פרשני:בבלי:יומא ל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא ל ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: באחולי עבודה קא מיפלגי. בכהן שעבד בלא טבילה נחלקו בן זומא ורבי יהודה אם עבודתו כשרה בדיעבד או שעבודתו מחוללת, והקרבן נפסל.
לבן זומא, שדרש בקל וחומר שהנכנס לעזרה חייב לטבול, אם כן חיוב טבילה זו הוא מן התורה. ולכן מחיל עבודה, עבודתו מחוללת.
ואילו לרבי יהודה שאין חיוב טבילה זו אלא מדרבנן, לא מחיל (מחלל) עבודה.
ותמהינן: ולבן זומא: מי מחיל? וכי עבודתו מחוללת?!
והתניא: והרי שנו בברייתא: כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין החלפת בגד זהב לבגד לבן, ובין החלפת עבודה (שבפנים) לעבודה (שבחוץ), עבודתו כשרה.
אחד כהן גדול, ואחד כהן הדיוט, שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה - עבודתו פסולה.
ומוכח כי רק רחיצת ידים ורגלים בשחרית לפני שמתחיל לעבוד היא בלבד מעכבת, שאם לא רחץ עבודתו פסולה (ולמדו זאת מדרשת הפסוק בזבחים יט ב).
ומבואר בברייתא, שכהן גדול שלא טבל ולא קידש ביום הכיפורים כשמחליף מעבודה לעבודה, עבודתו כשרה.
והרי בן זומא למד קל וחומר מכהן גדול המשנה מעבודת פנים לעבודת חוץ. וכהן גדול עצמו אם לא טבל ולא קידש ביום הכיפורים, עבודתו כשרה!
ואם כן, איך יתכן לומר שטבילה של שחרית, הנלמדת מטבילת כהן גדול, תפסול בדיעבד?  1 

 1.  הקשו בתוספות ישנים: הרי אפשר לומר שברייתא זו כדברי רבי יהודה היא, אבל לבן זומא לעולם יש לומר שמחלל עבודה ! ותירצו: שהיה פשוט לגמרא שברייתא זו נכונה לדברי הכל.
אלא, ודאי לדברי הכל אם לא טבל בשחרית ועבד, עבודתו כשרה. ובמה נחלקו בן זומא ורבי יהודה?
למיקם בעשה קמיפלגי. האם טבילת שחרית היא מצות עשה דאורייתא נחלקו:
לבן זומא שלמד קל וחומר מכהן גדול - קאי הרי הוא עומד בציווי של מצות עשה. שנאמר (ויקרא טז) בענין עבודת כהן גדול: "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו, ויצא ועשה את עולתו" (ר"ח. ועיין רש"י והגהת הב"ח).
ואילו לרבי יהודה שטבילה זו היא משום סייג והרחקה - לא קאי בעשה (אינו מצווה ועומד ב"עשה").
ותמהינן: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא? וכי סובר רבי יהודה שגזרו שכל הנכנס לעזרה יטבול?!
והתניא הרי שנינו בברייתא בהלכות מצורע, שלדעת רבי יהודה מצורע הנכנס לעזרה להקריב קרבנותיו אינו חייב טבילה, כדלהלן:
מצורע שנרפא מצרעתו, מביא שתי ציפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, כמבואר בפרשת מצורע (ויקרא יד), וטובל.
ואחרי שטבל עדיין הוא טמא בטומאת "אב הטומאה", וסופר שבעה ימים, וביום השביעי מגלח את שערו ומכבס את בגדיו, וטובל פעם שניה מבעוד יום.
וביום השמיני מביא את הקרבנות שחייבתו תורה בהם (כמבואר בויקרא שם).
וביום השביעי, כל זמן שהמצורע לא הביא את קרבנותיו, הוא נקרא "מחוסר כפרה" ואסור לו להכנס לעזרת ישראל (שיש לה קדושת "מחנה שכינה")  2 xxx

 2.  ירושלים כולה דינה כ"מחנה ישראל". והר הבית כולל עזרת נשים דינו כמחנה לויה. ועזרת ישראל דינה כמחנה שכינה. והמצורע כך דינו: א. בתחילתו אסור להכנס אפילו במחנה ישראל דהיינו כל ירושלים. ב. משהביא את הציפורים וסופר שבעה ימים מותר אפילו במחנה לויה, דהיינו הר הבית. ומן התורה אינו אסור אלא בעזרת ישראל כדין כל המחוסר כיפורים שאסור להכנס לשם. ומכל מקום בעזרת נשים גזרו חכמים ואסרו לטבול יום להכנס לשם (על פי המשנה בכלים פ"א מ"ח ונגעים פ"ב).
ושנינו בברייתא: מצורע שכבר ספר שבעת ימים וטבל ביום השביעי, טובל שוב ביום השמיני לפני שמביא קרבנותיו, כדין כל הנכנס לעזרת ישראל שצריך לטבול. ועומד בשער ניקנור, היות שהחלל של שער ניקנור לא נתקדש בקדושת עזרת ישראל, ומותר למחוסר כיפורים לעמוד שם.
והמצורע היה עומד שם כדי שיוכל להכניס את בהונות ידיו ורגליו בפנים, והכהן נותן עליהם מדם האשם ומלוג השמן.  3 

 3.  סדר קרבנות המצורע: היה מביא אשם חטאת ועולה, ומנחתם. ולוג שמן. והיה הכהן נותן מדם האשם ומלוג השמן על תנוך אוזן המיטהר הימנית. ועל בוהן ידו ורגלו הימניים. ויתר הדינים מבוארים בתחילת פרשת מצורע (ויקרא יד).
רבי יהודה חולק ואומר: מצורע ביום השמיני אינו צריך טבילה, לפי שכבר טבל מבערב שלפניו, ביום השביעי.
ולמדנו מדברי הברייתא הזאת, שאף על פי שהמצורע מכניס את בהונות ידיו ורגליו לעזרת ישראל, אינו חייב לטבול באותו היום. ואילו בברייתא דלעיל למדנו שרבי יהודה מחייב טבילה את כל הנכנס לעזרה, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו, ויפרוש.
הרי, שיש לפנינו סתירה בדעת רבי יהודה!  4 

 4.  ואין לומר שהכנסת הבהונות אין בה דין של "נכנס לעזרה" כיון שאין כאן ביאה גמורה של כל הגוף אלא "מקצת ביאה". כי אם כן, מדוע רבי יהודה פירש שהטעם שאינו טובל הוא משום שכבר טבל מבערב. ריטב"א. ומדברי רש"י בד"ה ודקארי לה נראה שגרס בגמרא "והתנן", והיינו שהגמרא באמת הקשתה מהמשנה הזאת ולא מהברייתא.
ומתרצינן: לעולם כל הנכנס לעזרה חייב לטבול.
וההוא, מה שאמר רבי יהודה שמצורע אינו חייב לטבול ביום השמיני, כדתני טעמא, משום הטעם ששנו בו: "שכבר טבל מבערב".
כיון שהטבילה היתה סמוכה ליום שנכנס למקדש, שהרי טבל אתמול, אין לחשוש ל"טומאה ישנה", אלא רק לטומאה חדשה. ולא חששו שמא ישכחנה אם נטמא. ולכן לא הצריכוהו לטבול (ריטב"א).  5 

 5.  כתבו תוספות ישנים בשם ריב"א, ותוספות הרא"ש: לדעת בן זומא שלמד טבילה בכל הנכנס לעזרה מקל וחומר, אפילו אם טבל מאתמול חייב לטבול היום. וכיון שכך, קשה: מדוע הגמרא לעיל לא אמרה שנפקא מינה בין רבי יהודה ובן זומא בטבל מאתמול. ותירצו, שהגמרא לא אמרה כן, משום שאין דבר זה מבואר בפירוש בדברי בן זומא שצריך טבילה שניה, אלא מסברא אנו אומרים כן.
ומקשינן: ודקארי לה, מי שהביא את הברייתא  6  הדנה במצורע ביום השמיני (שדעת רבי יהודה שאינו צריך טבילה) - מאי קארי לה!? לאיזה צורך הביא את הברייתא? הרי מפורש בה טעמו של רבי יהודה שפוטר את המצורע מטבילה משום שטבל מבערב, וברור שאין מכאן קושיא על דברי רבי יהודה שמחייב את כל הנכנסים לעזרה בטבילה!

 6.  ברש"י כאן כתוב שהיא משנה ולא ברייתא. אך לגירסת הגמרא שלפנינו ברייתא היא. ועיין לעיל הערה 4 בסוגריים.
ומתרצינן: מי שהביא את הברייתא הזו, מהטעם הזה הביאה: משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה, שרצה להקשות עליה סתירה מברייתא אחרת:
שכך שנו בברייתא: אמרו חכמים: לשכת המצורעין היתה בהר הבית, ששם מצורעין טובלין לפני שמקריבין קרבנותיהם.
רבי יהודה אומר: לא עבור מצורעין בלבד אמרו חכמים שתיקנו את הלשכה הזאת לטבול שם, אלא עבור טבילת כל אדם הנכנס לעזרה להקריב קרבנותיו.
ומלשון רבי יהודה שאמר: לא מצורעין "בלבד", משמע שמסכים לדעת חכמים שמצורעין חייבים לטבול ביום השמיני לפני שמביאים קרבנותיהם, אלא שהוסיף שגם כל אדם חייבים לטבול.
וקשה, שהרי בברייתא דלעיל אמר רבי יהודה שמצורע אינו צריך טבילה שכבר טבל מבערב! והרי שהברייתות סותרות זו את זו!
ומתרצינן: לא קשיא.
הא, הברייתא דלעיל, שרבי יהודה אומר שמצורע אינו צריך טבילה, מדובר דטביל, שהמצורע טבל ביום השביעי.
ואילו הא בברייתא הזאת שמבואר מדברי רבי יהודה שמצורע צריך לטבול, מדובר דלא טביל. שהמצורע לא טבל ביום השביעי, ולכן הוא חייב לטבול ביום השמיני.
ומקשינן: אי אם מדובר בברייתא באופן דלא טביל (שהמצורע לא טבל מאתמול) קשה: הרי אינו יכול להביא את קרבנותיו באותו היום, שהרי הערב שמש בעי צריך לחכות עד שתשקע השמש (ויצאו הכוכבים) ביום שטבל, ורק למחרת יכול להביא את קרבנותיו.
וכיון שאינו יכול להביא את קרבנותיו באותו היום, למה לו לטבול בהר הבית, הרי הוא יכול לטבול סמוך לביתו, או בכל מקום שיחפוץ (תוספות בתירוץ ראשון)  7 .

 7.  פירשנו את הגמרא על פי התירוץ הראשון בתוספות, שקושית הגמרא היתה שהמצורע לא יכול להקריב קרבנותיו היום. ולכן אין צורך שהטבילה תהיה דוקא בעזרה. אבל תוספות בתחילת דבריהם (וכן בתירוץ השני) הבינו שכך הגמרא הקשתה: הרי המצורע שלא טבל בשביעי וטובל בשמיני, צריך הערב שמש, ולפני שהעריבה השמש שביום השמיני אסור לו להכנס לעזרה ולטבול שם. ותמהו התוספות: הרי המקוה שבעזרה לא היתה בעזרת ישראל, כמו שמוכח מזה שטבלו שם מחוסרי כפרה שהם אסורים להכנס לעזרת ישראל. ואם כן גם מצורע בימי ספרו שבעת ימים לפני שטבל בשביעי מותר לו להכנס להר הבית (ראה לעיל הערה 2) מחוץ לעזרה. ותירצו התוספות בתירוצם השני: אמנם המקוה לא היתה בעזרת ישראל שהיא מחנה שכינה. אבל היתה בעזרת נשים, שחכמים אסרו על טבול יום להכנס לשם. ולכן מצורע ביום טבילתו בשביעי אסור להכנס לשם עד שיעריב שמשו (ורק ביום השמיני שכבר איננו "טבול יום" רשאי להכנס לעזרת נשים ולטבול). ורבי עקיבא איגר תמה על התוספות בתחילת דבריהם ובתירוץ השני: הרי לדברי התוספות הגמרא מתכוונת לשאול שאסור למצורע להכנס לטבול בעזרת נשים, ואם כן היה ראוי לגמרא לשאול כך: "אי דלא טביל, טמא הוא" ! שהרי לפני שטבל הוא טמא גמור (יותר מאשר טבול יום) ואסור להכנס לעזרה ! ועיין מה שמתרץ ה רש"ש. (ובשיח יצחק כאן הביא בתוך הדברים את דברי רש"י ביבמות ז ב, ושם מבואר מדברי התוספות שלשיטת רש"י טבול יום של בעל קרי בלבד אסור להכנס לעזרת נשים. ולפי זה אין לומר כתירוץ שני שבתוספות אלא כתירוץ ראשון).
אלא, בעל כרחך, אידי ואידי, בזו ובזו (כלומר, בשתי הברייתות דלעיל) מדובר דטביל (שטבל), וצריך לומר תירוץ אחר:
הא, הברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב את המצורע טבילה, למרות שטבל מאתמול, מדובר בה דאסח דעתיה, שאחרי הטבילה הסיח את דעתו מלהשמר מלנגוע בדבר המטמא, ולכן אנו חוששים שמא נטמא, וחייב לטבול.
ואילו הא, הברייתא הראשונה שרבי יהודה פוטר את המצורע מלטבול, מדובר בה דלא אסח דעתיה, שלא הסיח את דעתו מלהשמר מלהיטמא. ולכן אינו צריך טבילה היום, שהרי כבר טבל מאתמול.
ומקשינן: האיך אפשר להעמיד את הברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב טבילה בשהסיח דעתו?
והרי אי אסח דעתיה אם הסיח את דעתו, ויש לחשוש שנכנס לאוהל המת ולא שם לב לדבר - הזאת שלישי ושביעי בעי! צריך שיזו עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, ורק אחר כך טובל ונכנס לעזרה!
דאמר רבי דוסתאי בר מתון אמר רבי יוחנן: הסח הדעת מטומאה, צריך הזאה שלישי ושביעי לפני שנכנס לעזרה!  8 

 8.  קצת קשה, מדוע הגמרא לא אמרה שאכן מדובר שמאחר שהסיח דעתו היזו עליו שלישי ושביעי, ועכשיו בא לטבול! ועל זה אמרה הברייתא שביום טהרתו טובל ועומד בשער ניקנור! וצריך לומר שהגמרא סמכה על דברי המשנה נגעים פרק יד משנה ח שמבואר בה כדברי התוספתא. ושם מוכח שמדובר שטובל ביום השמיני, (ועיין מסורת הש"ס מה הטעם שהגמרא מקשה מהתוספתא ולא מהמשנה ולעיל הערה 4).
אלא, בעל כרחך, אידי ואידי בזו ובזו (כלומר, בשתי הברייתות) מדובר דלא אסח דעתיה (שלא הסיח דעתו), ולכן אינו צריך הזאת שלישי ושביעי.
ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל, שבברייתא הראשונה רבי יהודה אמר שמצורע אינו טובל ביום השמיני, ואילו בברייתא האחרונה, אמר שהמצורע טובל!
ומתרצינן: ולא קשיא.
הא, בברייתא הראשונה שרבי יהודה פוטר את המצורע מלטבול, מדובר דטביל מאתמול על דעת ביאת מקדש, שבשעת הטבילה התכוון להטהר על מנת לבוא למקדש.
ואילו הא, בברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב את המצורע לטבול, מדובר דלא טביל על דעת ביאת מקדש, והטובל על דעת להטהר לדבר קל אינו נטהר לחמור ממנו.
כגון, הטובל על דעת להטהר לאכילת תרומה, אינו טהור לאכילת קודש, כמבואר במסכת חגיגה (דף יח ב).  9  ולכן צריך לטבול שוב ביום השמיני.

 9.  הר"ח כאן מביא גמרא זו. ועיין ברש"י שם שכתב שדבר זה (שהטובל לשם דבר קל אינו נטהר לחמור ממנו) הוא ממעלות שתקנו חכמים בקודש.
ואיבעית אימא ואם תרצה תוכל לומר תירוץ אחר:
בקושיא הנחנו שרבי יהודה אומר (בברייתא האחרונה) שמצורע צריך לטבול, מדיוק לשונו שאמר: לא מצורעין "בלבד" אמרו. ומהמלה "בלבד" משמע שרבי יהודה מסכים לדעת חכמים שגם המצורע טעון טבילה, אלא שהוסיף שגם כל אדם טובלים שם.
ומתרצינן בתירוץ הזה: תני תגרוס בדברי רבי יהודה כך:
"לא מצורעין אמרו, אלא כל אדם". ולא גורסים "בלבד".
ולפי זה יש לבאר את הברייתא כך: דעת חכמים שרק מצורעים טובלים ביום השמיני לפני שנכנסים לעזרה, וטעמם מבואר לקמן.
ואילו לרבי יהודה רק שאר כל אדם טובלים, אבל מצורע אינו טובל ביום השמיני, מפני שכבר טבל מבערב (מאתמול).
ולפי זה אין שום סתירה בדברי הברייתות, ובשתיהן מבואר שרבי יהודה אינו מחייב טבילה במצורע שטבל מבערב.
רבינא אמר תירוץ אחר ליישב את שתי הברייתות:
אמנם גורסים בברייתא האחרונה - לא מצורעים "בלבד". אבל רבי יהודה, לדבריהם דרבנן שאמרו שמצורעין צריכים לטבול, קאמר להו, אמר להם רבי יהודה כך:
אמנם לדידי לשיטתי מצורע אין צריך טבילה (כמבואר בברייתא הראשונה).
אבל לדידכו לשיטתכם - אודו לי איזי מיהת הודו לי חבירי לפחות בדבר זה - דלא מצורעין בלבד אמרו שצריכים לטבול לפני שנכנסים לעזרה, אלא כל אדם.
ורבנן לא הודו לו בזה. והם סוברים שרק מצורע צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה,
וטעם הדבר: היות ומצורע - דייש בטומאה. הוא התרגל עד עכשיו לכך שהוא טמא, ולא נזהר מלנגוע בדבר המטמא, ולפיכך חששו שמא אחרי טבילה עדיין לא נזהר ונגע בטומאה. (והצריכוהו לטבול כדי שיזכור אם יש טומאה בידו ויפרוש).
אבל כל אדם - לא דיישי (התרגלו) בטומאה, ואין לחוש שישכח מטומאתו.
נמצא, שלדברי רבינא בזה נחלקו רבי יהודה ורבנן: לרבי יהודה כל אדם צריך לטבול מלבד המצורע. ולרבנן אדרבה, מצורע בלבד צריך לטבול.
וזהו כדעת התירוץ הקודם ("ואיבעית אימא").
אמר ליה אביי לרב יוסף: למדנו בברייתא הראשונה: "מצורע טובל ועומד בשער ניקנור, רבי יהודה אומר אינו צריך טבילה". ויש להסתפק במה נחלקו חכמים על רבי יהודה:
נימא האם נאמר שרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה - כבן זומא סבירא להו  10  שמחייב טבילה לכל אדם מדאורייתא, ולכן אפילו מצורע שטבל מבערב חייב לטבול ביום השמיני לפני שנכנס לעזרה.

 10.  כתבו התוספות: הגמרא יכלה לומר שחכמים סוברים כרבי יהודה שמחייב טבילה מדרבנן. אלא שהגמרא העדיפה לנקוט את בן זומא שממנו שאלו טבילה זו למה. (ובתוספות ישנים תירצו, שבא לחדש שיתכן שחכמים סוברים כדעת בן זומא שמחייב טבילה מן התורה, ומאידך גיסא, יתכן לומר להיפך, שסוברים שאפילו מדרבנן אין צריך טבילה כדלהלן). אבל מדברי רש"י נראה שהגמרא נקטה בדוקא את דברי בן זומא. שהרי לדעת רבי יהודה שטבילה זו מדרבנן, הרי לא חששו אלא לטומאה ישנה, אבל אם טבל מבערב, אינו צריך לטבול שנית. וכן דייק הרש"ש מרש"י, ותמה מזה על דברי התוספות.
וחכמים הללו חולקים על חכמים שבברייתא השניה, שהרי בברייתא השניה אמרו חכמים שדוקא מצורע צריך לטבול ולא כל אדם.  11 

 11.  תוספות תמהו: כיון שבברייתא השניה מבואר שדעת חכמים שכל אדם טהור לא צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה, אם כן, מדוע הסתפק אביי בדעת חכמים שבברייתא הראשונה? וודאי שיש להשוות את דברי חכמים שבשתי הברייתות! ולכן כתבו שלא כדברי רש"י. אלא אביי אמר שאפשר ליישב את דברי חכמים שבברייתא השניה גם כבן זומא בשלשה אופנים: א. מה שאמרו חכמים ששם מצורעין טובלים לאו דוקא הוא אלא אפילו כל אדם. (וביארו בתוספות למה נקטו מצורעים). ב. רבנן סוברים שמצורע טובל באותה לשכה אבל שאר הנכנסים לעזרה טובלים במקום אחר. ג. כל דברי הברייתא הם דברי רבי יהודה ולא נחלקו עליו חכמים. וכך פירוש הברייתא: "לשכת המצורעין" תיקנו אותה לטבילת המצורע. ואמר רבי יהודה שמאחר שבנו לשכה למצורעין, אף כל הנכנס לעזרה טובל שם. (ועיין מהרש"א).
והאי דקתני שמצורע טובל, למרות שכל אדם טובל, הוא - להודיעך כוחו דרבי יהודה, שאפילו מצורע שהתרגל בטומאה אינו צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה.
או, דילמא שמא יש לפרש באופן אחר:
חכמים שבברייתא זו, הם הם אותם החכמים המוזכרים בברייתא השניה, שסוברים שדוקא מצורע צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה, משום ששאני מצורע דדייש בטומאה, שמצורע שונה משאר אדם, מפני שמצורע התרגל בטומאה. ולפיכך חששו שמא לא נזהר ונטמא, והצריכוהו טבילה מדרבנן, אבל שאר כל אדם אינו צריך לטבול.
אמר ענה ליה רב יוסף: חכמים שבשתי הברייתות סוברים שדוקא מצורע צריך לטבול, משום ששאני מצורע דדייש בטומאה.
אמר ליה אביי לרב יוסף יש להסתפק בטבילה זו של כל אדם הנכנס לעזרה, לרבי יהודה  12  שאמר "סרך טבילה היא זו", ואינה אלא מדרבנן.

 12.  בספרים שלנו כתוב בשאלת אביי בפירוש "לרבי יהודה דאמר סרך טבילה היא זו, חוצץ או אינו חוצץ". אבל מדברי רש"י ותוספות מונח שלא גרסו כן. וכן המהרש"א מחק את התיבות הללו. וראה להלן לא א הערה 1.

דרשני המקוצר[עריכה]