פרשני:בבלי:יומא כו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא כו א

חברותא[עריכה]

למאי אתא? שהרי הפדר אף הוא בכלל הנתחים ולמה נכתב במיוחד.  1 

 1.  בשלמא הראש איצטריך למיכתב משום שלפני כן כתיב "והפשיט את העולה" והייתי אומר שרק מה שבכלל הפשט הוא בכלל עריכה אבל הראש שכבר הותז מהבהמה על ידי השחיטה קודם ההפשט אינו בכלל עריכה. אבל הפדר הוא בכלל המופשטים ולמה נכתב במיוחד. רש"י.
לכדתניא: כיצד היה עושה? נותן את הפדר אבית השחיטה על מקום השחיטה ומעלהו על המזבח וזהו דרך כבוד של מעלה שבית השחיטה המלוכלך בדם לא יהא גלוי.  2 

 2.  ולכן לא הזכירה המשנה את הפדר יחד עם הראש כיון שאי אפשר להקטיר את הראש בלעדו הרי הוא בכלל הראש. תוד"ה מנין, לעיל כה. ב.
מתניתין:
הפייס השלישי היו מכריזים בעזרה חדשים לקטרת כהנים שלא זכו מימיהם להקטיר קטרת באו והפיסו. יבאו וישתתפו בהגרלה על עבודת הקטורת. ובגמרא יבואר למה לא הורשו להשתתף בפייס זה רק חדשים בלבד.
והפייס הרביעי היו מכריזים חדשים עם ישנים כהנים עדיין לא זכו בעבודה זו יחד עם כהנים שכבר זכו:  3  באו והפיסו כדי לקבוע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

 3.  שמתוך שהופקעו הישנים מפייס שלישי חוזר וקורא לפייס זה חדשים גם ישנים. מאירי.
אותם אברים שהועלו לכבש בפייס השני חזרו עתה והפיסו מי יעלה אותם מהכבש לראש המזבח על מנת להקטירם.  4 

 4.  מרש"י ותו' משמע שכהן אחד היה מעלה את כל האברים, אולם ראשונים אחרים דעתם שששה כהנים היו מעלים את האברים למזבח כמנין הכהנים שהעלום לכבש (חוץ מהסלת והחביתין והיין). תו' ישנים וריטב"א. והר"י מלוניל כתב שאע"ג שהבאת האברים לכבש היתה ע"י הרבה כהנים משום "ברב עם הדרת מלך" אבל העלאתם משם למזבח לאו אורח ארעא הוא ויותר יש כבוד לשכינה במועט מבמרובין. והמאירי כתב שמן הכבש למזבח הדבר יותר הדור באחד שלא ידמה עליו כמי שהוא עליו למשא. ועוד נחלקו הראשונים, יש מהם שסוברים שהכהן שהעלה את האברים למזבח היה גם מקטירם. והריטב"א סובר שהיה רק מעלם למזבח והכהן הזורק את הדם הוא היה משליכם לתוך האש כדי שתיעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד. ריטב"א כה. א. במשנה פייס שני. (והמשנה למלך כתב דמה שהביאו להריטב"א לומר כן הוא מדתנן מי מעלה אברים לכבש ולא תני מי מקטיר אברים משמע דהמעלה אינו מקטיר. פ"ד מהל' תמידין ומוספין ה"ו).
גמרא:
תנא: מעולם לא שנה אדם בה. שכל כך הרבה כהנים היו בכל בית אב (העובדים באותו יום) עד שמעולם לא אירע שלא יהא שם מי שלא הקטיר מימיו (מאירי).  5 

 5.  ומכל מקום אם יארע כן לא היו הולכים לבית אב אחר לבקש כהנים אחרים אלא חוזרין חלילה על הבית אב שבאותו יום. מאירי.
והוינן בה: מאי טעמא לא הניחו לכהן אחד לזכות פעמיים בקטרת?
ומשנינן: אמר רבי חנינא: מפני שמעשרת את העוסקים בה לכן רצו שתהא הזדמנות לכהנים רבים ככל האפשר לזכות בה כדי שיתעשרו.  6 

 6.  בכהן גדול היה מקטיר את הקטרת כל שבעה ימים שקודם יוה"כ. וצ"ל שכל הטעם שלא הניחו לכהן אחד להקטיר יותר מפעם אחת כדי שלא יתעשר הכהן הדיוט יותר מהכהן גדול אבל בכהן גדול אין לחוש שיתעשר. שפת אמת.
אמר ליה רב פפא לאביי: מאי טעמא היא מעשרת?
אילימא משום דכתיב בברכת משה לשבט לוי "ישימו קטורה באפיך". וכתיב בתריה "ברך ה' חילו", הרי שהקטרת מעשרת?
אי הכי הקטרת קרבן עולה נמי תהא מעשרת. דהכתיב בההיא קרא גופיה "וכליל על מזבחך", דהיינו קרבן עולה שקרבה כליל על המזבח. ומדוע לא הקפידו גם בה שלא יקריבנה כהן אחד פעמיים? אמר ליה אביי: הא, העולה שכיחא. שהרי יש הרבה עולות נדבה.
והא הקטרת לא שכיחא שקטרת חובה אינה אלא פעמיים ביום ואין מביאין קטרת בנדבה. ומסתבר שברכת העושר נאמרה רק בעבודה שאינה שכיחה. שאם לא כן נמצאו כל הכהנים עשירים.  7 

 7.  רש"י. ובריטב"א מפרש דבריו שכיון שאין כל הכהנים ראויים שיתעשרו לכן אין העולה מעשרת אפילו את הראויים לכך. ובתו' הרא"ש פירש שאמנם העולה גם כן מעשרת אלא שאין מקום לתקן שיפייסו עליה רק חדשים שהרי כל אחד יכול לנדב ולהביא עולה ולהתעשר על ידיה. אלא שהוא מקשה על זה דאם כן גם בקטרת לא היה להם לדקדק ליקח רק חדשים שהרי אפשר להתעשר ע"י העולה. ובחת"ס תירץ שאינו מתעשר אלא ע"י שניהם שישימו קטורה וגם כליל על מזבחיך ואז ברך ה' חילו ולכן לא הניחו להקטיר פעמיים שע"י העולןת שכולם כבר הקריבו והקטרת שיקריב עולה מחברך בעשירות.
אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן תלמיד חכם דמורי שמורה הוראה בישראל אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר.
משבט לוי: דכתיב שם בברכת משה לשבט לוי "יורו משפטיך ליעקב".
משבט יששכר: דכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל".
ומקשינן: ואימא יהודה נמי יצאו ממנו מורי הוראה, דכתיב "יהודה מחוקקי"?  8  ומשנינן: אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא שמורי הוראה שמשבט לוי ויששכר יודעים להורות אליבא דהלכתא אבל משבט יהודה אף שחכמים הם לא זכו להיות הלכה כמותם.

 8.  מקשים התו' למה לא הביאה הגמ' פסוק מן התורה דכתיב בברכת יעקב לבניו טרם מותו "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". ותירצו שמשם אין ראיה שאכן נתקיימה הברכה אבל המקרא שהביאה הגמ' מוכיח שכך היה שיצאו מיהודה מחוקקים. תוד"ה יהודה. ובמהרש"א הקשה ע"ז דכי לא נתקיימה ברכת יעקב ח"ו. ומפרש דקרא דלא יסור שבט מיהודה מיירי בממונים לשררה עפ"י המלך ולא בהוראה אבל קרא דיהודה מחוקקי משמע שממונה מפי הקב"ה דכינוי הוו"ד מורה על כך.
אמר רבי יוחנן: אין מפייסין על תמיד של בין הערביים.
אלא, כהן שזכה בו בעבודה מסויימת בתמיד של שחרית זוכה בו באותה עבודה גם ערבית בתמיד של בין הערביים.  9 

 9.  ומ"מ מודה רבי יוחנן שעשו עוד פייס בשביל סידור שני גזירי עצים בתמיד של בין הערבים שא"א לומר שאותו כהן שסידר בבקר יסדר גם בערב שהרי סידור הבקר היה בכהן אחד וסידור הערב היה בשני כהנים כדלקמן בע"ב. והפייס הזה היו עושים ביחד עם הפייס השני שכיון שאותו פייס (שנעשה לצורך תמיד של שחר) מועיל גם לתמיד של בין הערבים מסתבר שיפייסו אז גם בשביל שני הגזירין של בין הערבים. תוד"ה אלא.
מיתיבי מהא דתניא: כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערביים?
ומשנינן: כי תניא ההיא - בקטרת. שהיו מפייסין שנית לקטרת של בין הערביים, שהרי לא הניחו לכהן אחד שיקטיר קטרת פעמיים. אבל בעבודות התמיד שלא היו מקפידין על כך שלא יעבוד כהן אחד אותה עבודה פעמיים, לא היו מפייסין שוב לתמיד של בין הערביים.
ומקשינן: והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית, כך מפייסין לו ערבית. ומדקתני "לו" ולא "לה" משמע שמדובר בתמיד, שהוא לשון זכר, ולא בקטרת שהיא לשון נקבה? ומתרצינן: אימא "לה". ואכן אף ברייתא זו מדברת בקטרת.
ומקשינן: והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית. וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה ערבית. הרי שברייתא זו מדברת בין בתמיד בין בקטרת שמפייסין להם שנית בין הערביים. וקשיא לרבי יוחנן?
ומתרצינן: אמר רבי שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסקינן. שהוכרחו לפייס בו שנית בין הערביים אף בתמיד, הואיל ומשמרות מתחדשות מתחלפות בחצות יום השבת, והכהנים שזכו בתמיד של שחרית שוב לא עבדו בתמיד של בין הערביים.
אבל בשאר ימות החול לא היו עושין פייס שני לתמיד של בין הערביים. אלא הכהן שזכה בשחרית הוא זוכה גם בערבית.
והוינן בה: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא לסברת המקשה על רבי יוחנן שהיו חוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערביים. תיקשי, דהא נפישי לה פייסות, ונמצא שהיו יותר מארבע פייסות. והלא שנינו בריש פרקין שרק ארבע פייסות היו בכל יום?
ומשנינן: מייתי, כולהו מצפרא אתו. כל הכהנים באו בבקר.
כלומר, לא היתה התכנסות מיוחדת לצורך הפייס של תמיד של בין הערביים אלא באותה התכנסות של הבקר הפיסו פעמיים פעם אחת לצורך תמיד של שחרית. ודזכי ביה שחרית זכי והזוכה בה זכה. ופעם שניה הפיסו לצורך תמיד של בין הערביים, ודזכי בערבית זכי. והזוכה בה זכה. ולכן שתי הפייסות נחשבים לפייס אחד.  10 

 10.  גם לפי האמת צריך לומר כן לענין הקטרת שבודאי היו מפייסין שנית לקטרת של בין הערבים שהרי לא שנה בה אדם מעולם, וכדי שלא יקשה דאם כן נפישי פייסות צריך לתרץ שביחד עם הפייס השלישי לקטרת של שחרית עשו ג"כ פייס לקטרת של בין הערבים, או שמא גם בקטרת, הכהן שזכה בו בשחרית זוכה בו גם בערבית, ומה שהקפידו שלא יקטיר כהן אחד פעמים זה רק בימים שונים ולא באותו יום. תו' הרא"ש. ודעת הרמב"ם שהיו עושין פייס נפרד בין הערבים בשביל הקטרת של בין הערבים ואם כל הכהנים כבר הקטירו מימיהם לא היו עושין פייס לבין הערבים אלא אותו הכהן שזכה בה בשחרית מקטירה בין הערבים כמו בכל עבודות התמיד. הל' תמידין ומוספין פ"ד ה"ח. וכתב הרע"א דלא קשה על הרמב"ם דא"כ נפישי פייסות דהתנא נקט מילתא דפסיקא שלעולם אין פחות מארבע פייסות והיינו באופן שכבר הקטירו כל הכהנים אולם יתכן שיהיה יותר מארבע פייסות כשיש כהנים חדשים.
שנינו במשנה: הרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.
מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב.
דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן לאחר מכן למזבח, כל כהן מעלה לראש המזבח את אותו איבר שהעלהו לפני כן על הכבש.  11 

 11.  ומ"מ מודה רבי אליעזר בן יעקב שלא היו מעלים את האברים עד לראש המזבח בפעם אחת אלא בשתי פעמים. רש"י. ועיין בגבורת ארי לקמן ע"ב ד"ה כיצד שביאר טעם הדבר למה חילקו את העלאת האברים לשנים.
ומבארינן: במאי קמיפלגי?
מר תנא דמתניתין סבר: "ברב עם הדרת מלך" לפיכך עדיף שכהנים רבים ככל האפשר יתעסקו בהקרבת אברי התמיד שזהו כבודו של מלך.
ומר רבי אליעזר בן יעקב סבר: מקום שכינה שהוא בבית המקדש - לאו אורח ארעא!
אין זה דרך ארץ שכהן אחד יתחיל בעבודה ויעזבנה וכהן אחר יסיים אותה, לפי שנראה כאילו הדבר טורח להם אלא אותו כהן שהתחיל בעבודה הוא יסיימנה.
אמר רבא: לא רבי אליעזר בן יעקב אית ליה דרבי יהודה הסובר (לעיל כה, ב) שלא היה פייס למחתה. אלא רבי אליעזר בן יעקב סובר שאכן היה פייס נפרד למחתה.
ולא רבי יהודה אית ליה דרבי אליעזר בן יעקב. אלא רבי יהודה סובר שהיה פייס להעלאת אברים מן הכבש.
דאם כן שאם תאמר שהם מודים זה לזה בצרו לה פייסות! יחסר להם ממנין ארבע הפייסות. ובעל כרחך שרבי אליעזר בן יעקב שמוריד את הפייס של העלאת אברים מהכבש למזבח מוסיף במקומו את הפייס של המחתה, כדי להשלים למנין ארבע הפייסות.
ורבי יהודה שמוריד את הפייס של המחתה מוסיף במקומו את הפייס של העלאת האברים מהכבש למזבח.

דרשני המקוצר[עריכה]