמואל: כשהורגין אותו - אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק.
דחייף ביה, המתחכך בו - מסתכן.
דנכית ליה מי שהכלב השוטה נשכו - מיית.
ומוסיפה הגמרא:
"דחייף ביה מסתכן - מאי תקנתיה להנצל?
נישלח מאניה יפשוט בגדיו, ונירהיט, ויברח במרוצה.
רב הונא בריה דרב יהושע חף ביה התחכך בו חד מינייהו אחד מהכלבים השוטים בהיותו בשוקא.
שלחינהו למאניה פשט בגדיו ורהיט ורץ.
אמר: קיימתי בעצמי (קהלת ז) "החכמה - תחיה בעליה".
"דנכית ליה מיית" - מאי תקנתיה להנצל מהמות?
אמר אביי: ניתי יביא משכא דאפא דדיכרא עור של צבוע זכר.
וניכתוב עליה כך: "אנא, פלניא בר פלניתא, אמשכא על עורו דאפא דיכרא של צבוע זכר - כתיבנא עלך: כנתי כנתי קלירוס! ".
ואמרי לה כך יכתוב: קנדי קנדי קלורוס, יה יה ה' צבאות, אמן אמן סלה.
ונשלחינהו למאניה ויפשוט בגדיו ולקברינהו בי קברי עד תריסר ירחי שתא. יטמנם בין הקברים שנים עשרה חדשי שנה.
ונפקינהו ויוציאם משם לאחר זמן זה, ונקלינהו וישרפם בתנורא, ונבדרינהו לקטמיה ויפזר את אפרם אפרשת דרכים.
והנך ובאותם תריסר ירחי שתא, כי שתי מיא - לא לישתי ישירות בפיו מתוך הכוס אלא רק באמצעות מציצה בגובתא דנחשא, בקנה נחושת, כדי שלא תשתקף שום דמות במשקה שבכוס, כי דילמא חזי בבואה את השתקפותו דשידא (השד שקפץ מהכלב עליו) וליסתכן בכך.
כי הא דאבא בר מרתא, הוא אבא בר מניומי, עבדא ליה אימיה עשתה לו אמו, לאחר שנושך על ידי כלב שוטה, גובתא דדהבא, קנה מזהב שבאמצעותו היה שותה.
שנינו במשנתנו: ועוד אמר רבי מתיא: החושש בגרונו מטילין לו סם בפיו בשבת.
רבי יוחנן חש חלה בחולי הנקרא "צפידנא". שהוא חולי מסוכן המתחיל בשיניים ובחניכיים ומתפשט לתוך הגוף בבני המעיים.
אזל הלך גבה דההיא מטרוניתא, גברת חשובה נכרית שהיתה רופאה.
עבדא ליה מלתא עשתה לו רפואה ביום חמשא ומעלי שבתא וביום שישי, בערב שבת.
אמר לה: בשבת מאי אעשה?
אמרה ליה: לא צריכת לרפואה בשבת.
אמר לה: ואי בכל זאת מצטריכנא - מאי אעשה?
אמרה ליה: אישתבע לי דלא מגלית שלא תגלה את הרפואה.
אישתבע לה בלשון הזאת "לאלהא דישראל לא מגלינא".
נפק יצא רבי יוחנן, דרשה וגילה את הרפואה בפירקא, בשיעור שאמר.
ותמהינן: והא אישתבע לה רבי יוחנן שלא יגלה!
ומשנינן: כך היתה משמעות שבועתו: רק לאלהא דישראל לא מגלינא, הא לעמו ישראל כן מגלינא. והיינו, שאין זו כלל לשון שבועה.
ועדיין תמהינן: והא איכא חלול השם, לפי שסבורה המטרוניתא שעבר על שבועתו.
ומשנינן: דמגלי לה מעיקרא, מיד, לפני שגילה אותה בפירקא, שאין זו לשון שבועה.
ומבארת הגמרא: מאי רפואה עבדא ליה?
אמר רב אחא בריה דרב אמי: מי שאור שמן זית, ומלח.
רב יימר אמר: לא מי שאור, אלא נתנה בו שאור גופיה, שמן זית ומלח.
רב אשי אמר: משחא דגדפא דאווזא. שומן מהמח של העצם הקטנה שבראש כנף האוז, וסכה אותו על צדעיו.
אמר אביי: אנא עבדי עשיתי לכולהו רפואות, ולא איתסאי, ולא רפא לי.
עד דאמר לי ההוא טייעא, ישמעאלי: אייתי הבא קשייתא דזיתא גרעיני זיתים, שהם קשים, דלא מלו תילתא שלא הגיעו לשליש גידולם, וקלינהו בנורא ושרוף אותם באש אמרא חדתא כשהם על גבי מעדר חדש.
ואדביק, ואת האפר תדביק בככי דריה בשורת השיניים.
עבדי הכי - ואיתסאי.
ממאי הוה, ממה נהיה אותו החולי?
מאכילת חמימי חמימי דחיטי, פת חיטים חמה מידי, ומאכילת שיורי כסא דהרסנא, שהם דגים המטוגנים בקמח בשמן של עצמם.
ומאי סימניה של אותה המחלה? כד רמי כאשר נותן האדם מידי דבר מה בככיה בשיניו, ואתא דמא מבי דרי, וזב הדם משורת שיניו.
רבי יוחנן כי חש בצפידנא - עבד הכי את הרפואה שהורתה לו אפילו בשבתא, על אף שאסרו חכמים לעשות רפואה בשבת לחולה שאין בו סכנה, ואיתסי.
רש"י לא גורס את הקטע הבא, הנתון בסוגריים:
(והוינן בה: ורבי יוחנן היכי עביד הכי בשבת?
אמר רבי נחמן בר יצחק: שאני צפידנא, שחולי מסוכן הוא, הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים).
אמר ליה רב חייא בר אבא לרבי יוחנן: כמאן הינך סבור? האם כרבי מתיא בן חרש, דאמר החושש כאב בפיו, מטילין לו סם בשבת!? והאם לא חולקים חכמים עליו כמו שחלקו עליו על מה שהתיר אכילת חצר כבד של כלב למי שנשכו כלב שוטה?
אמר ליה: לפי שאני אומר: רק בהיתר רפואה זו, של אכילת חצר כבד של כלב חולקים עליו חכמים, ולא נחלקו עליו בהיתר הרפואה האחרת, למי שחושש בפיו בשבת.
לימא מסייע ליה לרבי יוחנן שלא נחלקו חכמים במי שחושש בפיו בשבת, מהא דתניא:
מי שאחזו ירקון, שפניו נעשות צהובות - מאכילין אותו בשר חמור.
מי שנשכו כלב שוטה - מאכילין אותו מחצר כבד שלו.
והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת.
דברי רבי מתיא בן חרש.
וחכמים אומרים: באילו - אין בהם משום רפואה.
ומבארת הגמרא: זה שאמרו חכמים כי "באלו" אין בהם משום רפואה - למעוטי מאי? דמשמע מדבריהם שיש מתוך שלשת הרפואות רפואה שגם חכמים מודים בה, ורק "באלו" המסוימות אין בהן משום רפואה.
מאי לאו, למעוטי סם, לחושש בפיו, שמודים בו חכמים שיש בו רפואה ויש לקחתו בשבת!
ודוחה הגמרא: לא כך היא משמעות דברי חכמים.
אלא הם חולקים על כל שלשת רפואותיו של רבי מתיא בן חרש המוזכרות בברייתא. ולא התכוונו אלא למעוטי רפואת "מקיזין דם" לסרונכי, לחולי אסכרה, שבזאת הם מודים לו שהיא רפואה מועילה.
הכי נמי מסתברא:
דתניא: שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי ששמע משום רבי מתיא בן חרש: מקיזין דם לסרונכי בשבת, ומי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו מטילין לו סם בשבת.
וחכמים אומרים: באילו אין בהן משום רפ ואה.
"באילו" - למעוטי מאי?
מאי לאו - אתרתי רפואות בתרייתא, הכתובות לאחרונה, הם חולקים עליו.
ולמעוטי דרישא, שבתרופה הראשונה, של הקזת דם לאסכרה הם מודים לו.
ודוחה הגמרא: לא כך כונת חכמים.
אלא "באילו" קאי אתרתי דרישא קמייתא. שבשתי הרפואות הראשונות נחלקו עליו. ולמעוטי רפואה דסיפא, שמודים לו ברפואת החושש בפיו.

דרשני המקוצר[עריכה]