פרשני:בבלי:יומא לב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא לב א

חברותא[עריכה]

והוינן בה: בשלמא מובן היטב לרבי מאיר, היינו דמשכחת לה זהו שמצאנו שכהן גדול  היה מקדש עשרה קידושין בחמש הטבילות.
ששלש פעמים לבש הכהן הגדול בגדי זהב ופעמיים בגדי לבן (לסירוגין) כמבואר לקמן, ובסך הכל חמש פעמים לבש בגדי קודש. ועל כל לבישה ולבישה היה טובל טבילה אחת לפניה, ומקדש שני קידושין, הרי עשרה קידושין בסך הכל.
אלא לרבנן, שבטבילה הראשונה לא היה מקדש אלא פעם אחת (על לבישת בגדי הקודש) בלבד, קשה: הרי תשעה קידושין בלבד הוו! (בארבעת הטבילות, מהטבילה השניה ואילך, היה מקדש פעמיים לכל טבילה, הרי שמונה קידושין. ועוד קידוש אחד לטבילה הראשונה).
אמרי לך רבנן תירוץ: קידושא בתרא, הקידוש האחרון, בשעה שהכהן הגדול גומר את כל עבודות היום, כי פשיט, כאשר הוא פושט את בגדי קדש, ולביש (ולובש) בגדי חול, עביד ליה התם עושה שם קידוש נוסף, שהוא הקידוש העשירי.
ואף על פי שלא היה טובל באותה שעה (שהרי לא בא ללבוש בגדי קודש), מכל מקום היה מקדש קידוש אחד לפני פשיטת בגדי הקודש, כיון שלדעת חכמים היה קידוש אחד על כל פשיטה. (כמבואר לעיל).  1 

 1.  ואילו לרבי מאיר לא היה מקדש באותה שעה, שהרי לרבי מאיר אין הקידוש בא אלא על לבישת בגדי קודש. ולדברי רבי מאיר היה מקדש על כל טבילה שני קידושים. ובכלל זה הטבילה הראשונה, והרי בסך הכל עשרה קידושים).
תנו רבנן:
בפרשת עבודת יום הכיפורים, אחרי שאהרן גמר את כל העבודות הנעשות בתוך ההיכל, נאמר (ויקרא טז כג): "ובא אהרן אל אהל מועד".  2  והרי בהמשך הפרשה לא הוזכרו אלא עבודות הנעשות מחוץ להיכל, ואם כן, למה הוא בא אל ההיכל?  3 

 2.  להלן הגמרא מפרשת את סדר עבודות היום והחלפת הבגדים. ולהבנת הגמרא כאן יש להקדים, שבפרשת סדר עבודות יום הכיפורים (ויקרא טז כג) הוזכרו תחילה כל העבודות המוגדרות "עבודות פנים" (ואף על פי שמקצת העבודות היו בחוץ. נראה ליישב שבכל קרבן מהם היתה לפחות עבודה אחת בקדש הקדשים. ושעיר "לעזאזל" נחשב כקרבן אחד יחד עם שעיר של "השם" ובשעיר של השם היה מזה דמו בקדש הקדשים). ואחר כך נאמר פסוק זה - "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד:. והניחם שם". ואחר כך מוזכרים קרבנות שנעשו על המזבח החיצון - איל העולה של אהרן ושל העם.   3.  וודאי אין כוונת הכתוב שיהיה מצוה על הכהן הגדול לפשוט את בגדי הלבן ולהניחם בפנים, אלא משמעות הכתוב שלא ישתמש בבגדי הלבן יותר. תוספות ישנים. וכן כתבו תוספות הרא"ש והריטב"א. וברמב"ן על התורה (ויקרא טז, כג) כתב שבודאי אין לומר שהיה הכהן הגדול עומד ערום במקדש, ושיניח את בגדיו להתרקב שם. (ועיין תוספות ד"ה דאי).
ומבארת הברייתא: אינו בא אלא כדי להוציא את הכף (שהיתה מונחת בקדש הקדשים, ובה הכניס קודם לכן את הקטורת), ואת המחתה (שגם היא היתה מונחת בקדש הקדשים, שבה הכניס את הגחלים לצורך הקטרת הקטורת).
וכל הפרשה של עבודות יום הכיפורים, כולה נאמרה על הסדר שהיה כהן גדול עושה. חוץ מפסוק זה "ובא אהרן אל אהל מועד", שלמדנו מכאן את הוצאת הכף והמחתה מקדש הקדשים.
ופסוק זה נאמר אחרי סדר העבודות הנעשות בפנים.  4  ואחריו נאמר "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם". ובאמת לא היה הסדר כך. אלא הוצאת הכף והמחתה היתה אחרי הקרבת עולתו ועולת העם.

 4.  ראה לעיל הערה 2 בסוגריים.
והוינן בה: מאי טעמא, מה הטעם שחייבים לומר שהכתוב הזה אינו כסדר הפרשה, אלא שחייב הכהן הגדול לצאת ולהקריב את עולתו ועולת העם בין העבודות הנעשות בפנים, לבין הוצאת הכף והמחתה מבפנים!?
אמר רב חסדא: גמירי למדו הלכה למשה מסיני שחמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום.  5  וכל פעם כאשר היה מחליף את בגדיו ולובש בגדי קודש היה טובל ומקדש.

 5.  כתבו ראשונים שהלכה למשה מסיני שהיו חמש פעמים שינויי עבודות (מחוץ לפנים, ומפנים לחוץ) וממילא אנו יודעים מכאן שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין. כיון שעל כל שינוי עבודה יש טבילה ושני קידושים כדלהלן. תו"י תוס' רא"ש וריטב"א. ועיין בתוספות שפירשו באופן אחר.
ואי ואם תאמר שכל המקראות נאמרו כסדרן, לא משכחת להו לא תמצא אותם (את הטבילות והקידושים) אלא שלש טבילות וששה קידושין, שרק שלש פעמים יחליף הכהן הגדול את בגדיו, כדלהלן.
שהרי העבודות הנעשות בפנים נעשו בבגדי לבן. ואילו העבודות הנעשות בחוץ נעשו בבגדי זהב. ואם נאמר שהמקראות נאמרו כסדרן, נמצא שכך היה סדר עבודות היום: (לשיטת רש"י כאן):
א. תמיד של שחר - בבגדי זהב.
ב. עבודות פר ושעיר הפנימיים וקטורת שבמחתה - בבגדי לבן. ובאותה שעה כאשר היה עדיין לבוש בבגדי לבן הוציא את הכף והמחתה מקדש הקדשים.
ג. איל העולה של הכהן הגדול, ואיל העולה של העם, ומוספין  6  ותמיד של בין הערביים - בבגדי זהב.

 6.  על פי פירוש רש"י. ולקמן במשנה (ע, א) נחלקו תנאים בענין המוספין: לרבי אליעזר קרבים עם תמיד של בין הערביים. ולרבי עקיבא מרביתם היו קרבים עם תמיד של שחר. מלבד שעיר חטאת מוסף שבא סמו לתמיד של בין הערביים. (עיין רש"י בסוגיא שם).
נמצא, שרק שלש פעמים הוצרך הכהן להחליף את בגדיו בבגדי קודש אחרים: (א) פעם ראשונה, בגדי זהב לעבודת קרבן התמיד. (ב) פעם שניה, בגדי לבן לכל העבודות הנעשות בפנים. (ג) פעם שלישית, בגדי זהב לתמיד של בין הערביים וקרבנות הנעשים בחוץ.
והרי שלש טבילות וששה קידושים בלבד.
וכיון שלמדנו הלכה למשה מסיני שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין, בהכרח שהוצאת הכף והמחתה לא היתה ביחד עם שאר עבודות הפנים, אלא נעשתה אחר כך, בין הקרבת אילו ואיל העם, לבין התמיד של בין הערבים (והמוספים)  7 . וכך היה סדרם:

 7.  הראשונים התקשו מדוע בחרו חכמים לומר שדוקא הוצאת הכף והמחתה נעשתה בין אילו ואיל העם לבין תמיד של בין הערביים. עיין תוספות. ובמאירי כתב שמסתבר שלא הוציאו את הכף והמחתה מיד עד שיתקררו. והרמב"ן על התורה (ויקרא טז, כג) כתב שאין הוצאת הכף והמחתה "עבודה". ולכן מסתבר שהיא מאוחרת משאר עבודות. (אמנם הרמב"ן שם לשיטתו שסובר שהוצאת הכף היתה אחרי תמיד של בין הערביים כדעת הרמב"ם בהערה הבאה).
א. תמיד של שחר - בבגדי זהב, כדלעיל.
ב. עבודות פר ושעיר הפנימיים וקטורת שבמחתה - בבגדי לבן. (ולא הוציא את הכף והמחתה עמהם).
ג. איל העולה של הכהן הגדול ואיל העם - בבגדי זהב.
ד. כאן חזר הכהן הגדול לעסוק בכף ובמחתה שבפנים, והוציאם בבגדי לבן.
ה. מוספין ותמיד של בין הערביים - בבגדי זהב.  8 

 8.  כבר נתבאר לעיל שנחלקו תנאים לקמן (ע, א) בקרבנות המוספין. (ולדעת התוספות שם נחלקו גם באימורי פר ושעיר הנשרפים). וביארנו בפנים על פי שיטת רש"י שתמיד של בין הערבים קרב אחרי הטבילה החמישית, אבל דעת הרמב"ם (פרק ב הלכה ב) והרמב"ן (על ויקרא טז, כג) שמוספין ותמיד של בין הערביים היו קריבים אחרי טבילה שלישית לאחר אילו ואיל העם. וטבילה חמישית היתה לצורך קטורת של בין הערביים והטבת הנרות.
ומדברי רב חסדא עולה, שלמדו הלכה למשה מסיני שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין. והגמרא מביאה ברייתא בענין זה:
תניא: אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום?
תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד, ורחץ בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו (אלו שמונת הבגדים שלובש כל השנה, ובמקצתם היה זהב), ויצא ועשה".
הא למדת מכאן, שכל המשנה מעבודה הנעשית בפנים, לעבודה הנעשית בחוץ, טעון טבילה. שהרי כאן למדנו שרחץ את בשרו במים לפני שלבש את בגדי הזהב ויצא לעבודות חוץ. ומכאן למדו שכל המשנה מעבודת חוץ לעבודת פנים צריך טבילה.
ולהלן בברייתא מבואר שחמש עבודות היו, (כלומר, חמש פעמים נכנס למקום חדש לעבוד בו את עבודות היום), הרי חמש טבילות.  9 

 9.  הגמרא להלן שואלת על רבי יהודה שני שאלות: א) אמנם רבי יהודה הוכיח מהפסוק שהמשנה מעבודה שבפנים לעבודה שבחוץ צריך לטבול, אבל מנין לנו שגם להיפך, המשנה מעבודה שבחוץ לעבודה שבפנים, צריך טבילה? ב) אמנם רבי יהודה הוכיח שהכהן הגדול צריך לטבול חמש טבילות. אבל מנין לנו שצריך לקדש עשרה קידושים? והגמרא להלן תבאר את שני הדברים הללו.
אמר רבי, חמש טבילות ועשרה קידושין למדו חכמים מפסוק אחר:
מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? שנאמר (ויקרא טז ד) בתחלת סדר עבודות יום הכיפורים בשעה שבא הכהן ללבוש בגדי לבן:
"כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קדש הם, ורחץ במים את בשרו ולבשם".
הא למדת מכאן שכל המשנה מעבודה הנעשית בחוץ בבגדי זהב, לעבודה הנעשית בפנים בבגדי לבן, טעון טבילה.
ואומר המקרא דלעיל: "בגדי קודש הם", הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה. ולקמן הגמרא מבארת ענין זה.
ובין רבי יהודה ובין רבי, שניהם למדו ממה שהתורה מצריכה טבילה לכל עבודה שנעשית בשינוי מקום, שבסך הכל יש חמש טבילות, מפני שחמש עבודות הן שיש בהם שינוי מקום ושינוי בגדים:
(א) תמיד של שחר - בבגדי זהב (בחוץ).
(ב) עבודת היום - בבגדי לבן (בחוץ ובפנים, בפר ובשעיר שמובא דמם בפנים, ובקטורת)  10 .

 10.  עבודת היום המוזכרת כאן אינה כוללת את המוספין ואילו ואיל העם שנעשו בבגדי זהב. שעבודת היום היינו עבודה המיוחדת ליום הכיפורים, עיין לעיל לא, ב הערה 3.
(ג) אילו ואיל העם - בבגדי זהב (בחוץ).
(ד) הוצאת כף ומחתה - בבגדי לבן (בפנים).
(ה) תמיד של בין הערביים בבגדי זהב (בחוץ)  11 .

 11.  דברי הברייתא כאן, לכאורה סותרים לדעת הרמב"ם והרמב"ן (לעיל הערה 8) שסוברים שתמיד של בין הערביים היה קרב אחרי אילו ואיל עם. עיין לחם משנה פרק ב הלכה ב.
ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין?
תלמוד לומר: (בפסוק שהביא רבי יהודה לעיל): "ופשט את בגדי הבד, ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו". ופסוק זה מיותר לדעת רבי, שהרי רבי למד טבילה מפסוק אחר ("בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם") כדלעיל.
ולכן דרש רבי שרחיצה זו אינה טבילה אלא קידוש ידים ורגלים. ודורשים את "ורחץ" גם על הפשיטה שלפניו וגם על הלבישה שאחריו - וכאילו כתוב "ופשט ורחץ", "ורחץ ולבש". הרי שני קידושין לכל טבילה.
רבי אליעזר ברבי שמעון אומר:
(הוא חולק על רבי, וסובר כרבי יהודה, שהפסוק: "ופשט ... ורחץ ... ולבש" מדבר על טבילה ולא על קידוש.
ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין)?
קל וחומר: ומה בעבודות של כל השנה, שהן מקום שאין הכהן טעון טבילה מדאורייתא לפני העבודה, (אלא מדרבנן, כדעת רבי יהודה לעיל ל א), ואף על פי כן טעון קידוש.  12  מקום שטעון טבילה (עבודת יום הכיפורים), וכי אינו דין שטעון קידוש?!

 12.  שנאמר (בשמות מ): "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו". רש"י.
אי אולי תאמר: מה להלן בשאר ימות השנה מקדש קידוש אחד בלבד, אף כאן ביום הכיפורים, יעשה קידוש אחד בלבד!
תלמוד לומר: (בפסוק שהביא רבי יהודה לעיל) "ובא אהרון אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש".
מה תלמוד לומר (מה בא ללמדנו) "אשר לבש"? והרי לכאורה מילים אלו הן מיותרות, שהרי כלום אדם פושט (האם אדם יכול לפשוט דבר אחר?) אלא רק את מה שלבש קודם!
אלא "אשר לבש" בא ללמדנו להקיש פשיטה שנאמרה בתחילת המשפט, ללבישה שנאמרה בסופו:
מה כמו בלבישה טעון הכהן קידוש, אף פשיטה - טעון קידוש!
ועכשיו הגמרא חוזרת ומבארת כל ענין וענין בדברי הברייתא:
למדנו בברייתא: אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? תלמוד לומר: ובא אהרן אל אהל מועד ... ורחץ את בשרו במים במקום קדוש". הא הרי למדת: שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. והוינן בה: אמנם אשכחן מצאנו שהכתוב חייב טבילה בשעה שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב, (שבזה מדבר הפסוק).
אבל כשמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן - מנין שצריך לטבול?

דרשני המקוצר[עריכה]