פרשני:בבלי:יומא נז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא נז א

חברותא[עריכה]

השתא ברי טמאים אתון (עכשיו ודאי טמאים אתם) ועל כן אין שכינה שורה ביניכם, דהא כתיב: טומאתה - של כנסת ישראל - בשוליה בסופה, כלומר: עכשיו (רא"ל).  215 

 215.  ביאר מהרש"א: רצונו לומר: גם כי טהורים הייתם השתא בגלות נעשיתם ברי טמאים, דכתיב טומאתה בשוליה, ופורש עצמו מכם כפורש מטומאת נדה; ואמר ליה: מה כתיב בהו השוכן אתם וגו' שאינו פורש לגמרי אלא כפורש מאשתו נדה, שדר עמה בבית אחד, כן הקב"ה שוכן אתנו גם עתה בגלות כמו שנאמר: עמו אנכי בצרה.
אמר ליה רבי חנינא לאותו מין: תא חזי (בוא וראה) מאי כתיב בהו בישראל: "השוכן אתם בתוך טומאותם", אפילו בזמן שהן טמאין, שכינה שורה ביניהן.
וכאן חוזרת הגמרא לברייתא שהביאה, שלמדנו מ"וכן יעשה לאוהל מועד" על כל ההזאות של הפר והשעיר בפנים, שיעשה אותם אף באוהל מועד; ותמהינן: וכי דבר הלמד בהיקש - היינו מנין הזאות למעלה בפר, שאינו כתוב בו עצמו והוא נלמד בהיקש מן השעיר, ומנין הזאות למטה בשעיר שאינו כתוב בו עצמו, והוא נלמד מן הפר בהיקש (כדלעיל נה א מ"כאשר עשה לדם הפר") - חוזר ומלמד - על מנין ההזאות בהיכל - בהיקש ד"וכן יעשה לאהל מועד"?!
והרי קיימא לן בקדשים: דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש.
ומשנינן: האי לימוד שלמדנו פר ושעיר זה מזה, הואיל ואינו מלמד את עיקר דין ההזאות (שהן הרי כתובים כל אחד בגופו), אלא את מנין ההזאות; לימוד זה נקרא: הימנו (מעצמו) הוא נלמד, ועם סיוע היקש מדבר אחר הוא (גוף ההזאה מעצמו, ומניינו ממקום אחר בהיקש), ולימוד זה לא הוי "היקש", וחוזר ומלמד בהיקש.
ואכתי תמהינן: הניחא למאן דאמר: הימנו ודבר אחר לא הוי היקש, אלא למאן דאמר: הוי היקש, מאי איכא למימר?!
ומשנינן: "מקומות" הוא דגמרי מהדדי -
כלומר: ההיקש הראשון - לענין מנין ההזאות - מקיש את גופי הפר והשעיר זה לזה שיהיה דינו של זה כדינו של זה, ואילו ההיקש השני מקיש את המקומות היינו - קודש הקדשים וההיכל - שיהיו ההזאות במקום אחד כשל מקום שני; ועל כן: הואיל ומקום קודש הקדשים לא למד דבר מן ההיקש, יכול הוא ללמד בהיקש על "מקום" אחר שיהיה דינו כמוהו.
איבעית אימא: הזאות הנעשות ב"חוץ" (בהיכל) מ"פנים" (בקודש הקדשים) בחדא זימנא (בפעם ובבת אחת) גמר -
כלומר: הואיל ויכול אתה ללמוד חוץ מפנים לענין אותן ההזאות הכתובות בפנים בפירוש (שבע למטה בפר, ואחת למעלה בשעיר), שוב ממילא יכול אתה ללמוד ממנו בבת אחת גם את ההזאות שנלמדו בפנים מן ההיקש.
תנא: כשהוא מזה בהיכל אינו מזה על הפרוכת ממש וכלשון המשנה, אלא כנגד הפרוכת.  216 

 216.  בתוספתא יומא סוף פרק ב, וכן הוא באחד מכתבי הידות ב"דקדוקי סופרים" כאן: "ואם הגיע הגיע", ועל דרך שנזכר בהמשך הגמרא גבי פר העלם דבר של ציבור; ובגבורת ארי דקדק, למה לא כתוב כאן "ואם נגעו נגעו" כדלקמן, וראה מה שחידש שם.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי על הפרוכת ממש הוא מזה, שהרי אני ראיתיה לפרוכת ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים.
ותמהינן: וכי מנין לו שאותן טיפי דמים שראה, דמי פר ושעיר של יום הכפורים היו, דילמא דמי פר העלם דבר של צבור ודמי שעירי עבודה זרה הוא דהוו?!
ומשנינן: דחזא רבי אלעזר דעבידי כסדרן שמונה הזאות זו תחת זו, ועל כרחנו של פר ושעיר דיום הכפורים הן.  217 

 217.  כן פירש רש"י; אבל בתוספות ישנים נחלקו עליו וסבירא להו, כי אין צריך לעשות כל שמונה ההזאות זו תחת זו, אלא אחת למעלה ושבע הזאות מתחתיו, ואלו לא היו מסודרים כן. ובשם ה"ר יוסף הביאו, כי לא היו עליו אלא שבע טיפין, ואילו בשל יום הכפורים היו שמונה, והוסיפו: "וצ"ע אם היו בפר ושעירי עבודה זרה שמונה או שבע". והרש"ש כתב פירוש מחודש וכיון לדברי המאירי: כי חילוק היה בין הזאות של יום הכפורים שהיו נעשות ממקום סמוך פרוכת לשאר הזאות של פנים שהיו נעשות ממרחק כעשרים אמה מן הפרוכת; ועל כן רק ביום הכפורים היה יכול לכוין שיהיו כסדרן זו למעלה מזו. עוד תמה הרש"ש על ספק התוספות במנין ההזאות, שהרי מפורש בזבחים מב א, ובמנחות טז א, כי לא היו אלא שבע הזאות, ראה שם.
ותניא נמי גבי פר העלם דבר של צבור (ושעירי עבודה זרה, דק"ס) כי האי גוונא, כשהוא מזה: לא היו נוגעין בפרוכת, ואם נגעו נגעו.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: והרי אני ראיתיה לפרוכת ברומי  218 , והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.  219 

 218.  מעשה היה שנכנס שד ששמו בן תלמיון בגופה של בת מלך רומי, ונעשה נס וריפא אותה רבי אלעזר ברבי יוסי; והכניסוהו לאוצר המלך ליטול כל מה שירצה, ולא היה חפץ אלא ליטול משם איגרות שכתבו גזירות על ישראל, נטלם וקרעם; ובאותו אוצר ראה רבי אלעזר את כלי בית המקדש, ששבתה מלכות רומי, רש"י מגמרא מעילה.   219.  הקשו בתוספות ישנים: שמא לא במתכוין נתנו אותם על הפרוכת אלא כך היה מעשה שנגעו בפרוכת. ותירצו: יש לומר שכולן לא היו נוגעין כיון שלא במתכוין עושה כן, (ביאור דבריהם, שהיו עליו שתי פעמים שבע או שמונה טיפי דמים, ומסתבר כי בפעם אחת הוזו עליו, ולא נצטרפו הזאות מכמה פרים ושעירים) ; ועוד שהכהנים זריזין הן. (והטעם שהקשו זאת כאן, ולא לעיל גבי פר ושעיר של יום הכפורים, כי הואיל ונתבאר בגמרא כי היו כסדרן, הרי מסתבר שבמתכוין הוזו עליו). והריטב"א הוסיף על דבריהם: חכמים סבירי להו שלא במתכוין נפלו שם, שהרי ודאי לא היה רבי אלעזר ברבי יוסי משקר.
ותמהינן: ודילמא דפר ושעיר של יום הכפורים נינהו?!
ומשנינן: דחזנהו רבי אלעזר דעבידי שלא כסדרן.  220 

 220.  הקשו התוספות: והרי ממה נפשך, אם היה זה בבית המקדש הראשון, הרי לא היתה שם פרוכת אלא אמה טרקסין, ואם בבית המקדש השני, הרי שנינו במגילה שלא היה נוהג בו פר העלם דבר של ציבור. ונחלקו בעלי התוספות בישוב קושיא זו: יש אומרים שהיה זה בבית המקדש הראשון, אלא שאף בו היתה פרוכת על הפתח שבאמה טרקסין; (והיעב"ץ תמה: אם כן האיך הגיעה פרוכת לרומי?! וכתב בשפת אמת: מסתמא כורש כשהחזיר הכלים החזיר גם הפרוכת, ולקחוהו הרומים בחורבן בית שני). ור"י תירץ: כי היה זה בבית המקדש השני, שלא אמרו במגילה שם אלא ש"פר כהן משיח" (שהכהן עצמו שגג) לא היה נוהג, הואיל ולא היה "כהן משיח" דהיינו משוח בשמן המשחה, שהרי נגנז כדלעיל נב ב; אבל פר העלם דבר של ציבור היה נוהג אף בבית שני. ואדרבה הוכיחו כן, ממה שלא נזכר בברייתא "פר כהן משיח", אף שגם ממנו היו מזים בהיכל. ויש לפרש, כי יסוד מחלוקתם היא מחלוקת רש"י והרמב"ם בגדר הפרוכת שבבית שני, כי דעת רש"י במנחות צח א, שלא היתה זו אלא לצניעות בעלמא ולא בתורת מחיצה כפרוכת; ואילו דעת הרמב"ם מוכרחת (כמו שכתב בקונטרס למרן רי"ז הלוי) כי היתה זו פרוכת גמורה ודינה כפרוכת; ויש לומר שבזה נחלקו, אם תורת פרוכת יש לה לענין הזאה, על פי שמועת חיים.
ועתה דנה הגמרא במקרים של עירוב דמים: א. אם נתערבו לו לכהן הגדול במזרק אחד דמים של פר בדמים של שעיר קודם שנתן מהם לפני ולפנים כלום  221 , כיצד הוא עושה:

 221.  כן היא שיטת רש"י, שכתב: "קודם שנתן בפנים כלום"; אבל בתוספות ישנים פירשו: קודם שיזה מתנות שבהיכל, דאי קודם מתנות שבפנים, והא אמר עולא לקמן שעיר ששחטו קודם מתנות שבפר בפנים לא עשה ולא כלום ומסתמא לא פליג אדעולא, וראה לשון תוספות הרא"ש בזה, וכן היא דעת הריטב"א והמאירי; ובדעת התוספות בזה, ראה דבריהם ודברי השפת אמת בעמוד ב ד"ה נותן.
אמר רבא: נותן מן התערובת הזאה אחת למעלה ושבע הזאות למטה, ועולה לו לכאן ולכאן, כי הרי דמי שניהם היו בהזאות שעשה.
אמרוה לדברי רבא שהיה מבני בבל קמיה דרבי ירמיה שהיה מבני ארץ ישראל, אמר קרא עליו רבי ירמיה: בבלאי טפשאי, משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן (בני בבל הטפשים, משום שהם גרים בארץ חשוכה בתוך בקעה, הרי הם אומרים שמועות חשוכות)  222 !

 222.  כתב הריטב"א: פירש הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה, דרבי ירמיה לטעמיה דאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמוד בבלי, וטעמא: משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה, כמו שנהירין לרבנן דארץ ישראל. ומיהו לא בכל הדורות היה כן אלא בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא שהיו שמדות, אבל אחרי כן נתגברה התורה בבבל כל שכן בימי רב אשי (תוכן דבריו בקיצור) ; והוסיף הריטב"א על דברי הרמב"ם: וחיים הם למוצאיהם.
כי: הא נמצא דקא יהיב הזאה שלמעלה דשעיר מקמי (לפני) הזאה של מטה דפר; ואין זה כשר, כי התורה אמרה: וכלה מכפר את הקודש  223 , ומשמע: "כלה הכפרות כפי שהן אמורות בענין" (רש"י), ללמדך: כלה דם הפר ואחר כך כלה דם השעיר, וכפי שהסדר כתוב בתורה, (ראה הערה  224 ).

 223.  לדעת הראשונים שהנדון הוא בהזאות שבהיכל, צריך לומר שהראיה היא מהא דכתיב: וכלה מכפר את הקודש ואת אהל מועד, וזה דחקו לרש"י לפרש שלא כדבריהם, זבח תודה.   224.  הקשו התוספות: תיפוק ליה בלאו האי קרא משום ששינה את הסדר ונאמר "חוקה" לעכב. ותירצו: בלאו האי קרא הוה אמינא שאין הסדר מעכב אלא כששינה להקדים כל הזאותיו של שעיר לפני פר, אבל כשכבר נתן מתנה אחת למעלה מן הפר, אינו מעכב, ולהכי מייתינן האי קרא דהוי כמו "שנה עליו הכתוב לעכב". וכתב החזון איש (קכז ט ד"ה ובתו') דכן משמע גם בלשון רש"י, שנזכר בפנים. וכתב עוד שם, דלפי זה הקדים דם שעיר לדם פר בהיכל פסול, אפילו לדעת הסובר: לא נאמרה חוקה אלא על עבודות שבפנים (ראה לעיל מ א, ולקמן ס א), משום הכתוב הזה, (וראה הערות לקמן ס א בשם כמה אחרונים, שנקטו כי אף פסול זה תלוי במחלוקת הנזכרת). וראה שם בד"ה נז א, שכתב על עיקר קושיית התוספות, דלפי מה שכתבו התוספות לקמן בע"ב בד"ה נותן (בסוגיא בעמוד ב), דעל כרחך מיירי במתנות שבהיכל, (ומאותו טעם הוא הדין הכא, וכמו שכתבו הראשונים כאן) ; בלאו הכי אין לבוא כאן מטעם חוקה, לפי מה דקיימא לן כרבי יהודה, שלא נאמרה חוקה אלא על עבודות פנים. וראה שם שביאר סברת רבא, לפי המבואר שאינו מטעם "חוקה", ראה שם.
אלא אמר רבי ירמיה, כך יעשה: נותן מן התערובת הזאה אחת למעלה ושבע הזאות למטה לשם הפר, וחוזר ונותן מן התערובת אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר.  225 

 225.  כתב הריטב"א: הקשו בתוספות (ראה ת"י ותוהרא"ש): כיון שהדמים מעורבין, כשנותן אחת למעלה לשם הפר הרי דם השעיר מעורב עמו, ומקדים ליה מקמי שבע דפר?! הניחא למאן דאמר: מצוות צריכות כוונה, איכא למימר, דכל שאינו מתכוין לו כמאן דליתיה דמי, אלא למאן דאמר: מצוות אין צריכות כוונה, מאי איכא למימר?! ויש לומר: כל שלא בזמנן לכולי עלמא מצוות צריכות כוונה, והכא כשעושה הזאות דפר לא הגיע עדיין זמן ההזאות דשעיר, וכשחוזר ועושה הזאות דשעיר כבר עבר זמן הזאות דפר, ומהאי טעמא נמי לא חיישינן בכולה סוגיין משום בל תוסיף, משום דהכא שלא בזמנו הוא, וכל שלא בזמנו לעבור בעי כוונה לדברי הכל. עוד כתב: סבירא לן נמי מתנות דהכא אין צריכות שיעור, דאי אמרת צריכות שיעור, דילמא ליכא בהאי שיעורא מדם השעיר שהוא מועט.
ב. אם נתערבו לו במזרק אחד דמים בדמים במתנות האחרונות, כלומר: נתערבו אחר שכבר נתן מתנה אחת למעלה מן הפר, כיצד הוא עושה:
סבר רב פפא קמיה דרבא למימר: הרי זה נותן מן התערובת שבע למטה לשם פר ולשם שעיר, וחוזר ונותן מן התערובת הזאה אחת למעלה לשם שעיר.
אמר ליה רבא: עד השתא קרו לן בני ארץ ישראל: "טפשאי", והשתא יקראו לנו: "טפשאי דטפשאי", דהרי קא מגמרינן להו (מלמדים אנחנו אותם) ובכל זאת לא גמירי (אין הם לומדים)!
כי אף פתרון זה אינו פתרון נכון, כי הא קא יהיב הזאה של מטה דשעיר מקמי הזאה של מעלה דשעיר, והרי התורה אמרה: תן הזאות למעלה ואחר כך תן למטה, ואמרה תורה: "וכלה מכפר את הקודש", לעשות כסדר האמור בתורה.  226 

 226.  א. כן נראה לכאורה לפרש לפי דברי רש"י. ב. כתב הריטב"א: לא שמיע ליה לרב פפא גדופא דרבי ירמיה דלעיל.

דרשני המקוצר[עריכה]