פרשני:בבלי:יומא סג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא סג ב

חברותא[עריכה]

שואלת הברייתא: אי, אולי המילה "קרבן" לא נכתבה בתורה כדי למעט את השוחט חולין בפנים, אלא שומע אני, אלמד מכאן לרבות לענין השוחט קדשים בחוץ:
שאפילו השוחט בהמות קדשי בדק הבית (שאינם עומדת להקרבה)  53  בחוץ יהיה חייב. שהרי אף הן נקראו "קרבן" כענין שנאמר (במדבר לא נ): "ונקרב את קרבן ה', כלי זהב אצעדה וצמיד", ובודאי כלי זהב אינם ראויים להקרבה, ואינם ראויים אלא לבדק הבית.

 53.  כל הקדש שאינו עומד להקרבה קרוי "בדק הבית" (שם מושאל, והיינו כעין קדושת חפצים שאינם ראויים להקרבה אלא לתיקון בנין בית המקדש). יש אומרים שהגמרא כאן מדברת בבהמות בעלי מום דוקא. ור"ח פירש שמדובר בבהמה טמאה. ודעת רש"י שמדובר בכל בהמה שאינה עומדת להקרבה. ואפילו בהמה טהורה שאינה בעלת מום וראה להלן בהערה הבאה.
תלמוד לומר (לכך נאמר בפסוק הנ"ל): "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". משמע שהיה יכול להביאו לפתח אהל מועד (לעזרה) ולא הביאו.
מכאן שרק כל הראוי להביאו לפתח אהל מועד חייב עליו אם שחטו בחוץ. אבל כל שאינו ראוי להביאו לפתח אהל מועד, אין חייבין עליו אם שחטוהו בחוץ. וקדשי בדק הבית לא היו מיועדים לבוא לפתח אהל מועד.
שואלת הברייתא: אוציא את אלו - אמנם ממה שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" אני מבין שיש להוציא (למעט) את קדשי בדק הבית. שאין ראוין לבוא לפתח אהל מועד כלל.
ומכל מקום, עדיין לא אוציא (לא אמעט) את (פרת חטאת  54  ו) שעיר המשתלח שאף על פי שאינו נשחט באהל מועד, בכל זאת הרי הוא דבר שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד להגרלה  55  ולוידוי (שהכהן הגדול התודה עליו בעזרה). ומנין שהשוחט את שעיר המשתלח בחוץ פטור?

 54.  רש"י מחק את פרת חטאת (פרה אדומה). מפני שהברייתא אומרת שלא אוציא את פרת חטאת ושעיר המשתלח שהם ראויים לאוהל מועד. וקשה: וכי פרה אדומה נעשתה באוהל מועד?! והלא כל מעשיה היו מחוץ למחנה ! (כמבואר במדבר יט). אבל רש"י בדיבור הקודם מביא שיש שפירשו את הגמרא שאינם ראויים לפתח מועד היינו שהם בעלי מומים. (ואותם המפרשים רצו לבאר את גירסת הספרים שלפנינו, שדוקא בעלי מומים נחשבים אינם ראויים לאהל מועד. כי אין קרבן בא מבעלי מומין. אבל פרה אדומה שהיא תמימה, נחשבת ראויה לאהל מועד). וכיוצא בזה הר"ח פירש שקדשי בדק הבית המוזכרים בברייתא הם בהמה טמאה וכיוצא בה. (כנראה רומז לבעלי מומין ושאר פסולי הגוף). וכתב תוספות הרא"ש שהר"ח מתכוין לפרש לפי זה את שאלת הברייתא שלא אוציא פרת חטאת מפני שהיא בהמה טהורה. וראויה לקרבן. ורש"י דחה את הפירוש הנ"ל (שקדשי בדק הבית היינו בעלי מומין). וכתב שאי אפשר ליישב פירוש זה בדברי הגמרא במסכת זבחים. והיינו ששם מבואר שפרת חטאת נקראת "אינה ראויה לאהל מועד", ואף על פי שהיא תמימה, (כן פירש רש"י את קושייתו בזבחים קיג, ב. והביאוהו תוספות כאן). (ומכאן קושיא גם על דברי הר"ח, וכעין זה הקשה תוספות הרא"ש).   55.  כך פירש רש"י. ומשמע שמדובר כאן בשעיר המשתלח לפני ההגרלה. וכתב הריטב"א שרש"י לא דייק בזה, שהרי בתחילת הברייתא (לעיל סב, א) שנינו: "שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן, חייב על שניהם". ומפורש שהשוחט את שעיר המשתלח לפני ההגרלה בחוץ חייב. ואילו לדברי רש"י הברייתא כאן מביאה פסוק לפטרו! (ואין לומר שהברייתות חולקות זו על זו כל עוד אין הכרח בדבר) ! ובגליון הש"ס הרגיש בקושיא זו וציין לדברי תוספות ישנים והתוספות בתמורה (ו, ב ד"ה ולא אוציא). ויש ליישב את דברי רש"י על פי הפירוש האחרון שבתוספות ישנים: שהברייתא דלעיל (שהשוחט את השעיר המשתלח לפני הגרלה חייב) מדברת כשעדיין לא הקדישו את השעיר הנעשה בחוץ. וראוי להקריב את השעיר המשתלח בלא הגרלה לשם שעיר הנעשה בחוץ. ואילו הברייתא כאן (שהשוחט את השעיר המשתלח לפני ההגרלה פטור) מדברת כשכבר הקדישו את השעיר הנעשה בחוץ. ומאחר שאף אחד משני השעירים אינו מוקדש לשם שעיר של ה' בלא הגרלה. לפיכך השוחטו בחוץ פטור. (וראה גם תירוץ שני בתוספות ישנים). אבל התוספות ישנים בתירוצם הראשון, והתוספות בתמורה שם, (וכן בזבחים קיג, ב), ותוספות הרא"ש כאן חולקים על רש"י, ודעתם כדעת הריטב"א. (ועיין שיח יצחק שמיישב את לשון רש"י כדעת הריטב"א, אך רבנו אליקים ודאי חולק על הריטב"א. ואין לומר בדבריו כיישוב השיח יצחק. עיין שם).
עונה הברייתא: תלמוד לומר: "להקריב קרבן לה'". כלומר, מי שמיוחדין לה'. דהיינו קדשי מזבח שכל מעשיהם בעזרה.  56 

 56.  רבנו אליקים.
יצאו אלו  57  (שעיר המשתלח), שאין מיוחדין לשם, שהרי מיתת שעיר המשתלח היתה מחוץ לעזרה.  58 

 57.  לשון הגמרא כאן "יצאו אלו" מתאים לדעת הגורסים כאן פרת חטאת ושעיר המשתלח. אבל לדעת רש"י ושאר הראשונים שגורסים שעיר המשתלח בלבד. הלשון "יצאו אלו" אינה מובנת. ועיין בגמרא זבחים קיג, ב שהברייתא מובאת שם כגירסת רש"י כאן (בשעיר המשתלח בלבד) וסיום הברייתא: "תלמוד לומר לה'. להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה"'.   58.  רבנו אליקים.
עד כאן דברי הברייתא בתורת כהנים.
ותמהינן על סוף דברי הברייתא (שהמילה "לה'" ממעטת שעיר המשתלח שאינו מיוחד לשם):
וכי "לה'" להוציא (למעט) את שעיר המשתלח הוא בא?!
ורמינהו סתירה לדבר מברייתא אחרת, שמוכח מדבריה ששעיר המשתלח הוא בכלל "קרבן לה'":
נאמר (ויקרא כב כז): "שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'". כלומר, אסור להקריב שור או כבש או עז לפני היום השמיני לחייהם (ופסול זה נקרא בפי חז"ל: "מחוסר זמן").
ושנו בברייתא: "ירצה לקרבן אשה לה'" - אלו אישים. שאסור לתת קרבן מחוסר זמן על אש המערכה שבמזבח.
מנין שלא רק ההקטרה על האש אסורה, אלא נצטוינו גם שלא יקדישנו בעודו מחוסר זמן (לפני היום השמיני)?
תלמוד לומר בפסוק הנ"ל: "קרבן", ללמדנו שאסור לעשותו "קרבן" בעודו מחוסר זמן. ומאחר שבשעה שמקדישו בפיו חל עליו שם "קרבן", לפיכך אסור להקדישו בעודו מחוסר זמן  59 .

 59.  וכתב המאירי שאם הקדישו תוך שבעה כדי להקריבו לאחר שבעה, לא חל עליו קדושת מזבח כלל. אלא הרי זה כמקדיש בעל מום עובר. וירעו עד שיפול בהם מום קבוע, ויפדם ויביא בדמים קרבן, והדמים יצאו לחולין. והרמב"ם כתב (איסורי מזבח ג, י) שדין המקדיש מחוסר זמן כדין המקדיש קרבן בעל מום עובר. והמנחת חינוך (רצג ו) פירש שדעתו שההקדש חל. אבל מראה הפנים לירושלמי (ראש השנה א, א) פירש בדעת הרמב"ם שהמקדיש בעל מום עובר אין ההקדש חל. וכן הדין במקדיש מחוסר זמן. וראה להלן הערה 62.
ולמה נאמר בפסוק "לה'"?
לרבות שעיר המשתלח - שאף הוא קדוש לה' ופסול בעודו מחוסר זמן.
ובברייתא זאת מבואר ששעיר המשתלח הוא בכלל קרבן "לה'". ואילו בברייתא הקודמת למדנו ששעיר המשתלח אינו בכלל קרבן "לה'" מפני שמיתתו היתה מחוץ לעזרה). ונמצאו שתי הברייתות סותרות זו לזו!
אמר רבא תירוץ:
המילה "לה'" אין בה הכרע גמור מצד עצמה (לענין שעיר המשתלח), אלא התם - בשחוטי חוץ דורשים אותה מענינא דקרא - לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו. והכא - במחוסר זמן, דורשים אותה מענינא דקרא - לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו.
ומפרשינן: התם, בשחוטי חוץ דממה שנאמר "אל פתח אהל מועד לא הביאו", הייתי לומד לרבות שעיר המשתלח (מפני שגם הוא ראוי לבוא לפתח אהל מועד להגרלה ווידוי). והרי אין צורך לומר "לה'" כדי לרבות את שעיר המשתלח, ובעל כרחך "לה'" בא להוציא אותו (מפני שאין מיתתו בעזרה).
אבל הכא במחוסר זמן, דמתוך שנאמר "אשה" הייתי לומד להוציא את שעיר המשתלח, (שאינו קרב על גבי אש המזבח), הרי אין צורך לומר "לה'" כדי למעט אותו ובעל כרחך לה' בא לרבות אותו.
בברייתא הדנה באיסור "מחוסר זמן", למדנו שאסור להביא שעיר המשתלח מחוסר זמן.
ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא - הטעם שאסור להביא מחוסר זמן לשעיר המשלח הוא רק משום שהכתוב ריבה אותו (שנאמר "לה'").
ומשמע, הא לא רבי, אילו לא היה הכתוב מרבה אותו, הוה אמינא (הייתי אומר) שעיר המשתלח נעשה קדוש אפילו במחוסר זמן! וקשה: הרי אין מקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו, אלא לוקחים שני שעירים (לה' ולעזאזל), ומגרילים עליהם, והגורל הוא הקובע איזה מהם יהיה לה' ואיזה לעזאזל.
והא (והרי) אין הגורל קובע את שעיר החטאת לה', אלא בשעיר הראוי להקריבו לשם, ומחוסר זמן אינו ראוי לשם. ומאחר שבשעה שמקדיש את שני השעירים אינו יודע על איזה מהם יעלה הגורל לשם, אם כן מובן מאליו שאי אפשר שאפילו אחד מהם יהיה מחוסר זמן! ומדוע הוצרך הכתוב לפסול בפירוש מחוסר זמן לשעיר המשתלח?
אמר רב יוסף תירוץ:
הא מני - הברייתא שלמדה מהכתוב ("לה'") לרבות מחוסר זמן לשעיר המשתלח, מי שנאה? חנן המצרי היא.
שלדבריו יש אופן שמקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו שלא בהגרלה כדלהלן:
שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: מת המשתלח (אחרי שחיטת שעיר החטאת לה') ישפך הדם (של השעיר של השם).
ומדוע ישפך הדם? מפני שאי אפשר להקריב את שעיר של השם אלא כאשר השעיר המשתלח עומד חי, ומאחר שמת המשתלח נפסל הדם.
ואפילו אם יחזור ויביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם (ונמצא שעכשיו יש כאן שעיר המשתלח שעומד חי), בכל זאת אי אפשר לזרוק את הדם של השעיר הראשון של ה'. מפני שחל בו דין "דיחוי".
חנן המצרי חולק על דברי רבי יהודה ומשמע מדבריו שאם מת השעיר המשתלח, יכול להביא שעיר אחר במקומו בלא הגרלה. ויזרוק את דם השעיר (הראשון) השחוט.
דתניא: חנן המצרי אומר: אפילו אם דם השעיר של השם כבר נמצא בכוס, כלומר, שכבר נשחט השעיר של השם בשעה שמת המשתלח  60  בכל זאת מביא את חבירו (שעיר אחר), ומזווג לו לשעיר השחוט וזורק את דמו, ומשלח את השעיר החי לעזאזל.

 60.  חנן המצרי בא לחדש שדין דיחוי לא נאמר אפילו בשחוטים, וכך פירוש דבריו: לא רק שאין דיחוי בקדשים בעלי חיים (בעודם בחיים) - שבזה יש עוד תנאים הסוברים שאין דין דיחוי, אלא אפילו אם הדם נמצא בכוס (כלומר אחרי שחיטה) אין דין דיחוי, (ולהלן סד, א מתבאר בגמרא טעם הסוברים שיש דיחוי בשחוטים ולא בבעלי חיים).
ולפי זה רב יוסף מעמיד את הברייתא דלעיל, כשיטת חנן המצרי, והכתוב הוצרך לרבות שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, באופן שמת השעיר המשתלח, וצריך להביא שעיר אחר תחתיו בלא הגרלה. והייתי אומר שכיון שאין שעיר המשתלח קרב על המזבח, אפשר להביא מחוסר זמן, בא הכתוב והשמיענו שמחוסר זמן פסול.
ודחינן את תירוצו של רב יוסף:
אימר דשמעת ליה לחנן המצרי - אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי רק חידוש אחד: דלית ליה דחויין - שאין הוא מודה לדין "דיחוי". אלא הוא סובר, שאף על פי שכאשר מת השעיר המשתלח, הדם אינו ראוי להקרבה, בכל זאת לא חל עליו דין דיחוי, וכאשר יביא שעיר אחר (במקום הראשון שמת), יוכל לזרוק את הדם.
אבל דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה? וכי אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי שאפשר להביא את השעיר השני, בלי הגרלה?! דילמא מייתי ומגריל - יתכן שצריך להביא עוד שני שעירים ולהגריל עליהם. ועל ידי הגורל יתקדש השעיר המשתלח, ויזרוק את דמו של השעיר השחוט. והשעיר החי שעלה עליו הגורל לה' ירעה עד שיסתאב (וימכר ויקריבו בדמיו עולות לנדבת הציבור).
ומאחר שאין להוכיח מדברי חנן המצרי שאפשר להפריש שעיר לעזאזל בלא הגרלה, אם כן יש להניח שהוא מודה למה ששנינו במשנתנו (בתחילת הפרק) שאי אפשר להפריש את השעיר המשתלח בלי הגרלה.
והיות ואי אפשר להפריש את השעיר המשתלח אלא בהגרלה, אם כן מובן מאליו שאי אפשר להפריש מחוסר זמן, שהרי בשעת ההפרשה אין אנו יודעים על איזה מהם יעלה הגורל לה' (ושעיר החטאת של ה' ודאי פסול במחוסר זמן).
ומעתה חוזרת הקושיא מדוע הוצרך הכתוב לרבות שמחוסר זמן פסול בשעיר המשתלח? אלא אמר רב יוסף תירוץ אחר:
הא מני - הברייתא שהוצרכה ללמוד מהכתוב שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח מי שנאה? רבי שמעון היא, שלדבריו אם מת השעיר המשתלח מביאים אחר תחתיו בלא הגרלה.
דתניא: מת אחד מהן (משני השעירים), מביא את חבירו שלא בהגרלה, דברי רבי שמעון.
והשמיענו הכתוב שכאשר מת השעיר המשתלח ומביאים אחר תחתיו בלא הגרלה, אזי מחוסר זמן פסול.
רבינא אמר תירוץ אחר:
לעולם הברייתא הנ"ל סוברת כדברי הכל  61 , והכתוב שהוצרך להשמיענו שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, דיבר בכגון שהגריל על שני השעירים, ואחר כך הומם השעיר המשתלח (ונפסל משום שהוא בעל מום), וחיללו על שעיר אחר שהוא פחות מבן שמונת ימים בלי הגרלה.

 61.  ר"ח.
(וכאן אין צורך בהגרלה, מפני שקדושת השעיר השני שנעשתה על ידי חילולו, מכח קדושת הראשון היא באה, וקדושת הראשון הרי נעשתה על ידי הגרלה).
ומאחר שבשעת החילול אין צורך בהגרלה, הייתי אומר שתחול קדושה על השעיר אף על פי שהוא מחוסר זמן. ובא הכתוב והשמיענו שאינו קדוש.  62  ומדברי רבינא מוכח שמום פוסל בשעיר המשתלח. וזה חידוש, שהרי היה אפשר לומר שאין מום פוסל אלא רק בקרבן הקרב על המזבח, מפני שנאמר בענין פסולי מום: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'". (ויקרא כב, כב).

 62.  ר"ח. ורש"י כתב בבכורות כא, ב שאין קדושה חלה במחוסר זמן, ויתכן שכוונתם שאינו קדוש קדושת המזבח כקרבן. אלא הרי הוא כמקדיש בעל מום עובר. (וכמו שהבאנו לעיל הערה 60 בשם המאירי). אך "מראה הפנים" פירש שדעת רש"י שאינו הקדש כלל, וכן ביארו בדעת הרמב"ם. (עיין מראה הפנים ירושלמי ר"ה א, א). ודעת התוספות (זבחים קיד, ב ד"ה היתר) שאם עבר והקדיש קדשים במחוסר זמן ההקדש חל אפילו למאן דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ראה שם את טעמם, וכן כתבו תוספות תמורה יט, ב ד"ה אף עיין שם. (ועיין מנחת חינוך רצג ו).
והוינן בה: ומנא תימרא דפסיל ביה מומא - מנין לך לומר שמום פוסל בשעיר המשלח אף על פי שאינו קרב על המזבח?
ומתרצינן על פי ברייתא:
דתניא בברייתא: נאמר (שם) בענין פסולי מומים: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'".  63 

 63.  בפסוק שלפניו נאמר "לא תקריבו אלה לה"', הלכך הכתוב הזה מיותר, והברייתא דורשת את כולו לרבוי איסורים.
והברייתא דורשת את המילים המיותרות שבפסוק זה:
א. "ואשה לא תתנו" - אלו החלבים של קרבן בעל מום שאסור להקטירן על המזבח  64 .

 64.  "אשה" היינו מתנת אש. ולפיכך ביארו חכמים שהם החלבים הנקטרים על האש. והכתוב בא לרבות שעובר על הקטרתם בלאו מיוחד, חוץ מהלאו שעובר בשעת הקדשת הבהמה ושחיטתה. (מלבי"ם שם).
ב. אין לי מקור לאסור אלא כשבא להקטיר את כולן (כל חלבי הבהמה), אך אם בא להקטיר רק את מקצתן, כזית מהן,  65  מנין שעובר ב"לא תעשה"? תלמוד לומר (לכך נאמר) "מהם" (שמשמעו מקצתם).

 65.  כן פירש רש"י. ולא פירש מנין לו שהשיעור הוא בכזית. והמנחת חינוך (ר"צ) כתב שודאי שהמקטיר פחות מכזית אינו חייב, שהרי אין הקטרה פחותה מכזית, כמו שכתב הרמב"ם איסורי מזבח ה, ב. ופסולי המוקדשין יד, י. (ולא הזכיר שכן כתב רש"י בסוגייתנו). וודאי שאין חיוב על הקטרה הפחותה מכזית. אך האם יש איסור תורה בדבר? באוכל חצי שיעור של אכילת איסור נחלקו אמורים אם אסור מדאורייתא או מדרבנן, (להלן עג, ב) ופסק הרמב"ם שחצי שיעור אסור מן התורה. טעמו של רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, הוא משום "דחזי לאצטרופי" (אפשר לצרפו לכדי שיעור שלם). יש אחרונים שביארו ש"חזי לאצטרופי" היינו שאחרי שאכל חצי כזית יכול לחזור ולאכול חצי כזית נוסף ולהתחייב. (שאגת אריה סוף סימן פא, פרי מגדים פתיחה לבשר וחלב בצד אחד). ולשיטה זו יתכן שבהקטרה חצי שיעור לא נאסר מן התורה. מפני שאי אפשר לצרף חצי הקטרה אחרת בכדי אכילת פרס. אבל עיין מנחת חינוך (ר"צ, ב) שהסתפק במקטיר שני חצאי זיתים בזה אחר זה אם אינם מצטרפים כלל, או שלעולם הם מצטרפים (ואפילו אחר זמן מרובה). (יש מבארים "חזי לאצטרופי" באופנים אחרים. עיין פרי מגדים שם ועוד).
ג. "על המזבח" - זו זריקת דמים  66  על המזבח, ללמדך שגם הזורק את דמו של קרבן בעל מום על המזבח עובר בלא תעשה.

 66.  בתורת כהנים שם הגירסא: "על המזבח זו זריקת הדם".
ד. "לה'" - לרבות שעיר המשתלח שנפל בו מום, שהוא נפסל.
ומצאנו שהתורה ריבתה את שעיר המשתלח לענין שני פסולים שנאמרו בקרבנות: א. שהוא בכלל איסור מחוסר זמן. ב. שהוא בכלל איסור בעל מום. והגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לרבות את שעיר המשתלח בשני המקומות:  67 

 67.  כלומר, יש לשאול: מדוע לא מספיק שנלמד במקום אחד שהמשלח נפסל בפסול של קרבן, וממילא היינו מבינים שדינו כדין קרבן, וכל פסולי הקרבן יחולו עליו? ועל זה הגמרא משיבה שאין ללמוד פסול אחד מפסול אחר, כדלקמן.
ואצטריך למיכתב והוצרך המקרא לרבות שעיר המשתלח לענין בעל מום, ואיצטריך למיכתב גם לענין מחוסר זמן:
משום דאי כתב רחמנא ששעיר המשתלח פסול במחוסר זמן, הייתי אומר שדוקא מחוסר זמן פסול, משום דלא מטי זמניה, שלא הגיע זמנו (מעולם) להקרבה אבל בעל מום דמטי זמניה, שהגיע זמן הקרבתו אימא אומר שלא יפסל בשעיר המשתלח.
ואי כתב רחמנא ששעיר המשתלח פסול בבעל מום, הייתי אומר שדוקא בעל מום פסול, משום דמאיס - שיש בגופו פגם הגורם לו להיות מאוס, אבל מחוסר זמן דלא מאיס (אין בגופו כל פגם ומיאוס) אימא, אומר שלא יפסל בשעיר המשתלח.
לכן - צריכא צריך לרבות את שעיר המשתלח בפירוש בשני המקומות).

דרשני המקוצר[עריכה]