פרשני:בבלי:יומא עד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא עד א

חברותא[עריכה]

ואליבא דרבי עקיבא, דאמר: אדם הנשבע שלא יאכל ולא פירש כמה - אוסר עצמו בשבועתו באכילת כל שהוא.
ומדובר כשאכל פחות מכשיעור, שעליו הוא אינו מושבע ועומד מהר סיני שלא לאוכלו, ולכן הועילה שבועתו.
(ורבי שמעון חולק, ופוטר, היות ולשיטתו איסור אכילה הוא מן התורה בכל שהוא, אפילו לעונש מלקות, ולא נאמרו השיעורים אלא ביחס לחיוב קרבן. ולדבריו, גם על פחות מכזית הוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאוכלו).
ואם נאמר שלפי ריש לקיש יש איסור מדרבנן לאכול חצי שיעור, תיקשי, כיצד לרבנן חלה שבועתו על פחות משיעור, והרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לשמוע לדברי חכמים!
וכי תימא, כיון דאית ליה לדבר שהוא פחות משיעור היתר מן התורה לאוכלו, אין הוא נחשב מושבע ועומד עליו, למרות שיש עליו איסור מדרבנן, ולכן חלה שבועתו על פחות משיעור, וקא חייל חיוב קרבן שבועה.
אי אפשר לתרץ כך.
כי והתנן: שבועת העדות שמשביע אדם עדים שיבואו ויעידו עבורו, והם כופרים בכך, בשקר, וטוענים שאינם יודעים לו עדות, והרי הם חייבים (על כפירתם בהשבעתו), קרבן שבועת העדות - אינה נוהגת אלא בעדים הראויין להעיד, שכפרו בשבועה בידיעת העדות.
והוינן בה, בדברי המשנה "ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד" - למעוטי מאי? והרי כבר ביארה המשנה ברישא את כל אלו הראויים להעיד ואת כל אלו שאינם ראויים להעיד.
רב פפא אמר: למעוטי מלך, שכשר לעדות, אך אינו מעיד מחמת כבוד המלכות. ובאה המשנה לומר שאם השביע אדם את המלך שיבוא להעיד עבורו, וכפר המלך, וטען בשקר שאינו יודע לו עדות, הרי הוא פטור מקרבן שבועת העדות.
רב אחא בר יעקב אמר: למעוטי מי שפסול לעדות מדרבנן, מחמת היותו "משחק בקוביא" (מהמר, שאינו גזלן ממש), וכפר בהשבעה שהשביע אותו אדם להעיד עבורו, שהוא פטור מקרבן שבועת העדות, היות ומדרבנן הוא אינו ראוי להעיד.
ומוכיחה הגמרא: והא משחק בקוביא - מדאורייתא מיחזי חזי, ראוי הוא להעיד מן התורה, ורק רבנן הוא דפסלוהו להעיד. ובכל זאת לא קא חיילא עליה שבועה, לא חלה עליו שבועת העדות, מחמת היותו אינו ראוי לעדות מדרבנן.
ואם כן, הוא הדין בשבועת ביטוי, לא תחול השבועה על דבר שהוא אסור מדרבנן.
וחוזרת השאלה: אם נאמר שלריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן - הכיצד חלה שבועה שלא לאכול חצי שיעור איסור, והרי הוא אסור באכילה הזו מדרבנן!?
ומשנינן: לעולם חלה השבועה על דבר שאסור רק מדרבנן.
ושאני התם, בשבועת העדות, שלא חלה שבועת העדות על מי שהוא פסול לעדות מדרבנן, היות דאמר קרא (ויקרא ה) "אם לוא יגיד, ונשא עוונו". והאי משחק בקוביא, שפסול לעדות מדרבנן - לאו בר הגדה הוא כלל! שהרי אינו יכול להעיד מחמת פסול זה.
ועתה חוזרת הגמרא ודנה במה שתמהנו בתחילה, למה אמרה המשנה "יום הכיפורים אסור באכילה", ולא נקטה לשון חיוב כרת.
והוינן בה: וכי כל היכא דתני ענוש כרת - לא תני לשון "אסור"!?
והתניא: אף על פי שאמרו יום הכיפורים אסור בחמשת העינויים כולן, לא אמרו שהוא ענוש כרת אלא על האוכל ושותה, ועושה מלאכה בלבד.
ומוכח מהברייתא, שגם במקום שענוש כרת נוקט התנא לשון "אסור".
ומשנינן: הכי קאמר התנא בברייתא:
כשאמרו יום הכפורים "אסור באכילה" - לא אמרו אלא בכחצי שיעור.
אבל האוכל ביום הכיפורים כשיעור - ענוש כרת.
ואף על פי שענוש כרת, אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. ואי בעית אימא, כי קתני בברייתא "אסור"
- אשארא, על שאר העינויים, שאין חייבים עליהם כרת.
דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב (מדרשי התנאים ב"תורת כהנים", הנקראים גם "ספרא", שהם על ספר ויקרא, נקראים "סיפרי דבי רב". ומדרשי התנאים על ספר במדבר ודברים, הנקראים "ספרי", קרויים כאן "שאר סיפרי דבי רב"):
מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה, בסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה?
תלמוד לומר (ויקרא טז) ביום הכיפורים, גבי מצות עינוי "שבת שבתון" - ללמדך שאר עינויים (חוץ מאכילה ושתיה), שהם רק בגדר "שבות" מתענוג והתענה, ואין איסורם מן התורה, אלא רק כדין אסמכתא, מדרבנן.
והיינו, שהסמיכו חכמים את העינויים הללו על הציווי לשבות מתענוגים ביום הכיפורים, כמו שהסמיכו חכמים איסור מלאכות שאינן גמורות, ושלא היו במשכן, על מצות השבתון בשבת, וכינום "איסור שבות".
גופא, חצי שיעור:
רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם:
רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, כיון דחזי, היות שראוי חצי השיעור לאיצטרופי לחצי שיעור אחר, ולהיות בכך שיעור איסור שלם, נמצא כי איסורא קא אכיל כבר עתה באכילת החצי הראשון, עוד לפני שהצטרף אליו החצי השני.
ריש לקיש אמר: חצי שיעור מותר מן התורה, היות ואיסור "אכילה" אמר רחמנא, ובפחות מכשיעור ליכא "אכילה".
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מהא ששנינו בברייתא:
אכילת חלב בהמה אסורה מן התורה. שהרי אמרה תורה (ויקרא ג): "כל חלב לא תאכלו". הרי לאו.
וכיון שאמר הכתוב "כל חלב", משמעותו כל שהוא, וכאן ריבה הכתוב שאסרה תורה לאכול אפילו חצי שיעור חלב.
וממשיך הכתוב ואומר: "כי כל אוכל חלב - ונכרתה!" הרי עונש.
וכיון שאמר הכתוב ביחס לעונש "כי כל אוכל חלב", למדנו מכאן שהשיעור להתחייב כרת על אכילת חלב הוא בכזית, שהוא שיעור "אכילה".
שהרי ביחס לעונש לא נאמר "כל חלב", אלא "כל אוכל חלב", ונמצא שהמילה "כל" מתייחסת ל"אוכל" הסמוך לה, ולא לחלב.
איסור אכילת חלב נוהג רק בבהמה ואינו נוהג בחלב חיה
ואומרת הברייתא:
אילו לא היה הכתוב אומר "כל חלב" ביחס לשיעור האיסור, היה מקום לומר:
אין לי אלא כל דבר שישנו בעונש (וכגון שיש לו שיעור כזית) - ישנו באזהרה.
אבל האוכל חלב כוי (שהוא ספק חיה וחלבו מותר וספק בהמה וחלבו אסור, ולכן אין בו חיוב כרת).
וכן האוכל חצי שיעור חלב.
הואיל ואינו בעונש כרת - יכול אינו באזהרה על אכילתו.
תלמוד לומר (ויקרא ז) "כל חלב לא תאכלו".
ולמדנו מהריבוי "כל", לרבות אפילו אכילת כל שהוא חלב לאיסור. וכן לרבות כוי.
ומוכח מכאן שחצי שיעור אסור מן התורה, וקשיא לריש לקיש.
ומתרצת הגמרא: לעולם חצי שיעור אסור רק מדרבנן.
וקרא "כל" המובא בברייתא, שלמדנו ממנו איסור אכילת כל שהוא - אסמכתא בעלמא הוא.
ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא שכונת הגמרא לאסמכתא בעלמא ולא ללימוד ממש.
דאי סלקא דעתך שהריבוי "כל", המרבה חצי שיעור וכן חלב כוי, איסור דאורייתא הוא.
הרי כוי ספיקא (אם חיה או בהמה) הוא.
וכי אתא קרא לאתויי ספיקא? והרי הספק אם הכוי הוא חיה או בהמה הוא רק לנו, ולא כלפי הקב"ה!
ואם כן, לא יתכן שהריבוי "כל" בא כדי לאסור אכילת חלב של כוי כיון שהא פטור מכרת מחמת הספק!?
אלא, מוכח מכאן, שהלימוד מ"כל חלב" הוא רק אסמכתא בעלמא, וניחא לריש לקיש.
ודוחה הגמרא את ההוכחה שהלימוד מ"כל" הוא רק אסמכתא.
אי משום הא, ההוכחה הזאת - לא איריא, אין זאת ראיה.
כי יכולים לתרץ שאכן הלימוד הזה הוא ריבוי מן התורה, ובכל זאת יש בו צורך לרבות כוי.

דרשני המקוצר[עריכה]