פרשני:בבלי:יומא מו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מו ב

חברותא[עריכה]

ולכן, לענין טומאה, מאחר דתחילתו של התמיד (שחיטתו וזריקת דמו) בר מדחיא טומאה הוא, ראוי הוא לדחות את הטומאה, שאם אין כהן טהור לזרוק את דמו, הרי כהן טמא כשר לזרוק את הדם. לכן סופו נמי דחי שבת, גם סופו (הקטרת אבריו) דוחה שבת.
אבל לענין שבת, דתחילתו לאו בר מידחא שבת הוא, מאחר שתחילתו של התמיד (שחיטתו וזריקת דמו) של תמיד של ערב שבת אינה ראויה לדחות את השבת, שהרי שחיטת התמיד של ערב שבת וזריקת דמו נעשים רק מבעוד יום,  1  לכן סופו נמי לא דחי. גם סופו (הקטרת אבריו) אינו דוחה שבת.

 1.  שחיטתו נעשית בין הערביים. ובעל כרחך גם זריקת דמו נעשת לפני שתחשך. שהרי אם לא זרקו את דמו מבעוד היום, הדם נפסל בשקיעת החמה. רש"י.
ובזה תירץ רבא את שיטתו, שסופו של התמיד דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת.
ועכשיו מתרץ רבא את שיטת רב חסדא, הסובר שסופו של התמיד דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה:
ולרב חסדא לא קשיא קושיתך, מפני ש"סופו כתחילתו" - לית ליה!
רב חסדא אינו סובר שיש להשוות את דין סוף התמיד לתחילתו, וסובר שיש חילוק אחר בין טומאה לשבת:
שבת ד"הותרה" היא בקרבנות ציבור לגמרי, לכן סופו הקטרת איבריו נמי דחי.
אבל טומאה, ד"דחויה" היא בקרבנות ציבור, ולא הותרה לגמרי, ואם יש אפשרות למצוא כהן טהור, חייבים לחזר אחריו כדי להקריב את הקרבן בטהרה,  2  לכן לא כל עבודות התמיד דוחות את הטומאה.

 2.  נחלקו אמוראים לעיל ו ב אם טומאה דחויה או הותרה בקרבנות ציבור. ודעת רב חסדא שטומאה דחויה.
אלא רק תחילתו, זריקת הדם, דעיקר הכפרה היא, דחי את הטומאה.  3  אבל סופו, הקטרת האברים, כיון דלאו עיקר כפרה היא, שהרי עיקר כפרת הקרבן היא בזריקת דמו, לא דחי את הטומאה.

 3.  וממילא גם השחיטה דוחה את השבת, שהרי אי אפשר לזרוק את דם הקרבן בלי לעשות את העבודות שקדמו לזה.
לעיל בסוגייתנו (מה ב) התבאר שאש המנורה והמחתה (שהכניסו בה גחלים לקטורת שבקדש הקדשים) היתה ניטלת מהגחלים שעל המזבח החיצון.
ובאש שעל המזבח החיצון נאמר (ויקרא ו ו): "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ומכאן, שהמכבה את האש שעל המזבח עובר באיסור "לא תעשה".
ועתה הגמרא דנה בחותה גחלים (במחתה) מהמזבח החיצון לצורך המנורה או הקטורת, האם הגחלים נחשבות עדיין כ"גחלי המזבח", והמכבה אותן עובר בלא תעשה של כיבוי גחלי המזבח, או שפקע מהן שם גחלי המזבח, והמכבה אותן אינו עובר בלא תעשה.
איתמר: המכבה אש מחתה ומנורה, אחרי שחיתה גחלים במחתה מעל המזבח החיצון, לצורך המחתה (הקטורת) והמנורה, כיבה את האש:
אביי אמר: חייב. רבא אמר: פטור.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם:
היכא דכביי, אם כיבה אותן כאשר המחתה עדיין בראשו של מזבח, דכולי עלמא לא פליגי דחייב.
כי פליגי - במה נחלקו? היכא דאחתיה אארעא, וכבייה. במקרה שהניח את המחתה על הארץ, וכיבה אז את הגחלים:
אביי אמר חייב, משום שעדיין אש המזבח הוא.
רבא אמר פטור, שהרי כיון דנתקה מן המזבח והניחה על הארץ - נתקה מלהיות "אש המזבח"  4  (ולא נאמר בה עוד "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה").

 4.  על פי רבנו אליקים (והריטב"א כתב שהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" לא בא לחייב אלא שלא תכבה על המזבח עצמו. שאם כיבה אותה שם חייב). לעיל מד ב שנינו, בשעה שהיה הכהן מערה גחלים (לקטורת) ממחתה של כסף למחתה של זהב היו מתפזרים לו קב גחלים, והיה מכבדן לאמה והיינו אמה של מים. כך פירש רש"י. והקשו התוספות: לדעת אביי שסובר כאן שאפילו כאשר הגחלים הורדו מן המזבח לארץ, עדיין המכבה אותן חייב. אם כן איך הותר לכבדן לאמה ולכבותן? ותירץ רבנו שמחה שאמה שהוזכרה שם אינה אמת מים, אלא מקום הוא. (רבנו אליקים לעיל מג ב פירש שהוא מקום במזבח). עוד תירצו תוספות: הגחלים שהתפזרו מן המחתה התפזרו במתכוין, שהרי חתה גחלים במחתה של ארבעה קבין ועירה אותן לתוך מחתה של שלשה קבין. ומה שהתפזר אין בדעתו לאסוף. ובזה מודה אביי שכיון שניתק מן המזבח ניתק ממנו שם "אש המזבח". אבל אש המחתה והמנורה מדובר שהורידה לארץ בכלי ועדיין היא ראויה למצותה. ולכן היא עדיין חשובה "אש המזבח". עיין ביתר דבריהם (וראה לעיל מג ב הערה 8).
והוינן בה: אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב - כמאן!? כמי סובר רב נחמן?
האם כאביי בלבד (שהרי לרבא המכבה אש שנטל מן המזבח לצורך מחתה ומנורה, על הארץ, פטור)!?  5 

 5.  הרי ההלכה כרב נחמן, ובכל מקום שנחלקו אביי ורבא הלכה כאביי (חוץ מיע"ל קג"ם כמבואר בבבא מציעא כב, ב ועוד).
ומשנינן: אפילו תימא, אפילו תאמר שהוא סובר כרבא (שהמכבה אש מחתה ומנורה על הארץ פטור), עדיין אפשר לקיים את דברי רב נחמן שהמוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב:
כי התם, המוריד גחלת לארץ - לא אינתיק למצותה, לא היה הניתוק מן המזבח לצורך מצוה אחרת, ולכן עדיין הגחלים נחשבים "אש המזבח" (והמכבה אותם חייב, כדברי רב נחמן).  6 

 6.  על פי פירוש ר' אליקים הנ"ל הערה 4. וכן נראה מרש"י ד"ה אינתיק. ועיין ריטב"א.
אבל הכא, המוריד אש מחתה ומנורה לארץ - אינתיקה למצותה. האש ניתקה מהמזבח לצורך מצוה אחרת, ופקע ממנה בכך שם "אש המזבח".  7 

 7.  הקשו תוספות ישנים: גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר (זבחים פו א). ומכיון שלא יחזיר הרי נשלמה מצותה. ואיך אפשר לחייבו משום מכבה אש המזבח? ותירצו: שם מדובר דוקא בגחלים שפקעו מאליהן, אבל בהורידן בידים יחזיר, וכן כתבו בתוספות הרא"ש. והריטב"א מוסיף ומבאר שכאשר פקעו מעצמם הרי המזבח דחאן (ואין מועלין בהם כמבואר בתוספתא מעילה א ז. עיין שם).
איכא דאמרי, יש אומרים שמחלוקת אביי ורבא (במכבה אש מחתה ומנורה) נאמרה באופן אחר:
דאחתיה אארעא וכבייה, במקרה שהוריד את הגחלים לארץ וכיבן - בזה דכולי עלמא לא פליגי דפטור.
כי פליגי, היכן נחלקו, היכא דכבייה במקרה שכיבה אותן כאשר המחתה עדיין נמצאת בראשו של מזבח:
אביי אמר חייב, משום שעדיין אש המזבח הוא.
רבא אמר פטור, שהרי כיון דנתקה האש שבמחתה מאש המערכה, נתקה מלהיות "אש המזבח" (ולא נאמר בה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה").
והוינן בה: אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח לארץ, וכבה חייב - כמאן, כמי סובר רב נחמן?
האם אינו סובר לא כאביי ולא כרבא?! שהרי שניהם מודים (לפי לשון זו) כשהניח את אש המנורה והמחתה על הארץ וכיבה שם, פטור!
ומשנינן: התם, המוריד גחלת לארץ - לא אנתיק למצותה. לא היה הניתוק מן המזבח לצורך קיום מצוה אחרת. ולכן הגחלים עדיין נחשבות "אש המזבח" (והמכבה אותן חייב, כדברי רב נחמן).
ואילו הכא, המכבה את אש המחתה והמנורה - אינתיק למצותה. האש ניתקה מאש המערכה לצורך קיום מצוה אחרת, ופקע ממנה בכך שם "אש המזבח". ולכן המכבה אותה פטור.

דרשני המקוצר[עריכה]