פרשני:בבלי:יומא לח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא לח א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: התם שם בברייתא, כוונת  הברייתא לומר שהמגילה נכתבה בסירוגין: כלומר, המילים שבתחילת כל פסוק נכתבו בשלמות, והמשך הפסוק נכתב בראשי תיבות  1 .

 1.  כלומר, תחילת לשון השבועה שהשביע הכהן את האשה שבכל פסוק. אם לא שכב:. ואת כי שטית:. יתן ה' אותך:. ובאו המים:. אחרי כל מקום שהזכיר את תחילת הפסוק, היה ממשיך וכותב את המשך הפסוק בראשי תיבות. רש"י. גבורת ארי דייק מרש"י גיטין ס א שהיה כתוב על הטבלא רק תיבה אחת בשלמות, אבל יותר מזה אסור לכתוב במגילה. אך הגבורת ארי הוכיח שאפשר לכתוב שלש מילים על מגילה כמו שמוכח מרש"י כאן. להלכה: שלחן ערוך יורה דעה רפג סעיף ב אוסר לכתוב מגילה ובה פרשיות מן התורה לתינוק. אלא צריך שיכתוב חומש שלם (לפחות). והש"ך והט"ז מתירים בתינוק משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וכן כתב המאירי כאן, שמותר לכתוב לתינוק משום "עת לעשות לה"'. אבל שלא לצורך לימוד התינוק אסור.
שנינו במשנה: ניקנור נעשו נסים לדלתותיו.
תנו רבנן:
מה הם הניסים שנעשו לדלתותיו?
אמרו: כשהלך ניקנור להביא שתי דלתות נחושת  2  מאלכסנדריא של מצרים לשער המזרחי של העזרה,

 2.  רש"י. והמאירי כתב שהדלתות היו מעצי ברוש, מצופות נחושת.
בחזירתו בשעה שחזר, עמד עליו נחשול - סערה שבים לטבעו.  3  נטלו המלחים  4  אחת מהן משתי הדלתות והטילוה לים להקל על הספינה שלא תטבע, ועדיין לא נח הים מזעפו ועדיין היה חשש שמא הספינה תטבע.

 3.  ניקנור לא נענש על מה שנסע למצרים, על אף שנאמר (בדברים יז טז) "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה (למצרים) עוד", שהרי דרשו בספרי לגור שם אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה, ולכיבוש הארץ. ואם כן, ניקנור לא עבר עבירה במה שנסע למצרים. תוספות ישנים, תוספות רא"ש. וכעין זה כתב הריטב"א. (בדרך אגב הקשה הריטב"א כאן, איך הרמב"ם וגדולים אחרים גרו במצרים? והביא שלושה תירוצים שנאמרו בזה: א) יש אומרים, שהעיירות שעליהם התורה דיברה, חרבו, והיום עיירות אחרים הם. ב) ה"ר אליעזר ממיץ אומר, שאין איסור אלא לשוב למצרים דרך ים סוף והמדבר כדרך שהלכו אבותנו שנאמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה". ג) הריטב"א עצמו מתרץ, שלא נאמר האיסור אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם. אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי ארץ כל חוץ לארץ דין אחד יש לו, ואין איסור אלא לצאת מהארץ לחוץ לארץ מדעת).   4.  פירוש המשניות להרמב"ם.
בקשו להטיל את חברתה (הדלת השניה) לים. עמד הוא (ניקנור) וכרכה חבקה, ואמר להם: הטילוני עמה לים, (כדי למנוע אותם מלזורקה)  5 xxx

 5.  כתב בעיון יעקב שנקנור סמך על מה שאמרו חכמים: "שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן". ובשכר שמסר את נפשו, נעשה לו אחר כך נס שהיתה הדלת הראשונה מבצבצת מן המים.
מיד נח הים מזעפו.
והיה ניקנור מצטער על חברתה שטבעה, כיון שהגיע לנמלה של עכו, נעשה לו נס והיתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה.
ויש אומרים: בריה שחיה בים בלעתה, והקיאתה ליבשה.
ועליה על דלת זו אמר שלמה בשיר השירים (א, יז) "קורות בתינו (בית המקדש  6 ) ארזים. רהיטנו (דלתותנו  7 ) ברותים". אל תיקרי (תקרא) "ברותים" אלא ברית - ים. "ברית ים" כך פירושו: לפי השיטה הראשונה בברייתא, שתי הדלתות כרתו ברית בים שלא להפרד זו מזו. ולפי השיטה השניה ("יש אומרים"), היינו בריה שחיה בים. שהיא גרמה לדלתותנו שלא יטבעו. (מהרש"א על פי רש"י).  8 

 6.  כך נראה לפי דרשת הגמרא כאן בהמשך הפסוק. והתרגום שם מתרגם "בתינו" על בית המקדש השלישי דרך דרש. (ורש"י שם מבאר "בתינו" - המשכן. ועיין שם באבן עזרא וספורנו).   7.  רש"י מפרש רהיטנו מלשון "ריהטא" (מרוצה), על שם שהדלת רצה בשעת נעילה ופתיחה. (בשיר השירים פירש רש"י רהיטנו היינו בריחי המשכן או הקרשים. וזהו כנראה לשיטתו שפירש ש"בתינו" היינו המשכן כדלעיל ועיין שפת אמת).   8.  הניקוד שונה בשני הפירושים. לפי הפירוש הראשון: "ברית ים" - ר' בחיריק. ולפירוש השני: ר' בשו"א וי' בפתח.
מוסיפה הברייתא: לפיכך מטעם זה כל השערים שהיו במקדש נשתנו כשהעשירו ישראל להיות מצופים בציפוי  9  של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו (בהם, עין יעקב) נסים. ורצו שלפרסם את הנס.

 9.  רמב"ם (בית הבחירה ה ה). וכתב עוד הרמב"ם (שם א, יח) שערי העזרה מחפין אותן זהב אם מצאה ידם. (בשאר הכלים כתב הרמב"ם שם שאם מצאה ידם עושים אותם עצמם זהב).
ויש אומרים: לא ציפו את דלתות ניקנור זהב מפני שנחושתן מוצהבת מוברקת ומזהירה היתה, ודומה לזהב.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא - מזוקקת היתה, והיתה מאירה (מבריקה) כשל זהב.
מתניתין:
במשנה הקודמת הוזכרו בדרך אגב אנשים שחכמים שיבחו אותם על תרומתם לבית המקדש. ובמשנתנו מוזכרים אנשים שחכמים גינו אותם אף על פי שעשו מעשים טובים, כיון שלא לימדום לאחרים.  10 

 10.  להלן סוף הערה 14 יתבאר מדוע חכמים הזכירו את שמות האנשים הללו לגנאי. ולא חששו לאיסור לשון הרע.
(והיה ראוי שיחששו שמא יתמעט כבוד שמים כשימותו. ולא ידעו אחרים לעשות כמותם. על פי המאירי  11 ).

 11.  או שיתכן שהלומדים מהם יוכלו לעשות יותר נקי או יפה יותר מהם (על פי פירוש נוסף במאירי).
ואלו הזכירו חכמים לגנאי:
המשפחה של בית גרמו גינו אותם חכמים על שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים שלחם הפנים היה עשוי כתיבה פרוצה משני צידיה, והיה צריך אומנות גדולה באפייתו וברדייתו שלא ישבר (ולא יתעפש, מאירי) ובית גרמו ידעו אומנות זו, ולא רצו ללמדה לאחרים.  12 

 12.  יש אומרים שלחם הפנים היה כעין "ספינה רוקדת" כמבואר במנחות תחילת פרק שתי הלחם. (רש"י. על פי הגהת הב"ח ורש"ש).
המשפחה של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת שהכירו עשב ששמו מעלה עשן, וכאשר עירבו עשב זה עם סממני הקטורת היה העשן מתמר ועולה זקוף כמקל (ולא היה פונה לצדדים) ולא רצו ללמד לאחרים איזה עשב זה.
הוגרס בן לוי (משבט לוי) היה יודע פרק בשיר שיטה מיוחדת להנעמת הקול, ולא רצה ללמד דבר זה לאחרים.
בן קמצר לא רצה ללמד לאחרים על מעשה הכתב שידע להחזיק בין אצבעות ידו האחת ארבעה קולמסין, ולכתוב בהם שם ה' (שבו ארבע אותיות) בבת אחת.  13 

 13.  מבואר בתוספות ישנים שכתבו את השם בבת אחת כדי שלא יבוא לדבר בכתיבתו. ואסור לדבר בכתיבת השם כמו שמצינו במסכת סופרים ה ו. (תו"י לקמן לח ב ד"ה לא מצא), וכן כתב תוספות הרא"ש (שם). ותוספות יום טוב כתב טעמים אחרים לדבר.
ומסיימת המשנה: על הראשונים שהוזכרו במשנה הקודמת לשבח נאמר (במשלי י): "זכר צדיק לברכה" שמזכירים את הצדיק לשבח ולברכה. ועל אלו שהוזכרו במשנתנו לגנאי נאמר (שם): "ושם רשעים ירקב" (לא יעמוד זכרם. מאירי).  14 

 14.  א) בגמרא מובא שרוב המוזכרים במשנתנו מצאו תשובה והסבירו לחכמים מדוע לא רצו לפרסם את חכמתם. ולכן יש אומרים שבסוף המשנה "ועל אלו נאמר שם רשעים ירקב", אין מדובר על כל אלו שהוזכרו במשנתנו אלא רק על בן קמצר, שלא מצא תשובה לדבריו ועל הדומים לו (מאירי בשם "יש מפרשים". תפארת ישראל. וכן כתב תוספות יום טוב לדעה אחת בירושלמי). (ואף על פי שבתחילת המשנה נאמר שכל אלו הוזכרו לגנאי, לבסוף חזרו בהם חכמים. או יתכן שלא חזרו בהם מן הגינוי, שאף על פי שמצאו תשובה לדבריהם ואינם רשעים. מכל מקום גינו אותם שלא לימדו לאחרים, כדי לעורר אנשים אחרים שלא ימנעו מללמד את חכמתם מאירי). אך דעת הרמב"ם בפירוש המשניות, ורע"ב (ופירוש א במאירי) שחכמים לא קיבלו את דבריהם של המוזכרים במשנתנו, והכירו בהם שעשו לכבוד עצמם. (וכן כתב מהרש"א ד"ה וע"ז). ב) להלן בעמוד ב (ד"ה מצוה) פירש המאירי שמותר לספר גנותם של רשעים שלא לכוונת לשון הרע אלא להרחיק את שאר האנשים ממעשיהם. וזהו כוונת הפסוק "ושם רשעים ירקב".
גמרא:
תנו רבנן:
משפחת בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים שלא ישבר ולא יתעפש. רצו חכמים להענישם, שלחו חכמים שליחים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים במקום אנשי בית גרמו.
והיו האומנים שבאו מאלכסנדריא יודעין לאפות כמותן את הלחם אף על פי שהיה עבה. ולא היו יודעין לרדות את הלחם שלא ישבר, כמותן (כמשפחת בית גרמו),
שהללו האומנים מאלכסנדריא פחדו שמא הלחם ידבק לתנור וישבר ברדיתו, ולכן היו מסיקין את התנור מבחוץ, ואופין את הלחם על גבי התנור מבחוץ  15  (על מנת שיוכלו לרדות אותו בקלות ולא ישבר), ואילו הללו משפחת בית גרמו שידעו לרדות את הלחם בלי לשברו, היו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים.

 15.  במאירי הגירסא מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ. ויש גורסים להיפך מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים, כדי שלא יהיה התנור חם מאוד, ויוכלו לרדות בידיהם בלא כלי.
לפיכך, הללו - האומנים מאלכסנדיא, כיון שאפו את הלחם מחוץ לתנור, ואין שם מספיק חום, היתה פיתן מתעפשת  16  ואילו הללו משפחת בית גרמו, שאפו את הלחם בתוך התנור, אין פיתן מתעפשת.

 16.  אף על פי שהיה נס בלחם הפנים שהיה עומד כל השבוע חם כיום הלקחו, ולא היה ראוי שיתעפש, מכל מקום מה שאפשר בידי אדם, לא רצה הקדוש ברוך הוא לתקנו על ידי נס. תוספות ישנים תוספות רא"ש והובאו בריטב"א. והמאירי כתב שלא היה נס בלחם הפנים אלא בזמן בית ראשון ובתחילת זמן בית שני שהיו שם כהנים גדולים צדיקים, אבל משהתחילו למנות כהנים גדולים על ידי ממון הפסיק הנס. (כעין זה כתב הריטב"א בפירוש ראשון. עיין שם).
כששמעו חכמים בדבר הזה. אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו. שנאמר (ישעיה מג ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו"  17  וכיון שברא הקדוש ברוך הוא כשרון מיוחד בבית גרמו לאפות את לחם הפנים, אם כן לכבודו ברא כשרון זה, לצורך אפית לחם הפנים, ולכן חזרו בית גרמו למקומן.  18 

 17.  כל הצדיקים שנקראו בשמי (בשם ה') וכל העשוי לכבודי, (יצרתיו אף עשיתיו בכל הראוי לו). רש"י. ואבן עזרא רד"ק ומצודות מפרשים: "כל הנקרא לשמי" - עם ישראל הנקראים עם ה'. (וראה להלן הערה 22 בשם המהרש"א) ומהר"י קארו פירש: "לכבודי" - תביאו לכבודי. וזה מתאים לדברי הגמרא כאן.   18.  הגמרא מיד מספרת ששלחו חכמים לקרוא להם, ולא רצו לבא. ולכן היה נראה להגיה "יחזרו" בית גרמו למקומן (כלומר, זה מדברי חכמים שבקשו שיחזרו בית גרמו למקומם). אך יש ליישב, שעד עתה חיכו בית גרמו בירושלים לראות אם יצליחו האומנים מאלכסנדריא במלאכתן. וכיון שראו שהאמנים לא הצליחו, הבינו משפחת בית גרמו שעכשיו חכמים יאלצו לשלוח שליחים ולהחזיר אותם לעבודתם. ולכן "חזרו בית גרמו למקומן" כלומר לעריהם מחוץ לירושלים. רש"ש.
שלחו להם חכמים שליחים לבקש שיחזרו למקומם, ולא באו. כפלו להם שכרן ובאו, שמתחילה בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה מהשקלים של תרומת הלשכה והיום (אחרי שהחזירום) נטלו עשרים וארבעה מנה בשכרם.  19 

 19.  הרש"ש מעיר שהסכומים הללו (12 מנה ו-24 מנה) הם סכומים מוגזמים מאוד עבור יום עבודה אחד, ולכן פירש שכוונת הגמרא שנטלו שכר עבור כל יום לפי חשבון שנתי של 12 מנה (בתחילה) ו-24 מנה (אחרי שהחזירום), (וכן הוכיח מרש"י. עיין שם).
רב יהודה אומר: מתחילה היו נוטלים עשרים וארבעה מנה בשכרם. והיום ארבעים ושמונה.
אמרו לכם חכמים לאנשי בית גרמו: מה ראיתם שלא ללמד לאחרים?
אמרו להם אנשי בית גרמו לחכמים: יודעין היו משפחתו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב. וחששו שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן את מעשה לחם הפנים, וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך.
ועל דבר זה שנפרש מיד, היו מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה (מקמח מנופה היטב) ביד בניהם כלל, כדי שלא יחשדו בהם ויאמרו שממעשה לחם הפנים הזה (שהיה מקמח מנופה היטב) הם ניזונין.
והקפידו בית גרמו בדבר, כדי לקיים את מה שנאמר (במדבר לב): "והייתם נקיים מה' ומישראל" (כלומר, הוו נקיים מלעבור על דבר ה', ומחשד של ישראל).
שנינו במשנה: של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת.
תנו רבנן:
משפחת בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ולא רצו ללמד לאחרים. רצו חכמים להענישם, שלחו חכמים שליחים. והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים במקום אנשי בית אבטינס.
והיו האומנים מאלכסנדריא יודעין לפטם - לרקוח  20  כמותם (כאנשי בית אבטינס) ולא היו יודעין להעלות עשן כמוהן, שעשן של הללו - של בית אבטינס מתמר (מזדקף כעץ תמר. רש"י כח, ב) ועולה ישר כמקל, ואילו עשן של הללו של האומנים מאלכסנדריא, מפציע מתפזר לכאן ולכאן.  21 

 20.  פיטום היינו רקיחה (רש"י ומפרשי המשניות בתחילת כריתות). ורקיחה היינו עירוב (רש"י שמות ל כה). ומאירי כאן פירש שידעו לכתוש הסמנין ולמערבן.   21.  בעל תפארת ישראל תמה: הרי אמרו חכמים (לקמן נג א) שאם לא נתן בקטורת "מעלה עשן" חייב מיתה, ואם כן איך יכלו להקטיר את הקטורת בלא העשב של בית אבטינס (הנקרא "מעלה עשן"). ותירץ, שהיו הרבה מיני עשבים המעלים עשן. כלומר, ששומרים שהקטורת לא תבער (אלא תעלה עשן בלא אש). אבל המין המובחר שביניהם היה מתמר כמקל.
וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם, לכבודו בראו. שנאמר (משלי טז): "כל (אשר) פעל ה' למענהו" וכיון שברא הקדוש ברוך הוא עשב שמעלה את עשן הקטורת ישר כמקל, אם כן למענו ברא עשב זה, לצורך מעשה הקטורת (על פי מהרש"א),  22  ולכן חזרו בית אבטינס למקומן.  23 

 22.  המהרש"א מעיר: לעיל אמרו חכמים בענין בית גרמו "כל הנברא לשמי ולכבודי בראתיו". ומדוע בענין בית אבטינס הביאו פסוק אחר? ומתרץ המהרש"א: "כל הנברא לשמי" היינו האדם הנקרא בשם ה', מפני שנברא בצלם אלהים. ובענין בית גרמו שהיה להם כשרון מיוחד שייך להזכיר פסוק זה המדבר על האדם. אבל בית אבטינס לא היו יודעים כלום באופן עשיית הקטורת. אלא הכירו עשב שהיה מעלה את העשן. ובענין זה הזכירו חכמים את הפסוק "כל פעל ה"', כלומר, העשב שפעל ה', נברא "למענהו". להעלות עשן הקטורת לשמים.   23.  ראה לעיל הערה 18 בשם רש"ש.
שלחו להם חכמים שליחים לבקש שיבואו לעשות את הקטורת, ולא באו. כפלו להם את שכרן, ובאו. שמתחילה בכל יום היו נוטלין (מהשקלים של תרומת הלשכה) שנים עשר מנה בשכרם, והיום עשרים וארבעה.
רבי יהודה אומר מתחילה בכל יום היו נוטלין עשרים וארבעה מנה בשכרם, והיום ארבעים ושמונה.
אמרו להם חכמים לאנשי בית אבטינס: מה ראיתם שלא ללמד לאחרים? אמרו אנשי בית אבטינס: יודעין היו משפחתו של בית אבא שבית זה (בית המקדש השני) עתיד ליחרב, ואמרו, אם נלמד את מעשה הקטורת לאחרים, יש חשש שמא ילמדו אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך (כעין הקטרת הקטורת).
ועל דבר זה שנפרש מיד, היו מזכירין אותן (את בית אבטינס) לשבח:
מעולם לא יצאת (יצאה) כלה כשהיא מבושמת מבתיהן (מבנותיהם). וכן כשנושאין אשה לבניהם ממקום אחר, מתנין עמה לפני הנישואין שלא תתבסם, כדי שלא יחשדו בהם ויאמרו, ממעשה הקטורת הם מתבסמין.
והקפידו בית אבטינס בדבר זה, כדי לקיים את מה שנאמר (במדבר לב) "והייתם נקיים מה' ומישראל".
תניא: אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אחד מבני בניהם של בית אבטינס.
אמרתי לו: אבותיך ביקשו להרבות את כבודן שרק הם יודעים את מעשה הקטורת. ורצו למעט את כבוד המקום.
(כלומר, שלא חששו שמא ימותו ויתמעט כבוד המקום. על פי דברי המאירי במשנה).  24 

 24.  מהרש"א פירש: אבותיך רצו להרבות את כבודם היינו את כספם על ידי שהכפילו שכרם מתרומת הלשכה (ונטלו 24 מנים) ובזה מיעטו את כבוד המקום. ולפי המפרשים שהבאנו לעיל הערה 14 שחכמים קיבלו את חשובת בית אבטינס, בהכרח צריך לפרש כהמהרש"א. (וכן הקשה ותירץ הרי"ף שבעין יעקב).
עכשיו כבוד המקום עומד במקומו שעדיין מלא כל הארץ כבודו (על פי מהרש"א). ומיעט המקום את כבודם על ידי שחרב בית המקדש.
אמר רבי עקיבא: סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם של בית אבטינס לשדה ללקוט עשבים, וראיתי שבכה ושחק.
אמרתי לו: מפני מה בכית?
אמר לי: בכבוד אבותי נזכרתי שהיו רוקחים את הקטורת.
ושאלתי אותו: ומפני מה שחקת?
אמר לי: מפני שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו כשיבנה בית המקדש השלישי.
ושאלתי אותו עוד: ומפני מה נזכרת בכבוד אבותיך?
אמר לי: ראיתי עשב שהוא המעלה עשן (שהשתמשו בו אבותי במעשה הקטורת) כנגדי. אמרתי לו: הראהו לי.
אמר לי: שבועה היא בידינו (שהשביעונו אבותינו) שאין מראין אותו לכל אדם.
אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין מגילה שכתובים בה שמות סמני הקטורת (ותמונות הסממנים היו מצויירים מתחת שמותיהם. רש"ש).
אמרתי לו: מאין אתה?
אמר לי: מבית אבטינס אני.
שאלתי אותו: ומה בידך?
אמר לי: מגילת סממנין.
אמרתי לו: הראהו לי.
אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין לא היו מוסרין אותו לכל אדם. ואילו עכשיו (שיש חשש שתאבד מסורת זו מישראל) הרי הוא לך והזהר בה.
וכשבאתי וסחתי דברי לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה אסור לספר בגנותן של אלו. שניכר קצת שאכן כוונתם היתה לשם שמים (מהרש"א).
מכאן ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שביקשו חכמים להדיחם מתפקידיהם ולא יכלו, אמר בן עזאי שיש ללמוד מזה:
אם כוונתך לשם שמים  25  אל תדאג שמא מעבידיך יפטרו אותך מעבודתך.

 25.  על פי המאירי.
כי בסופו של דבר, בשמך יקראוך לשוב לתפקידך.
ובמקומך הראוי לכבודך יושיבוך.

דרשני המקוצר[עריכה]