פרשני:בבלי:יומא פה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא פה א

חברותא[עריכה]

ושמואל אמר: מה ששנינו כי ברוב ישראל הרי הוא ישראל הוא לענין לפקח עליו את הגל בשבת. אבל במחצה על מחצה שהוא רק ספק ישראל אין מפקחים עליו את הגל.
ודין זה סותר את דינו הקודם של שמואל, שאמר אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב.
ומשנינן: כי איתמר דשמואל "לפקח עליו את הגל" - ארישא של המשנה שם איתמר. שכך שנינו שם: אם רוב נכרים - נכרי.
ועל כך אמר אמר שמואל: ולענין פקוח נפש - אינו כן, לפי שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ולכן אפילו ברוב נכרים מפקחים עליו בשבת.
ומה ששנינו "אם רוב נכרים הרי הוא נכרי"
- למאי הילכתא?
אמר רב פפא: להאכילו נבלות כדין נכרי.
וזה ששנינו "אם רוב ישראל הרי הוא ישראל" - למאי הילכתא? והרי גם במחצה על מחצה אין מאכילים אותו נבילות!
להחזיר לו אבידתו. ובמחצה על מחצה אין מחזירים לו שהרי ספק ישראל הוא ספק נכרי, ואומרים לו: הבא ראיה שישראל אתה, ורק אז נחזיר לך אבדתך.
"מחצה על מחצה הרי הוא ישראל" - למאי הילכתא?
אמר ריש לקיש: לנזקין.
ומבארת הגמרא:
היכי דמי?
אי נימא דנגחיה תורא דידן שור שלנו לתורא דידיה לשור שלו, מדוע הוא כישראל? והרי נייתי ראיה שישראל הוא ונשקול! כי המוציא מחבירו עליו הראיה. וישראל לא חייב לשלם לגוי על נזקי שורו.
לא צריכא, דנגחיה תורא דידיה שור שלו לתורא דידן לשור שלנו.
פלגא, חצי נזק שמשלם ישראל, בעליו של שור תם, שנגח שורו התם את שור של ישראל אחר - יהיב ליה.
אבל אידך פלגא, שצריך נכרי בעל שור תם לשלם אם נגח שורו (כיון שדין חצי נזק בשור המועד נוהג רק בשורו של ישראל, אבל שורו של נכרי משלם נזק שלם) - נימא ליה אותו ספק ישראל לניזק: אייתי אתה ראיה דלאו ישראל אנא, ושקול. לפי שאתה הוא הבא להוציא ממון ממני, ועליך להביא ראיה כדי להוציא ממני ממון.
שנינו במשנה: מי שנפל עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם. ספק הוא חי ספק הוא מת. ספק אם כותי ספק אם ישראל.
והוינן בה: מאי קאמר? מדוע אמר התנא כל כך הרבה ספיקות שונים? ומשנינן: התנא בלשון "לא מיבעיא" קאמר:
לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם, דאי איתיה אם הוא נמצא שם ודאי חי הוא - דמפקחין.
אלא אפילו ספק חי ספק מת - מפקחין.
ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל.
אלא אפילו ספק נכרי ספק ישראל - מפקחין.
עוד שנינו במשנה: מצאוהו חי - מפקחין.
ותמהינן: מצאוהוחי - פשיטא שמפקחין!
לא צריכא, דאפילו להצלת חיי שעה, שיחיה רק במשך זמן קצר, מחללים עליו את השבת.
עוד שנינו: ואם מת - יניחוהו.
ותמהינן: הא נמי פשיטא הוא!
ומשנינן: לא צריכא, אלא לדברי רבי יהודה בן לקיש.
דתניא: אין מצילין את המת על ידי טלטולו מפני הדליקה מפני שהוא מוקצה.
אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי מרבותי שכן מצילין את המת מפני הדליקה.
ואפילו רבי יהודה בן לקיש לא קאמר שהתירו חכמים איסור טלטול מוקצה לצורך הצלת המת מהדליקה, אלא מתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה לטלטלו, אתי לכבויי את הדליקה ויעבור על איסור מלאכת כיבוי.
אבל הכא, בנפל עליו הגל, ןמת, לא התירו לקחתו משם.
היות ואי לא שרית ליה אם לא תתיר לפנותו משם - מאי אית ליה למעבד? הרי אין לך מה לחשוש שמא הוא יכשל.
תנו רבנן: עד היכן הוא מפקח כדי שיהא בודק את זה שנפלה עליו מפולת אם הוא חי או מת?
עד שיכול לבדוק את נשימת חוטמו. ואם הגיע לחוטמו ומצא שאינו נושם, אינו רשאי להמשיך ולפקח בשבת.
ויש אומרים: עד שיכול לבדוק את דופק לבו.
אם נפל הגל על כמה אנשים, ובדק ומצא אנשים עליונים מתים - לא יאמר: כבר מתו התחתונים שמתחתיהם בגל. אלא ימשיך לפקח שמא הם חיים.
מעשה היה, ומצאו עליונים מתים, ותחתונים חיים.
והוינן בה: נימא הני תנאי שנחלקו אם בודק עד חוטמו או עד לבו, נחלקו במחלוקת כי הני תנאי:
דתניא: מהיכן הולד נוצר תחילה?
מראשו. שנאמר (תהלים עא) "ממעי אמי אתה גוזי".
ואומר (ירמיהו ז) "גזי נזרך (שער ראשך) והשליכי".
הרי שלשון "גוז" מתייחס לראש האדם, וממנו נוצר האדם במעי אמו.
אבא שאול אומר: הולד נוצר מטיבורו. ולאחר מכן הואא משלח שרשיו אילך ואי לך.
ולכאורה החיות תלויה ביצירה, אם היא מהראש שבו החוטם, או מהבטן שבו הלב.
ואמרינן: אפילו תימא אבא שאול, יש לבדוק בנשימת החוטם.
כי עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם שהולד נוצר מהטבור, אלא לענין יצירה. היות דכל מידי כל דבר ממציעתיה מאמצעיתו הוא מיתצר נוצר.
אבל לענין פקוח נפש - אפילו אבא שאול מודי דעקר חיותא באפיה הוא. וכדכתיב (בראשית ז) "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו".
אמר רב פפא: מחלוקת במפקח את הגל כשהוא מוצא אותו מונח הפוך, ממטה למעלה, אם די בבדיקת הלב או ממשיך לפקח עד שמגיע לחוטם ובודק נשמתו.
אבל אם מפקח את הגל כדרך עמידתו, ממעלה למטה, הרי כיון דבדק ליה עד חוטמו ולא מצא בו נשימה, שוב אינו צריך להמשיך לפקח ולבדוק את הלב.
דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". ומשמע שהנשימה היא הקובעת.
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן.
ונשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? נענה רבי ישמעאל ואמר: (שמות כב) "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת - אין לו דמים".
ומה זה הבא במחתרת, שספק אם הגנב על גניבת ממון הוא בא, ספק על נפשות לרצוח בא.
וענינו חמור מאד, כי שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
בכל זאת ניתן להצילו לבעל הבית בנפשו של הגנב.
קל וחומר לפקוח נפש, שדוחה את השבת.
נענה רבי עקיבא ואמר: (שמות כא) "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות".
ודרשינן: מעם מזבחי תקחנו, אם עדיין לא התחיל בעבודה.
ולא "מעל מזבחי", שאם התחיל לעבוד ממתינים לו עד סוף עבודתו.
ומביאה הגמרא את דברי רבי יוחנן כדי להסביר את לימודו של רבי עקיבא:
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שאין לוקחים את הכהן באמצע עבודתו אלא כדי להמית אותו, בבית דין.

דרשני המקוצר[עריכה]