פרשני:בבלי:יומא מ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מ ב

חברותא[עריכה]

דתניא: נאמר (בויקרא טז י): "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל  יעמד חי לפני ה' לכפר עליו". הכתוב הדגיש - יעמד "חי". ללמד, שאם השעיר מת לפני שהספיק לכפר, צריך להביא שעיר אחר מקומו.  1  ונחלקו תנאים בברייתא, מהי הכפרה המוזכרת בפסוק:

 1.  אי אפשר לפרש שהכתוב בא ללמדנו שלא ישלח את השעיר לעזאזל עד אחרי מתן דמים של הפר ושעיר החטאת (כפי סדר הפסוקים שלאחריו). מפני שאם זו כוונת הכתוב, היה יכול לומר: "יעמד לפני ה"'. ולמה הוסיף "חי"? ובעל כרחך בא ללמדנו שאם מת יביא אחר. (רש"י). והקשה שיח יצחק שמפסוק זה למדנו לקמן (סו, ב) שאם דחפו מגובה הר עזאזל ולא מת, ירד אחריו וימתהו. (כלומר, שהשעיר יהיה חי עד אחרי הוידויים ואחר כך צריך להמיתו) עיין שם.
עד מתי יהיה השעיר המשתלח לעזאזל זקוק לעמוד חי?
עד שעת מתן דמו של חבירו - עד שיתנו את דם השעיר לה' בכל המתנות שנאמרו בו. מפני שהכפרה המוזכרת בפסוק היא מתן דמים (כדלהלן)  2  - דברי רבי יהודה.

 2.  אבל אחרי מתן דמים אין צריך שיהיה השעיר חי (לדעת רבי יהודה). והוידוי היה אחר שגמר את מתן הדמים. כמבואר מסדר המקראות שאחרי שהתורה הביאה את סדר כל ההזאות נאמר (ויקרא טז, כ): "וכלה מכפר את הקדש" וגו'. ונאמר (בפסוק כא): "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה" וגו'. ומכאן שאין הוידוי מעכב. שהרי גם אם השעיר מת מיד אחרי מתן דמים יצא ידי חובתו. אף על פי שעדיין לא התודה. (רש"י).
רבי שמעון אומר: "לכפר עליו" - בכפרת דברים, בוידוי הנאמר על השעיר המשתלח עצמו הכתוב מדבר.
ומבארת הגמרא: במאי קמיפלגי, במה תלויה מחלוקתם? (מנין לנו לדעת מהי ה"כפרה" שהוזכרה בפסוק)?
ומפרשינן: הסבר מחלוקתם הוא כדתניא, כמו ששנינו בברייתא:
נאמר בפסוק "לכפר" - בכפרת דמים, במתנות דם השעיר לה', הכתוב מדבר.
וכן הוא הכתוב אומר בהמשך הפרשה (ויקרא טז כ): "וכלה (הכהן הגדול) מכפר את הקדש ואת אהל מועד, ואת המזבח". וכפרת הקודש היא בהזאת הדם, שהוזכרה בפסוק הקודם  3 .

 3.  "מכפר את הקדש" - זה קדש הקדשים. "ואת אהל מועד" - זה ההיכל "ואת המזבח" - מזבח הפנימי. כנגד ההזאות שהזה בהיכל בקדש הקדשים ומתן דמים שעל המזבח. על פי תורת כהנים פרשה ד, א-ב.
ומכאן ש"כפרה" היא במתן דמים,  4  דברי רבי יהודה.

 4.  בפשטות משמע שלומדים שכפרת הדם מעכבת ולא הוידוי מהפסוק דלעיל "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו" בכפרת דמים הכתוב מדבר. והברייתא מביאה מקור לומר שכפרה היא מתן דמים מהפסוק "וכלה מכפר:. " וכן נראה מתוספות ישנים וריטב"א שנביא בסמוך. אבל מרש"י כאן נראה שכל הלימוד הוא מ"וכלה מכפר:. " שנאמר בסוף הפסוק "והקריב את השעיר החי" - עד כאן צריך להיות חי. (ואולי זה גילוי מילתא בלבד, מפני שהמילה "החי" שבפסוק זה אינה מיותרת, שהרי לא נאמר בפסוק שמדובר בשעיר לעזאזל, ולכן נאמר "השעיר החי" ולכן צריך גם את הפסוק "יעמד חי" שהמילה "חי" מיותרת. ועוד יתכן שפסוק זה לא נאמר בלשון ציווי, ולכן צריכים גם את הפסוק "יעמד חי"). ותוספות ישנים הקשו: מדוע לא נלמד מלשון כפרה שנאמר בפר "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, יז) והיינו כפרת דברים (כמו שהגמרא פירשה לעיל לו, ב) ? וקושיא זו אינה קשה לפי רש"י. שהרי כיון שנאמר בפסוק וכלה מכפר:. והקריב את השעיר החי למדנו שעד כאן צריך להיות חי. ואינו צריך להיות חי עד שיתודו עליו! (ומכאן שתוספות ישנים חולקים על רש"י וכנ"ל). ותירצו תוספות ישנים: עיקר הכפרה היא בדם, ועדיף ללמוד ממנו ולא מן הוידוי. והריטב"א מבאר שעיקר מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון היא אם הוידוי מעכב. ומאחר שדעת רבי יהודה שאין הוידוי מעכב, לכן הוא מעמיד את הפסוק בכפרת דמים. (כלומר, הפסוק שהגמרא מביאה אינו מקור הלימוד של רבי יהודה ורבי שמעון. אלא אדרבה, כל אחד מהם פירש את הפסוק לפי שיטתו. עיין בריטב"א ד"ה עד שעת. וד"ה מה להלן. ומהתוספות ישנים נראה שמקור מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הוא מהפסוק. וכמו שביארנו בפנים).
רבי שמעון אומר: נאמר "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו", ומשמע שהכפרה נעשית "עליו", על שעיר המשתלח לעזאזל עצמו. ואילו לדברי חכמים שפירשו שמדובר בכפרת דמים של חבירו (השעיר לה'), אין הכפרה על השעיר המשתלח!
אלא, בכפרת דברים בוידוי על השעיר המשתלח הכתוב מדבר, שהוידוי הוא על השעיר של עזאזל בעצמו.
ועתה הגמרא חוזרת לדון בשתי הלשונות בדעת רבי ינאי ורבי יוחנן (בדין ההגרלה).
תא שמע ראיה ללשון הראשונה מברייתא:
דתניא: שאלו תלמידיו של רבי עקיבא את רבי עקיבא: אם אירע ועלה הגורל לה' בשמאל - מהו שיחזור לימין? האם מותר לו לקחת את הגורל לה' שעלה בשמאל ולתת אותו על השעיר העומד בימין?  5 

 5.  כשהגורל עלה בימין היה סימן טוב לישראל (כמו שמבואר בתחילת הפרק) וכשעלה הגורל בימין היו כל העם שמחים (תוספתא כאן) ושאלו, אם מותר לשנות ולשים את הגורל לה' בימין מפני כבוד הכהן הגדול והעם. או שנוח לנו שלא יחליפו כדי שהכהן הגדול יתבייש ויתקן מעשיו. וכן העם יתקנו מעשיהם. שיח יצחק. ופירשנו את הברייתא לפי הבנת הגמרא בהוה אמינא (אך להלן במסקנא, הגמרא מפרשת את הברייתא באופן אחר).
אמר להן רבי עקיבא: אל תתנו מקום (אפשרות) לצדוקים לרדות, למשול בכם (לנצח אתכם בטענותיהם), שיאמרו כי הפרושים משנים את דברי הכתוב.  6 

 6.  כך פירש רש"י. והר"ח פירש שיאמרו המינים שיש שתי רשויות ואחת מהם גדולה יותר ואותה מעלים בימין. (עיין שם ובערוך ערך רד).
ולכן אסור להעביר את הגורל שעלה בשמאל ולתיתו על השעיר שבימין.
ומדייקת הגמרא מדברי הברייתא:
טעמא, טעמו של רבי עקיבא שאסר לתת את הגורל לה' (שעלה בשמאל) על השעיר שבימין, הוא רק משום ד"אל תתנו מקום לצדוקים לרדות".
ומשמע, הא לאו הכי, לולא החשש מהצדוקים, אכן מהדרינן ליה - היינו יכולים לקחת את הגורל לה' שעלה בשמאל, ולתתו על השעיר העומד בימין!
והא - והרי בלשון השניה דלעיל אמרת שלדעת רבי ינאי הגרלה מעכבא אפילו לדברי רבי יהודה (וכל שכן לדברי רבי נחמיה).
ואם כך, כיון דקבעתיה שמאל, כיון שהגורל לה' קבע את השעיר שבשמאל - היכי מהדרינן ליה!? האיך אפשר לשנות שהשעיר שבשמאל יהיה לה' בדיבור בלבד, בלי עליית הגורל?
ואם כן, מוכח מדברי רבי עקיבא שלא כדברי הלשון השניה דלעיל.  7 

 7.  הקשה בגבורות ארי: הרי גם למאן דאמר הגרלה אינה מעכבת, היינו שאם לא הגריל אלא קרא שם בלבד, השעירים נקבעו על ידי דיבורו. אבל כאן שכבר עלה בגורל שעיר ה' בשמאלו, איך יכול לשנותו? הרי כבר קבע הגורל את השעיר שבשמאלו לה'! והמקדש דוד (כד, ג) הוכיח מכאן שלמאן דאמר הגרלה לא מעכבא, אפילו אם הגריל אין הגורל קובע את השם. אלא מצוה על הכהן לקרוא שם על השעיר כמו שעלה בגורל. והקדושה חלה רק על ידי קריאת השם בפיו. (ומשום התקנה שיהא הגורל עולה בימין היו מבטלים מצות הגרלה כמו שכתב הגהות אשרי. וכמו במת אחד מהשעירים אחרי הגורל שלדעת רבי שמעון הביא את חבירו בלא הגרלה. שמשום תקנת השעיר השני שלא יהיה זקוק לרעות עד שיסתאב מבטלים מצות הגרלה. מקדש דוד. ועיין לעיל מ, א הערה 4 שהריטב"א מבאר שלדעת רבי שמעון כבר יצא ידי מצות הגרלה בהגרלה ראשונה) ועיין שם שתירץ בזה את קושית תו"י בסוגייתנו. והגבורת ארי נוקט שהגורל לבד קובע את שם השעירים לכולי עלמא. ועיין שם מה שתירץ. ב. כתבו תוספות: הגמרא לא העמידה את דברי רבי עקיבא כדעת רבי שמעון מפני שרבי יהודה ורבי נחמיה (גם הם) היו תלמידי רבי עקיבא (ולא מסתבר שחלקו על דעתו).
ודחינן: אמר רבא: הכי קאמרי, כך שאלו התלמידים את רבי עקיבא: עלה הגורל בשמאל - מהו שיניח את הגורל על השעיר שבשמאל כדינו, ואחר כך יחזירו לו ולשעירו לימין, שיקח את השעיר שבשמאל עם הגורל לה' שעליו, ויעבירם לצד ימין?
ואמר להם רבי עקיבא: אל תתנו מקום (אפשרות) לצדוקים לרדות למשול בכם (לנצח אתכם בטענותיהם, שיאמרו על הפרושים: הללו לפי רצונם עושים הכל).
עד כאן הגמרא ניסתה להוכיח נגד דברי רבי ינאי לפי הלשון השניה. ומכאן ואילך הגמרא מביאה ראיות להוכיח כשיטת הלשון השניה. שלדעת רבי ינאי אפילו רבי יהודה מודה שעליית הגורל מעכבת.
תא שמע מהא דתניא:
נאמר (ויקרא טז ט) "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'".
ושנינוו בברייתא: אילו נאמר בפסוק "את השעיר אשר עליו" (ולא נאמרה המילה "עלה"), הייתי אומר שיניחנו עליו - שיניח את הגורל לה' על השעיר.
תלמוד לומר, לכך נאמר "עלה" - ללמד: כיון שעלה הגורל מן הקלפי, שוב אינו צריך להניחו על השעיר.
והוינן בדברי הברייתא: למאי, לאיזה ענין הכתוב "עלה" מדבר? האם לענין מצוה לכתחילה, או לענין לעכב?
אלימא, אם נאמר שהכתוב מדבר לענין מצוה לכתחילה (שצריך להעלות גורל לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא העלה גורל אלא קרא שם בפיו בלבד הקרבן כשר).
אם כן, מכלל, מוכח מכך, שהברייתא ממעטת מ"עלה" דהנחה של הגורלות על השעירים - מצוה נמי לא! שאפילו לכתחילה אין מצוה להניח על השעירים גורלות!
וזה הרי לא יתכן, שהרי נאמר בפירוש: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות"!
אלא, לאו, בהכרח שהברייתא מפרשת את הכתוב "עלה" לענין לעכב. וכוונת הברייתא לומר שעליית הגורל מעכבת. אבל הנחתו על השעירים אינה מעכבת.
וממילא, שמע מינה, יש ללמוד מדברי הברייתא שהגרלה מעכבא, והנחה לא מעכבא.
ומכאן ראיה נגד הלשון הראשונה בדעת רבי יוחנן שאפילו רבי נחמיה מודה בעלית הגורל שאינה מעכבת (מפני שההגרלה אינה בגדר עבודה כדלעיל לט ב).  8 

 8.  ומכאן ראיה גם נגד דעתו של רבי יוחנן שאמר (אפילו לפי הלשון השניה) שרבי יהודה סובר שההגרלה אינה מעכבת. והרי הברייתא נשנית בספרא (תורת כהנים) וסתם ספרא רבי יהודה היא, כמו שהגמרא אומרת להלן. תוספות ישנים, תוספות רא"ש, ריטב"א.
ודחינן: אמר רבא: הברייתא פירשה את הכתוב "עלה" לענין מצוה בעלמא. והכי קאמר, כך אמר התנא בברייתא:
אילו נאמר בפסוק "את השעיר אשר עליו" ולא נאמר "עלה", הייתי אומר שיניחנו עליו - שצריך שיהיה הגורל מונח על השעיר של ה' עד שעת השחיטה.
תלמוד לומר, בא הפסוק ואמר "אשר עלה", ללמד: כיון שעלה כבר הגורל מתוך הקלפי, וכבר ידוע איזה הוא השעיר לה' ואיזה הוא לעזאזל, הרי משיניח עליהם את הגורלות (לקיים את דברי הכתוב "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות")  9  - שוב אינו צריך שיהיו הגורלות מונחים עד שעת שחיטה, ואפילו לענין מצוה לכתחילה.

 9.  כך פירש רש"י על פי הגהת שיח יצחק (העתיקו מהרב רנשבורג) ורש"ש (עיין הגהת הב"ח וצריך עיון).
תא שמע ראיה לדעת רבי ינאי לפי הלשון השניה - שאפילו רבי יהודה מודה שעליית הגורל מן הקלפי מעכבת:
נאמר (ויקרא טז ט): "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת". ודרשו פסוק זה בברייתא (בספרא  10 ):

 10.  לפנינו בספרא (תורת כהנים) אין את הברייתא הזאת. ונראה שגם לפני רש"י לא היתה ברייתא זו בספרא. שרש"י כתב על הגמרא מא, א בזו הלשון: "סתם ספרא - תורת כהנים רבי יהודה היא הכי קאמר בסנהדרין (פו, א) והא בתורת כהנים היא דהא קרא בספר ויקרא כתיב". שיח יצחק. עיין שם.
"ועשהו חטאת" - הגורל (שהוזכר בפסוק קודם) הוא שעושהו (את השעיר) חטאת.
ואין קריאת השם עושהו (את השעיר) חט את.
שהייתי יכול לומר: והלא דין הוא ללמוד להיפך, מקל וחומר:
ומה במקום שלא קידש גורל, בשאר קרבנות, כאשר מקדישים שני קרבנות כאחד וצריך לבררם זה מזה (כגון קיני זבים, זבות ויולדות, שמקדישים שני עופות, אחד מהם חטאת ואחד עולה), הרי אם כתב על גורל אחד חטאת ואחד עולה, לא מצאנו שהגורל קובעם.
ואף על פי כן קידש בהם השם, שאם קרא לעוף אחד חטאת ולעוף אחד עולה - דבריו קיימים.  11 

 11.  הגמרא להלן לומדת מפסוק שקידש השם. שנאמר (ויקרא יב): "ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת" בשעת הלקיחה הן נקבעים זו לעולה וזו לחטאת (בדיבורו). רש"י. ריטב"א. (ועיין תוספות ישנים ד"ה ומה במקום).
מקום שקידש הגורל, בשעיר החטאת לה', שהגורל הוא זה שמקדשו, וכי אינו דין שנאמר שיקדש אותו השם, בקל וחומר משאר קרבנות?!
תלמוד לומר לכך נאמר "ועשהו חטאת" - ללמדנו, כי רק הגורל (שהוזכר בפסוק קודם) עושה אותו חטאת, ואין קריאת השם עושה אותו חטאת.

דרשני המקוצר[עריכה]