פרשני:בבלי:יומא ד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא ד א

חברותא[עריכה]

דחייש  לטומאת ביתו.
והיינו, שיש לחוש שמא יזדקק לאשתו ותמצא נדה, ויהיה טמא שבעה ימים, כדין בועל נדה. ולכן יש להפרישו שבעה ימים מביתו.  11 

 11.  שהרי נזכרה כאן מיתת בני אהרן שהיתה בשמיני למלואים. (ירושלמי, הובא בתו"י).
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: בשלמא לדידי, דילפינא פרישה ממלואים, שפיר היינו דתניא:
זה וזה, כהן גדול לפני יום הכיפורים, והכהן השורף את הפרה, מזין עליו כל יום משבעה ימי הפרישה, מי חטאת, מכל מי החטאות שהיו שם.
ולשיטתי ניחא ההזאה, היות דהואי נמי הזאה (של דם) על אהרן במלואים.
אלא לדידך, ריש לקיש, דילפת פרישה מסיני, תיקשי:
הזאה בסיני - מי הואי? אמר ליה ריש לקיש: ולטעמיך, מי ניחא?
הרי במלואים היתה הזאה של דם. ואילו הכא, בפרישת הכהן הגדול או הכהן השורף, ההזאה היא של מים!?
אמר רבי יוחנן לריש לקיש: הא, לא קשיא.
דתני רבי חייא: נכנסו מים של פרה אדומה, לאחר שהצטוו בה ועשאוה, תחת הדם שהיזו בשבעת ימי המילואים. לפי שהפרה האדומה הראשונה נעשתה רק למחרת היום השמיני למילואים, ביום השני לחודש ניסן, ולכן היזו על אהרן ובניו דם במקום מי פרה אדומה.
ושפיר יש לנו ללמוד הזאת מים בפרישה זו מהזאת דם בפרישה דמלואים, אף על פי שאין ההזאות דומות לגמרי.
אלא לדידך, שלמדת דין הפרישה מסיני, תיקשי: וכי הזאה בסיני מי הואי כלל!?
אמר ליה ריש לקיש: הזאות אלו אינם מעיקר דין הפרישה, אלא מעלה בעלמא הן. שהרי בפרה כבר נתפרש שעשו בה מעלות רבות מפני קולא שהקילו לטמא הכהן השורפה, ואף ביום הכפורים עשו בה מעלה זו לכבוד זה שנכנס למחנה שכינה לפני ולפנים.
תניא כוותיה דרבי יוחנן דיליף דין פרישה ממלואים.
ותניא כוותיה דריש לקיש דיליף לה מסיני.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: כתיב בתחילת פרשת עבודת יום הכפורים "בזאת יבא אהרן אל הקודש", ודרשינן מתיבת "בזאת" שביאתו אל הקודש אינה אלא במה שאמור בענין, לעיל, בפרשה זו.
ומפרשת הגמרא ענין זה, מאי היא: - בענין דמלואים.  12 

 12.  ואין זה עיקר התקנה, אלא לאחר שלמדים מן התורה על פרישת ששה ימים הוסיפו חכמים יום אחד כדי להמנע מחשש זה. עיין בריטב"א ובתוס' ישנים.
ומהו הדין האמור בענין דמלואים?
והתשובה היא בהמשך דברי הברייתא:
אהרן פירש מביתו לאהל מועד שבעה ימים, ולאחר מכן - בשמיני - שימש יום אחד. ומשה מסר לו תורת הקרבנות כל אותם שבעה ימים שהופרש, כדי לחנכו בעבודה.
ואף לדורות כן, הכהן הגדול פורש מביתו למקדש שבעה ימים, ויהא משמש - ביום הכפורים - יום אחד.
ועוד ענין נוהג בעבודת יום הכפורים: לפי שהיו הצדוקין שבימי בית שני, שלא היו מאמינים בתורה שבעל פה המסורה למשה מסיני, והיו מפרשים בתורה הכתובה כרצונם, לשנות בהכנסת הקטורת לבית קדשי הקדשים.
ולכן, תקנו ששני תלמידי חכמים שהם מתלמידיו של משה, שהרי קבלו את התורה שבעל פה מרבותיהם ורבותיהם מרבותיהם איש מפי איש עד משה רבינו - ובדוקא אלו, לאפוקי צדוקין - היו מוסרין לו הלכות העבודה לאמיתן כל שבעה, בכדי לחנכו בעבודה.
מכאן אמרו: שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין.
וכשם שמפרישין כהן גדול קודם יום הכפורים, כך תקנו חכמים, כמעלה בעלמא, שיהיו מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה בקרן צפונה מזרחה.
ואחד זה ואחד זה, מזין עליו כל אותם שבעה ימים מאפרן של כל החטאות שהיו שמורים שם.
ואם תאמר: מהיכא תיתי להזאה זו, והרי במלואים היתה ההזאה מן הדם, והכא מזה מים?
אמרת (אמור מעתה), נכנסו מים תחת דם.
ואומר הכתוב בפרשת המלואים: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם". והוציאו חכמים מפסוק זה דין פרישה ליום הכפורים.  13 

 13.  ובתוס' פירשו דאף פרישה דיוה"כ אינה דרשא גמורה אלא אסמכתא, ולכן אין לחוש להא דנכנסו מים תחת דם. והעיר בחזו"א דמכל סוגיין מוכח דפרישה דיוה"כ אינה מדרבנן. ופירש דהפרישה קבלה היא והדרשא אסמכתא. וכן הוא לשון הרמב"ם.
ולכן הסמיכו חכמים לפסוק זה את תקנתם לדין פרישה דפרה, ודרשוהו כדלהלן: "לעשות" אלו מעשה פרה, "לכפר" אלו מעשה יום הכפורים.
ומקשינן: היכי דריש מ"בזאת", שמרמז הכתוב לפרישה האמורה בענין מלואים?
והא האי קרא ד"בזאת" מיבעי ליה לגופיה, שלא הותר לו ליכנס אלא בקרבנות, שהם פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.
ומשנינן: אמרי, הרי קרבנות אלו זכרים הן, ואי לא אתא קרא אלא לחייבו בקרבן לחודיה, לימא קרא "בזה" שמשמעו בקרבן זה, או באלה שמשמעו בקרבנות אלה.
מאי "בזאת", שהוא לשון נקיבה? אלא בעל כרחך שמעת מינה תרתי, שמלבד הקרבנות שחייב להביא, גם נרמז כאן דין פרישה, שהוא לשון נקיבה.
והוינן בה: למאי איצטריך: ואומר "כאשר עשה, לכפר עליכם"? ואמאי לא סגי ליה בדרשא קמא ד"בזאת יבא אהרן".
ומשנינן: הכי קאמר תנא: וכי תימא שדרשה זו, הנלמדת מפסוק "בזאת יבא", לענין יום הכפורים קמא (הראשון) בלבד הוא שנאמר לאהרן הכהן דבעי ביה פרישה. כדאשכחן דוגמתו במלואים, שאף הן ראשונים היו.
אבל ביום הכפורים דעלמא (בשאר שנים), לא תצריכנו לפרוש.
ואי נמי אף לשאר ימי כפורים נאמר, אכתי איכא למימר כי רק לכהן גדול קמא (הראשון) - שהוא אהרן הכהן - נאמרה לו פרשה זו, והוא דבעי פרישה, אבל כהן גדול בעלמא (שבדורות הבאים) לא הוצרך לפרוש.
להכי קאמר תנא: תא שמע, "כאשר עשה - צוה לעשות לכפר עליכם", ללמדנו שנצטוינו לדורות שכל הכהנים הגדולים הבאים תחת אהרן טעונים פרישה קודם עבודת יום הכפורים שבכל שנה.
תניא כוותיה דריש לקיש: משה עלה בענן, ונתכסה בענן, ונתקדש בענן, כדי לקבל תורה לישראל בקדושה. שנאמר "וישכון כבוד ה' על הר סיני".
ונחלקו התנאים בפירוש הפסוקים שבפרשת משפטים:
"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן".
האם על עלייתו של משה להר סיני שקודם מתן תורה בחג השבועות נאמר הכתוב, או על עלייתו לאחר מתן תורה, בתחלת ארבעים יום.
"ששת ימים" אלו אינם ששת הימים שמראש חודש סיון עד יום מתן תורה, שבהם היה משה עולה ויורד להזהיר את ישראל על פרישתן והגבלתן מן ההר, אלא זה היה מעשה בימים שאחר עשרת הדברות, שנאמרו ביום מתן תורה.
שהיו ימים אלו תחלה לארבעים יום שבהם היה במחנה שכינה על ההר, לקבל את הלוחות ולהורידן לישראל, דברי רבי יוסי הגלילי.
ולשיטתו, אותם ששת ימים, הן ימי הפרישה של משה, שמהם יש לנו ללמוד שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישת ששה, והרי זה כדעת ריש לקיש.
רבי עקיבא אומר: אותם ששת ימים שעליהם אמר הפסוק "וישכון כבוד ה"' - קודם עשרת הדברות הן. והם ששה ימים שמראש חודש סיון, שהיה הקדוש ברוך הוא מצוה את ישראל על ידי משה לקבל את התורה, ולא כסה הענן את משה.

דרשני המקוצר[עריכה]