פרשני:בבלי:יומא עז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא עז ב

חברותא[עריכה]

אם תענה, לא תענה את בנותי במניעה מתשמיש.
ואם תקח, תמנע מלקחת נשים נוספות, שתהיינה צרות לבנותי.
ומוכח שהמנעות מתשמיש נקראת עינוי.
ודוחה הגמרא: ואימא אידי ואידי, גם "אם תענה" וגם "אם תקח", משמעותו להמנע מלקחת צרות. וכך אמר לבן: אם תענה את בנותי באם תקח להם צרות!?
ומשנינן: מי כתיב "אם תענה אם תקח" עד שתוכל לומר שהכל ענין אחד הוא? והרי "ואם תקח" כתיב, ובהכרח שהכתוב מדבר בשני ענינים, ומוכח שמניעת תשמיש הינה עינוי.
ועדיין יש לפרוך: ואימא: אידי ואידי מצרות. חד - לצרות דידיה, שלא ישווה את מעמדן של בלהה וזילפה השפחות למעמדן של לאה ורחל הגבירות. וחד לצרות זרות נוספות, דאתיין ליה מעלמא!
וכך יש להעדיף לפרש, כי בכך מתפרש כל הפסוק בענין אחד של צרות, ויהיה "אם תענה" דומיא ד"אם תקח".
ומשנינן: הרי יש להשביע תחילה על הדבר הקשה ואחר כך על הדבר הקל. ואם כל הפסוק היה בענין צרות, היה לו ללבן להשביע תחילה שלא יקח יעקב צרות נוספות, שלקיחתן קשה לבנותיו יותר מהשוואת מעמד השפחות לגבירות, ורק אחר כך היה לו להשביעו שלא ישוו השפחות לבנותיו.
מי כתיב "אם תקח צרות נוספות ואם תענה בהשוואת השפחות לבנותי"!?
הרי "אם תענה ואם תקח" כתיב, ובהכרח שהעינוי הוא מתשמיש.
אמר ליה רב פפא לאביי: הא מצינו שמעשה תשמיש גופה איקרי ענוי. דכתיב במעשה שכם בן חמור עם דינה (בראשית לד) "וישכב אתה - ויענה". ומנין לך שההמנעות מתשמיש היא העינוי האמור בדברי לבן?
אמר ליה: העינוי התם, במעשה דינה, לא היה עינוי במעשה התשמיש עצמו. אלא מדובר שם שעינה אותה מביאות אחרות, שהתאותה לו בהיותה אצלו, ועינה אותה בכך שלא בא עליה.
תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו.
ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה - רוחץ כדרכו ואינו חושש, לפי שאין זו רחיצה של הנאה אלא של הסרת הליכלוך.
וכמו כן, אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו.
ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו - סך כדרכו ואינו חושש.
תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה נוטלת אשה ידה אחת במים כדי להסיר את הרוח הרעה ששורה על היד בלילה, ונותנת בידה האחת פת לתינוק, ואינה חוששת משום איסור רחיצה.
אמרו עליו, על שמאי הזקן, שלא רצה להאכיל את התינוק בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בנטילת שתי ידים.
מאי טעמא יש לו ליטול ידיו?
אמר אביי: משום הרוח הרעה הנקראת "שיבתא".
תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו, או פני מי שגדול ממנו - אם יש צורך בדבר, הרי הוא עובר עד צוארו במים, ואינו חושש.
אך לא לכל ההולך להקביל כל אדם התירו זאת.
איבעיא להו: הרב ההולך אצל תלמיד - מאי? האם מותר לו לעבור במים ביום הכיפורים כדי להגיע אל תלמידו וללמדו תורה?
תא שמע, דאמר רב יצחק בר בר חנה: אנא חזיתיה לזעירי דאזל שהלך לגבי רב חייא בר אשי תלמידיה ביום הכיפורים, ועבר במים.
רב אשי אמר: ההוא שהלך ועבר במים - רב חייא בר אשי הוא שהלך. דאזל לגביה דזעירי רביה.
רבא שרא לבני עבר ימינא (שם מקום) למעבר במיא כדי לנטורי לשמור פירי.
אמר ליה אביי לרבא: יש תניא דמסייע לך:
דתניא: שומרי פירות עוברין עד צוארן במים, ואין חוששין.
רב יוסף שרא התיר להו לבני "בי תרבו" למיעבר במיא למיתי לפירקא. לבוא לשיעור. אבל למיזל לחזור לביתם - לא שרא להו.
אמר ליה אביי: אם כן שאינך מתיר להם לחזור, אתה מכשילן לעתיד לבא, ששוב לא יבואו.
איכא דאמרי: שרא להו למיתי, ושרא להו למיזל.
אמר ליה אביי: בשלמא למיתי - לחיי, טוב ויפה! אלא למיזל - מאי טעמא התרת?
ואמר לו: כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. רב יהודה ורב שמואל בר רב יהודה הוו קיימי עמדו ביום הכיפורים אגודא על שפתו דנהר פרת, אמברא על מקום המעבר דחצדד המוביל אל חצדד. והוה קאי, והיה עומד רמי בר פפא מהך גיסא, מצידו השני של הנהר.
רמא להו קלא, הרים רמי בר פפא את קולו לעברם: מהו למיעבר בתוך מי הנהר, כדי למיתי לגבייכו לבוא אליכם למשאל שמעתא לשאול שמועה?
אמר ליה רב יהודה: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: יש רשות להיות עובר בנהר כדי לשאול דבר תורה. ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת שפת חלוקו. כי אם יוציא את ידו, וירים את שפת חלוקו, ויגביהו, יראה הדבר כאילו הוא נושא את חלוקו על כתפו ואינו לובשו, ואסור לישא משא ביום הכיפורים ברשות הרבים.
איכא דאמרי, אמר ליה רב שמואל בר רב יהודה: תנינא לשאלתך בברייתא (ואין צורך בדברי האמוראים): עובר, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו.
מתקיף לה רב יוסף: וביום חול כי האי גונא, שעובר במים עד צוארו - מי שרי!? האיך מותר להסתכן בכך?
והכתיב בתיאור נבואת יחזקאל על המים העתידים לצאת מבית המקדש (פרק מז):
"וימד המלאך מרחק של אלף באמה ממקום יציאת המים מחוץ לירושלים, ויעברני שם במים, והיו המים שם בגובה של מי אפסים". דהיינו, בגובה של הקרסוליים בלבד.
מכאן שמותר לעבור במים עד אפסיים.
"וימד המלאך מרחק של עוד אלף אמה, ושם כבר גבהו המים, ויעברני במים בגובה מים ברכים" - מכאן שמותר לעבור עד ברכים.
"וימד המלאך מרחק של עוד אלף אמה, ויעברני במים בגובה מי מתנים" - מכאן שמותר לעבור עד מתנים.
מכאן ואילך, וימד המלאך עוד אלף אמה, וכבר היו המים נחל בגובה אשר לא אוכל לעבר.
ומשמע שמותר לעבור במים רק עד גובה המתניים, ואסור להסתכן במעבר במים הגבוהים יותר.
אמר אביי: שאני נחל היוצא מבית קדשי הקדשים, דרדיפי מיא, שמימיו שוטפים במהירות וסוחפים, ולכן היה אסור לעבור בו כשמימיו גבוהים מהמתניים. אבל במים שאינם זורמים וסוחפים מותר לעבור עד צוארו.
יכול יעבירנו בסיחוי בשייט?
תלמוד לומר (יחזקאל מז) "כי גאו המים מי שחו".
מאי "מי שחו"?
שיוטא. שכן קורין ל"שייטא" - סייחא.
והיינו, שהם היו גבוהים וסוחפים עד שלא היתה אפשרות לשוט בהם.
יכול יעבירנו לאותו הנחל היוצא ונמשך מבית קודש הקדשים בבורני בספינה קטנה?
תלמוד לומר (ישעיהו לג) "בל תלך בו אני שיט".
יכול יעבירנו בבורני גדולה?
תלמוד לומר: (ישעיהו לג) "וצי אדיר לא יעברנו".
מאי משמע מהפסוק הזה, שאי אפשר לעברו לאותו הנחל, לא בספינה קטנה ואף לא בספינה גדולה?
כדמתרגם רב יוסף לפסוק הזה: לא תזיל ביה בספינת ציידין קטנה, ואפילו בורני רבתי, ספינה גדולה לא תגוזינה, לא תעבור בו.
אמר רבי יהודה בן פזי: אף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו של הנחל הזה.
כי כתיב הכא "בל תלך בו אני שיט" וכתיב התם במלאך המות, שחזר "משוט בארץ". ומשמע שבנחל הזה, שאי אפשר לשייט בו, גם מלאך המות אינו רשאי לעבור בו.
אמר רבי פנחס משום רב הונא צפוראה: מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בנבואת יחזקאל, בתחילה הוא דק ביותר, ודומה לקרני חגבים.
כיון שהגיע לפתח היכל - נעשה כעובי חוט של שתי.
כיון שהגיע לאולם - נעשה כחוט של ערב, שהוא עבה יותר מחוט של שתי.
כיון שהגיע אל פתח עזרה - נעשה כמו פי פך קטן.
והיינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר:

דרשני המקוצר[עריכה]