פרשני:בבלי:יומא יח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא יח ב

חברותא[עריכה]

והשחלים, וחלגלוגות, והביצים, והגרגיר.
נאמר בספר מלכים ב (פרק ד): "ויצא אחד אל השדה ללקט אורות".
ומפרשינן: מהו אורות?
תנא משמיה דרבי מאיר: זה גרגיר.
ואמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן של צמחי הגרגיר אורות? מפני שמאירות את העינים.
אמר רב הונא: המוצא גרגיר - אם יכול לאכלו, אוכלו כדי להאיר את עיניו. ואם לאו - מעבירו לכל הפחות על גבי עיניו, שגם זו תועלת להאיר את העינים.
ואמר רב פפא: דבר זה נאמר רק בגרגיר מצרנאה. שגדל על מיצר (גבול) השדה, שאין זרוע מסביבו צמח אחר המכחיש את כחו.
אמר רב גידל אמר רב: אכסנאי, אורח הלן במטה שאינה שלו, לא יאכל ביצים, שעל ידי אכילתם הוא עלול לבא לידי קרי, ויתגנה על בני הבית.
וכן לא יישן בטליתו של בעל הבית, שהרי בעל הבית משתמש בה ביום, ואם ימצא עליה קרי, גנאי הוא לאורח.
רב היה נוהג דכי מיקלע (כשהיה מזדמן) למקום הנקרא "דרשיש", אפילו ליום אחד, היה מכריז ושואל: "מאן הויא ליומא?" - איזו אשה מסכימה להנשא לי ליום אחד שאני שוהה כאן, ואגרשנה בשעה שאחזור למקומי.
ועשה זאת רב, משום שאדם השרוי בלא אשה עלול לבא לידי הרהור וטומאה. והחמיר רב על עצמו, שלא להיות שרוי בלא אשה אפילו יום אחד, אף על פי שהיתה לו אשה בביתו.
וכן היה רב נחמן נוהג כד כאשר מקלע הוא נקלע למקום הנקרא שכנדיב, שהיה מכריז ושואל: "מאן הויא ליומא".
ותמהינן: איך הם נהגו כן?
והתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא ישא אדם אשה במדינה זו, ויניחנה, וילך וישא אשה נוספת במדינה אחרת.
כי יש לחשוש שמא, ברבות הימים, מתוך שלא ידעו צאצאיו במדינה זו מצאצאיו שבמקום אחר, יבאו לידי מכשול, ושמא יזדווגו, בנו שבמדינה זו עם בתו שבמדינה האחרת - זה אצל זה.
ונמצא אח נושא את אחותו.
ונמצא שאדם זה ממלא את כל העולם כולו בממזרות. ועל זה נאמר בתורה "ומלאה הארץ זמה".  53 

 53.  דין זה אינו אלא כשנושא אשה על אשתו. אבל אם גירש הראשונה, מותר. כן כתב הבית מאיר והובא בפתחי תשובה.
ומשנינן: אמרי, אין דין זה אמור ברבנן. כי מתוך שתלמידי חכמים מפורסמים הם, וקלא אית להו, הרי שמם קרוי על בניהם, ואין לחשוש שלא ידעו מי אביהם, ולכן אין כאן חשש מכשול.
ותו תמהינן: איך נשאו רב ורב נחמן אשה באותו יום שנזדמנו לאותם מקומות? והאמר רבא: אשה מאורסת לאיש, כאשר תבעוה (פנו אליה בבקשה) להנשא (להכנס לחופה), ונתפייסה (ונתרצתה) להנשא לו, חוששין לה שמא ראתה דם נדה מחמת חימוד הנישואים, וצריכה לישב קודם שתנשא, שבעה ימים נקיים מדם, לאחר היום שנתרצתה להנשא לו.
ואם כן, איך הותר לרב ולרב נחמן לישא את נשותיהם מיד באותו יום שנתרצו להנשא להם.
ומשנינן: רבנן - אדועי הוו מודעי להו.
היו מודיעים על בואם לאותן נשים שהסכימו להנשא להם. כי מקדם הוו מקדמי, היו מקדימים ומשדרי שלוחא (ומשגרים שליח) שבעה ימים קודם שהגיעו לשם, לבקש אשה שתתרצה להנשא להם ליום אחד, ואותה אשה שהתרצתה להנשא היתה יושבת שבעה נקיים משעה שנתרצתה, עד בואם.
ואי בעית אימא: יש לומר שלא היו נזקקים להן מיד, אלא רק יחודי בעלמא הוו מיחדי להו רבנן לאותן הנשים שהסכימו להנשא להם, שתהיינה ראויות להנשא להם בעוד שבעה ימים.
ודי היה להם בייחוד זה למנוע מהם הרהור. לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, ויכול לאכול אם יחפוץ בכך, למי שאין לו פת בסלו. כי זה שיש לו פת בסלו אינו תאב לאכול כמי שאין לו פת בסלו.
והוא הדין לענין הרהור, כיון שהם מתייחדין עמהן להנשא, נחשבות להם הנשים כ"פת בסלו", שהרי היו יכולים להמתין שבעה ימים ולהזדקק להן, וכן לקחתן למקומם.
מתניתין:
מסרוהו (את הכהן הגדול), אותם זקני בית דין (שנזכרו במשנה הקודמת) שהיו קוראין לפניו כל שבעת הימים, לזקני כהונה.
והעלוהו זקני כהונה לעליה הנקראת בית אבטינס, ששם היו אנשי בית אבטינס המומחים במעשה הקטורת, כתישתה, ועירוב סממניה. ושם היו מלמדים אותו דיני חפינת הקטורת, וכמו שיתבאר בגמרא.
ובשעה שמסרוהו, השביעוהו זקני בית דין (כפי שיבואר), ונפטרו ממנו, והלכו להם.
שבועה זו נהוגה היתה בימי בית שני, לאחר שנתרבו הצדוקים שלא האמינו בקבלת חז"ל, ופירשו את דברי התורה שבכתב שלא כהלכה. והיו אומרים שהקטורת אשר נכנס עמה הכהן הגדול לקודש הקדשים, דינה להניחה על האש מבחוץ, קודם שנכנס, ואח"כ להכנס ולהניחה בפנים.
ולפי שהיה מקום לחשוש בכהנים הגדולים שבימי בית שני, שמתלמידי הצדוקים הם, לכן היו משביעים אותם בערב יום הכפורים, שיעשו כהלכה ולא ישנו ממה שהורו להם זקני בית דין.
וכך אמרו לו: אישי (אדוני) כהן גדול! אנו, שלוחי בית דין להשביעך. ואתה שלוחנו ושליח בית דין.
משביעין אנו עליך, במי ששכן שמו בבית הזה - שלא תשנה דבר בעבודה מכל מה שאמרנו לך.
לאחר מכן היה הוא פורש מהם ובוכה על שנחשד כצדוקי.
ואף הם היו פורשין ממנו ובוכין, שמא כשר הוא, ובחנם חשדוהו.
כבר הזכרנו במשנה הקודמת, שאין מניחין לכהן הגדול לישן בליל יום הכפורים, כדי שלא יבא לידי קרי, ויפסל מלעבוד ביום הכפורים.
ולכן, אם היה הכהן הגדול חכם בעצמו, היה דורש בדבר הלכה כל הלילה.
ואם לאו (שלא היה יודע לדרוש בעצמו), היו תלמידי חכמים דורשים לפניו, להעסיקו בדבר הלכה, שלא יישן.
וכן אם היה הוא עצמו רגיל לקרות בכתבי הקודש, היה קורא בעצמו.
ואם לאו, היו אחרים קורין לפניו: בספר איוב, ובספר עזרא וכן בספר דברי הימים.
זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בספר דניאל, והטעם שנבחרו ספרים אלו מתוך כתבי הקודש, לפי שהם דברים המושכים את הלב, כדי שלא תחטפנו שינה.

דרשני המקוצר[עריכה]