פרשני:בבלי:יומא מג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מג ב

חברותא[עריכה]

ולא פליג רבי יהודה. לא הוזכר במשנה שרבי יהודה חולק.
ומשמע שגם הוא מודה שאשה פסולה וקטן כשר (להיפך ממה שביארנו לעיל בדעת רבי יהודה)!  1 

 1.  עיין תוספות ד"ה ולא פליג. הגהות הגר"א, ורש"ש.
אמר תירץ אביי: כיון דאמר מר (עולא), שכל פרשת פרה אדומה נדרשת בשני אופנים: א. "משמע מוציא מיד משמע". ב. ו"משמע ממילא". והרי בהזאה אי אפשר לפרש את "איש טהור" באופן של "משמע ממילא" (שאשה פסולה וקטן כשר), שהרי אם כן מדוע הוצרך הכתוב לאומרו?
אלא, מובן מאליו שרבי יהודה פליג - חולק על דברי המשנה שם (ולא הוצרך התנא לשנות בפירוש שרבי יהודה חולק).  2 

 2.  כתב הריטב"א: "דמדרבנן נשמע לרבי יהודה". וכוונתו, שהתנא הוצרך להשמיענו את דעת חכמים, כדי שלא נבאר את הפסוק בגדר "משמע ממילא". ונאמר שהיה איזה צורך לכתוב לשנותו בפירוש (מפני שהייתי יכול לומר שיש טעם לומר שהזאה שונה מקידוש. או כדי ללמד איזו דרשא). אך, מאחר שהתנא השמיע לנו בדעת חכמים שאי אפשר לפרש את הפסוק בגדר "משמע ממילא", אם כך מובן שגם לרבי יהודה אי אפשר לפרש את הפסוק בגדר משמע ממילא, ובעל כרחך הוא משמע מוציא מיד משמע.
יא. ובהמשך הפרשה נאמר בפסוק יט:
"והזה הטהור על הטמא". המילה "טהור" מיותרת. שהרי פרה אדומה נקראת "חטאת" ומובן שצריך לעשות את כל מעשיה בטהרה, כשם שחטאת נעשית בטהרה.  3 

 3.  על פי רש"י בעמוד א ד"ה להכשיר. (עיין בריטב"א שם פירוש אחר).
ודרשו: "טהור" - מכלל שהוא (המזה) היה טמא עד עכשיו, ורק עכשיו טבל במקוה ונטהר, ועדיין לא שקעה החמה. והרי הוא "טבול יום".  4 

 4.  כך נראה מדברי רבנו אליקים (וכך אפשר לפרש את דברי רש"י). ועיין בשיח יצחק שהסביר את דברי רש"י באופן אחר. והר"ח הביא בשם הספרי שנאמר "טהור" (ולא טבול יום) "טהור" (ולא טבול יום) פעמיים, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות טבול יום (והרש"ש כיון לזה מדעתו). עיין תוספות ד"ה לימד שהקשו מדוע לא למדנו מהפסוק לרבות מחוסר כיפורים. וקושייתם אינה שייכת לפירוש רבינו אליקים.
לימד הכתוב על טבול יום שהוא כשר בעבודות הפרה.  5 

 5.  סיכום הכשרים לעבודות הפרה כפי שפירש עולא: א. הוצאת הפרה אל מחוץ למחנה - בפרה הראשונה אלעזר, ואילו לדורות יש אומרים בכהן גדול ויש אומרים בכהן הדיוט (וכן כל מקום שדינו ב"אלעזר"). ב. שחיטה ("ושחט אותה לפניו") - לדעת רב: הכשר להוציא כשר לשחוט ("משמע ממילא"). לדעת שמואל: כשרה בזר. ג. קבלה והזאה ("ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה") - לדעת רב: כשר בכהן הדיוט. לדעת שמואל: באלעזר. (לדברי הכל "משמע מוציא מיד משמע"). ד. שריפה ("ושרף את הפרה") - הכשר להזאה כשר לשרוף (משמע ממילא). ה. השלכת עץ ארז וכו' ("ולקח הכהן עץ ארז") - כשרה בכהן הדיוט (לדעת רב הרי זה כעבודות הקודמות - "משמע ממילא". ולשמואל אין זה כעבודות הקודמות, אלא "משמע מוציא מיד משמע"). ו. אסיפת האפר והנחתו מחוץ למחנה ("ואסף איש טהור") - כשרה בזר ובאשה, אבל לא בקטן. ז. קידוש ("ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים") - לדעת חכמים: הכשר לאסיפת האפר כשר לקידוש (משמע ממילא). לדעת רבי יהודה: כשר בזר ובקטן. ופסול באשה. ח. הזאה ("ולקח אזוב וטבל במים איש טהור") - לדעת חכמים: כשרה בזר ובקטן אבל לא באשה. ולדעת רבי יהודה: כשרה בזר ובאשה אבל לא בקטן. (מפני שלדברי הכל "איש טהור" שהוזכר כאן מיותר, והרי זה "משמע מוציא מיד משמע", ודינו שונה מהעבודה הקודמת). עוד דינים כלליים שאמר עולא בכל העבודות: א) הכהן צריך ללבוש בגדי כהונה (אפילו לדורות). ב) טבול יום כשר בכל עבודות הפרה. (עוד שתי דרשות שאינן קשורות לכשרים לעבודה: א) שלא יוציא פרה אחרת עמה אל מחוץ למחנה. ב) שלא ישחט פרה אחרת עמה).
אמר רבי אסי: כי הוו כאשר דנו רבי יוחנן וריש לקיש בפרשת פרה אדומה, לא מסקי מינה, לא הצליחו להעלות מתוכה חידוש כאשר ניסו לפרש את כל מקראותיה באופן אחד, אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא. כמו העפר המועט שהשועל מעלה ברגליו כשהוא הולך בשדה חרושה.
אלא אמרי: יש מקראות בפרשה שהן בגדר "משמע מוציא מיד משמע". ויש מקראות שהן בגדר "משמע ממילא".
תני תנא קמיה דרבי יוחנן. שנה השונה ברייתא לפני רבי יוחנן: "כל השחיטות כשרות בזר - חוץ מהשחיטה של פרה".
אמר ליה רבי יוחנן: פוק תני לברא - צא ושנה את דבריך מחוץ לבית המדרש. כלומר, דבריך אינם נכונים. שהרי לא מצינו שחיטה בזר שהיא פסולה.
ורבי יוחנן, לא מבעי לתנא לא ציית, לא רק שלא קיבל את דברי התנא הסובר ששחיטת פרה אדומה פסולה בזר. אלא אפילו לרביה לא ציית - אלא אפילו לרבו לא שמע!  6 

 6.  רבי יוחנן לא היה חייב לשמוע לתנא שלא היה רבו ולא גדול ממנו בחכמה (ואין זה תנא מתקופת התנאים. אלא אדם שהיה רגיל לשנות ברייתות בעל פה). אבל לרבו היה רבי יוחנן חייב לשמוע (במקומות אחרים), ואף על פי כן כאן הוא לא שמע בקולו. רבנו אליקים.
דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק רבו: שחיטת פרה בזר - פסולה.
ואני (רבי יוחנן) אומר שהיא כשירה. שהרי לא מצינו שחיטה שפסולה בזר.  7 

 7.  (לעיל מב א נחלקו אמוראים. יש אומרים ששחיטת פרו כשרה בזר ושחיטת פרה פסולה. ויש אומרים להיפך. מדברי רבי יוחנן כאן נראה שהוא סובר ששחיטת שניהם כשרה בזר).
שנינו במשנה: בא לו הכהן הגדול אצל פרו פעם שניה ומתודה (וידוי שני). וכך היה אומר: "אנא השם עויתי אני וביתי ובני אהרן עם קדושך".
והוינן בה: מאי שנא, במה שונה מה ששנינו בוידוי ראשון, דלא אמר "ובני אהרן עם קדושך". ומאי שנא בוידוי שני דאמר "ובני אהרן עם קדושך"?
(כלומר, מדוע אינו מתודה גם בוידוי הראשון על כל הכהנים כשם שהתודה בוידוי השני? הרי כל הכהנים מתכפרים בפרו של הכהן הגדול! מאירי  8 ).

 8.  פעמיים הוזכר בתורה בענין הפר: "וכפר בעדו ובעד ביתו" (פסוקים ו יא). ולא הוזכר שם בפירוש שבט הכהונה. ובמסכת שבועות יג ב יד א מבואר שכל שבט הכהונה הם בכלל "ביתו" (שנאמר: "בית אהרן ברכו את ה"'). ולפי זה מובנים דברי המאירי, שהגמרא שאלה שגם בענין הוידוי הראשון (שנאמר "ביתו") נפרש שכל הכהנים בכלל זה כמו בוידוי השני, וכן פירש שיח יצחק בפירושו השני (ועיין שם עוד פירוש).
ומתרצינן: תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת - כך ראוי לומר:
מוטב שתחילה יתודה על עוונותיו ויהיה זכאי, ואז יבא (הכהן הגדול) זכאי, ויכפר על החייב (שבט הכהונה).
ואל יבא הכהן הגדול כשהוא חייב, ויכפר על החייב.  9 

 9.  אם כך, מדוע היה מתודה בוידוי הראשון גם על עונות ביתו? כתב הריטב"א שביתו כגופו הוא (והמאירי כתב שביתו זו אשתו. ואשתו כגופו. אך יש אומרים שביתו היינו כל משפחתו - רא"ש בסדר העבודה, וכן בקרית ספר עבודת יום הכיפורים פרק ב, ועוד. אבל הרשב"א והר"ן בשבועות יג ב כתבו שביתו זו אשתו. ועיין גבורת ארי בתחילת המסכת ד"ה ביתו). ושיח יצחק כתב שכיון שיכול למחות באשתו, הרי הוא נענש בעונותיה. וכעונותיו הן.
מתניתין:
במשנה הקודמת שנינו שהכהן הגדול התודה על פרו פעם שניה. ומשנתנו ממשיכה לסדר את סדר העבודה.
שחטו, הכהן הגדול שחט את פרו,  10  וקבל במזרק את דמו.

 10.  התוספות יום טוב כתב שגם כאן היה אחר ממרק (גומר את השחיטה אחרי שהכהן הגדול שחט רוב סימנים) כדי שהכהן הגדול יוכל לקבל את הדם כמו לעיל לא ב. והרש"ש לעיל יב א (על רש"י ד"ה פשיטא) כתב ששחיטת הפר היא מדאורייתא בכהן גדול. לכן הכהן הגדול גומר את השחיטה בעצמו. אבל שחיטת התמיד מדאורייתא כשרה גם בזר. ולכן היה אחר מסיים את השחיטה. עיין שם. ועיין היטב שיח יצחק כאן.
ונותנו את המזרק למי שהוא, לכהן שעומד וממרס (מערב) בו על הרובד הרביעי שבהיכל. על שורת הרצפות הרביעית שבהיכל.
ובפשטות כוונת המשנה לשורה רביעית מפתח ההיכל ולפנים. והגמרא תדון בזה.
והיה הכהן ממרס את הדם שם כדי שלא יקרוש, מפני שהכהן הגדול פונה לעבודת הקטורת לפני שזורק את הדם, והדם היה שוהה זמן רב, ואם לא ימרסו בו הוא עלול לקרוש ותתבטל מצות הזאת הדם.
נטל הכהן הגדול מחתה לחתות בה גחלים לצורך הקטורת, ועלה לראש המזבח. ופנה גחלים אילך ואילך, לצדדים, וחיתה מן הגחלים המעוכלות הפנימיות שבפנים (באמצע) המערכה, שכבר נתעכלו (נתאכלו) היטב, כדי שלא יעלו עשן (תפארת ישראל).  11  וירד מן המזבח. והניחה (את המחתה) על הרובד הרביעי שבעזרה.  12  והיתה המחתה מונחת שם עד שיחפון את הקטורת בחפניו, ויתנה לתוך הכף. ורק אחר כך הכניס את הכף ואת המחתה לקדש הקדשים.

 11.  הרמב"ם (ד ב) לא הזכיר שהיה לוקח מהגחלים שבפנים המערכה. (אלא שנטל גחלים מעל המזבח מצד מערב). ותמה על זה הכסף משנה. וכתב התוספות יום טוב, שכנראה הרמב"ם לא גרס במשנתנו "מן המעוכלות הפנימיות" (גם תוספות בזבחים סד לא גורסים זאת, עיין בתוספות יום טוב. ורבנו אליקים כאן כתב שהיה חותה מן העליונות שהן לוחשות יותר). ותפארת ישראל פירש לדעת הרמב"ם: "מעוכלות הפנימיות" היינו הסמוכות למערב כנגד צד פנים המקדש. וכן פירש מהר"י קורקוס על הרמב"ם שם.   12.  אף על פי שברישא כתוב "רובד רביעי שבהיכל" וכאן כתוב "רובד רביעי שבעזרה" הכוונה בשניהם לאותו רובד, (דהיינו רובד רביעי שבעזרה שמן ההיכל ולחוץ. כמו שהגמרא תפרש). תוספות יום טוב בשם הירושלמי. (ועיין שיח יצחק בגמרא שביאר מדוע המשנה שינתה בלשונה. ועיין תפארת ישראל אות כז). (הרמב"ם (שם) כתב שהניח את המחתה על הרובד שבעזרה ולא הזכיר רובד רביעי. תוספות יום טוב).
ועכשיו המשנה מבארת במה היה שונה סדר חתוי הגחלים והקטרת הקטורת שביום הכיפורים ממעשה הקטורת שבכל יום:
בכל יום היה הכהן שזכה בהקטרת הקטורת חותה גחלים במחתה של כסף,  13  ומערה את הגחלים שבמחתה של כסף, בתוך מחתה של זהב, ומכניס את המחתה של הזהב להיכל.

 13.  ממערכה שניה של עצים שהיתה על המזבח החיצון לצורך הקטורת. לעיל לג א. והגמרא תפרש מדוע חתה במחתה של כסף ועירה לתוך של זהב.
ואילו היום, ביום הכיפורים, חותה במחתה של זהב, ובה עצמה היה מכניס את הגחלים לפנים, כדי להקל על הכהן הגדול, שהיה חלש מן התענית, שלא יצטרך לערות את הגחלים מכלי לכלי.
בכל יום היה הכהן חותה גחלים מן המזבח במחתה של ארבעת קבין, במחתה של כסף שיש בה נפח ארבעה קבין. ומערה מתוכה את הגחלים בתוך מחתה של זהב של שלשת קבין (ומקצת מן הגחלים נשפכו על הארץ בשעת העירוי).  14 

 14.  (לא נטל לכתחילה מחתה של 3 קבין, מפני שהמחתה היתה צריכה להיות גדושה מפני הכבוד. וכאשר היה יורד מן הכבש היו גחלים נופלים ממנה. ולכן נטל בתחילה במחתה של 4 קבין. תפארת ישראל).
ואילו היום, ביום הכיפורים, היה חותה במחתה של זהב  15  המכילה שלשת קבין.

 15.  הגמרא בראש השנה (כו א) מבארת שהכהן הגדול לא עבד בקדש הקדשים בבגדי זהב משום "אין קטיגור נעשה סניגור" (זהב שהשתמשו בו בחטא העגל אינו יכול לכפר בקדש הקדשים). ושואלת הגמרא שם: אם כך, מדוע נכנס עם מחתה של זהב? ועונה הגמרא: דוקא בלבוש זהב לא יכנס. משום ש"חוטא בל יתנאה" (בחטאו). (מובא בקיצור בתוספות ישנים כאן, מד ב ד"ה והיום).
ובה בעצמה היה מכניס, כדי שלא להכביד על הכהן הגדול החלש מן התענית.
רבי יוסי אומר: בכל יום היה הכהן חותה בשל סאה (ששה קבין), ומערה ממנה בתוך מחתה של שלושת קבין. ואילו היום חותה בשלשת קבין, ובה היה מכניס.
בכל יום היתה המחתה כבדה מפני שדופנה היה עבה. והיום היתה קלה מפני שדופנה היה דק (גמרא) כדי להקל על הכהן הגדול בחולשתו.
בכל יום היתה ידה של המחתה קצרה, והיום היתה ידה ארוכה כדי שיוכל ליתנה מתחת לזרועו, וזרועו תסייע בידו להקל עליו בחולשתו.
בכל יום היתה (היה  16 ) זהבה דומה לגוון ירוק. והיום היה דומה לאדום, דברי רבי מנחם.

 16.  וכך הגירסא בספרי המשניות. ובגמרא להלן מד ב.
בכל יום מקריב פרס חצי מנה (משקל חמישים דינרי כסף), בשחרית, ופרס בין הערבים. והיום מלבד פרס של שחרית ופרס של בין הערביים שהקטיר בהיכל, היה מוסיף מלא חפניו שמכניס לקדש הקדשים.
בכל יום היתה הקטורת דקה, טחונה היטב. כמו שנאמר (שמות ל לו): "ושחקת ממנה הדק".
ואילו הקטורת המיוחדת של היום שהיה מכניס לקדש הקדשים, היתה דקה מן הדקה. שהיו טוחנים אותה פעם נוספת בערב יום הכיפורים עד שנעשתה דקה מן הדקה.
ואגב ששנינו שהיה הבדל בין מעשה הקטורת של כל השנה למעשה הקטורת ביום הכיפורים, מביאה המשנה הבדלים נוספים שהיו בין עבודות יום הכיפורים לעבודות שאר הימים.
בכל יום כהנים עולין למזבח במזרחו של כבש המזבח.
שהכבש היה בדרומו של המזבח, וכאשר הגיעו הכהנים למעלה למזבח, היו צריכים לפנות למזרח המזבח שהוא בימין העולה.  17  שכך אמרו חז"ל: "כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין". ולכן כאשר עלו בכבש היו עולין בקצהו המזרחי.

 17.  העולה בכבש (שהוא בדרום המזבח) אל המזבח פניו כנגד הצפון. וממילא ימינו במזרח, רש"י.
וכאשר היו גומרים להקיף את המזבח בצד מערב, משסיימו את עבודתם, היו יורדין במערבו של הכבש.
ולא היו הכהנים רשאים ללכת באמצע הכבש, מפני שאם ילכו באמצע, יצטרכו להאריך את הדרך שעל המזבח (עד שיפנו למזרח בהליכתם. וכן יצטרכו להאריך את הדרך בחזרתם מן המערב עד אמצע הכבש), ואין זה נאה ללכת דרך ארוכה על המזבח שלא לצורך.
והיום, ביום הכיפורים, כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע כדי להראות את כבודו ואת חיבתן של ישראל שהוא שלוחם, שהוא כבן בית והולך במקום שהוא חפץ.  18 

 18.  בגמרא מוזכר רק משום כבודו של הכהן הגדול. ורש"י הוסיף כאן "להראות חיבתן של ישראל שהוא שלוחם". (ואולי, כדי להסביר מדוע מראים את כבוד הכהן הגדול דוקא ביום הכיפורים, פירש רש"י מפני שהיום הוא שליחם של ישראל בסדר העבודה). עוד כתב רש"י: "ואם בא לעלות למזבח להקיף כגון למתן דמים תמידין ומוספין ואילו ואיל העם (שנותן את דמם סביב למזבח) מקיף את כל הכבש לצורך ושלא לצורך". (ובתפארת ישראל כתב שהלך באמצע הכבש משום כבודו, כי זה המקום הראוי ביותר להילוך. וכן נראה מדברי ר' אליקים בגמרא מה, א). הרמב"ם בפירוש המשניות גרם וביום הכיפורים עולין באמצע ויורדין באמצע. כלומר הכהנים המלוים את הכהן הגדול עולים ויורדים איתו באמצע הכבש כדי להדרו, עיין מאירי ושיח יצחק (וגם בתוספות ישנים מה א ד"ה היום, ותוספות הרא"ש, הגירסא "עולין" ו"יורדין". עיין בדבריהם ובריטב"א).
רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע, אפילו בכל ימות השנה.
בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור לפני שמתחיל לעבוד, והיום מן הקיתון (הכד) של זהב. (משום כבודו, שלא יקדש ממקום ששאר הכהנים מקדשים  19 ).

 19.  (תפארת ישראל על פי דברי הגמרא). כתבו התוספות (להלן מד ב) שכל כלי שרת כשר לקידוש ידים ורגלים כמבואר בזבחים כב א (שנאמר: "ירחצו" לרבות שאר כלי שרת).
רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב, אפילו בכל ימות השנה.
בכל יום היו שם, על המזבח החיצון, ארבע מערכות ערימות של עצים בוערים.
והיום חמש (והגמרא תפרש את טעם הדבר) - דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: בכל יום היו על המזבח החיצון שלש מערכות. והיום ארבע.
רבי יהודה אומר: בכל יום היו שם שתים - שתי מערכות, והיום שלש.
גמרא:
שנינו בתחילת המשנה: שחטו וקבל במזרק את דמו, ונתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל (כדי שימרס בו עד שהכהן הגדול יסיים את עבודת הקטורת).
ומקשינן: והכתיב (ויקרא טז יז): "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו". והגמרא להלן מפרשת שהפסוק מדבר בזמן הקטרת הקטורת. ואם כן איך הממרס היה עומד בהיכל?
אמר רב יהודה תירוץ:
תני, שנה את דברי המשנה כך: ונותנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי של היכל.
כלומר, הממרס עמד ברובד הרביעי של העזרה, שכיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין, ושם עומד הממרס. ורובד זה הוא רובד רביעי להיכל.  20  והגמרא מביאה ברייתא המפרשת את הפסוק (שהובא בקושית הגמרא): "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו".

 20.  בין ההיכל לעזרה הפריד האולם. וכתב רבנו אליקים שהכהן עמד בשורה הרביעית שבמעלות (מדרגות) שבין האולם ולמזבח, שבהן עולין להיכל (כלומר לא היה בשורה הרביעית מן ההיכל, שזה בתוך האולם, אלא הכוונה לשורה הרביעית במעלות שבהם עולים להיכל). והריטב"א כתב שדברי הגמרא כאן תלויים במחלוקת להלן (מד ב) שנחלקו האם האולם והיכל והיכל קדושים באותה קדושה או שהם שתי קדושות נפרדות. למאן דאמר קדושה אחת היא, היה עומד בעזרה (ברובד הרביעי שחוץ לאולם). ולמאן דאמר שתי קדושות הן, היה עומד בתוך האולם (ברובד הרביעי שחוץ להיכל).
תנו רבנן:
"וכל אדם לא יהיה באהל מועד".  21 

 21.  שיח יצחק לא גרס "באוהל מועד" מפני שהגמרא להלן דורשת מילים אלו. וכאן הגמרא מסבירה מה היינו מבינים אילו לא נאמר "באוהל מועד".

דרשני המקוצר[עריכה]