פרשני:בבלי:יומא סז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא סז ב

חברותא[עריכה]

מאן דאמר מותרין בהנאה, טעמו, משום  דכתיב (ויקרא טז, כב): "ושלח את השעיר במדבר". ומקרא זה מיותר,  167  ובא ללמדנו שיהיה השעיר הפקר כמדבר. (שמותר לעשות בו כל מה שרוצים).

 167.  שהרי בפסוק הקודם כבר נאמר: "ושלח ביד איש עתי המדברה".
ומאן דאמר אסורין בהנאה, טעמו משום דכתיב (שם): "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה" וגזירה היא מלשון החמרה ואיסור, ללמדנו שאבריו אסורים בהנאה.
ומקשינן: ומאן דאמר שהאברים אסורין בהנאה, לדבריו קשה: האי "ושלח את השעיר במדבר" מאי עביד ליה - מה דרש ממקרא זה שהוא מיותר?
ומתרצינן: מבעי ליה - צריך את הפסוק כדי ללמוד ממנו דרשא אחרת לכדתניא בברייתא:
שלש פעמים הוזכר במקרא ששלחו את השעיר למדבר: א. "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי ... לשלח אותו לעזאזל המדברה" (פסוק י). ב. "ושלח ביד איש עתי המדברה" (פסוק כא). ג. "ושלח את השעיר במדבר" (פסוק כב).
שלא תאמר שדין שעיר המשתלח נוהג באוהל מועד (שהוזכר בפרשה) בלבד, בא הכתוב לרבות שנוהג גם בנוב וגבעון, בשילה, ובבית עולמים (בית המקדש שבירושלים).
ומקשינן: ואידך - מאן דאמר שאברי השעיר מותרים בהנאה, לדבריו קשה: האי "גזירה" שהוזכרה בפסוק ("אל ארץ גזרה") מאי עביד ליה - מה דרש ממקרא זה?
ומתרצינן: מיבעי ליה - צריך את הפסוק כדי ללמוד ממנו דרשא אחרת לכדתניא בברייתא:
"גזירה" שנאמרה בפסוק מה היא?
אין "ארץ גזירה" אלא ארץ חתוכה, מכאן שצריך לשלח את השעיר לצוק חתוך ותלול, ולא משופע.
דבר אחר: אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד - ארץ שהשעיר מתגזר בה בנפילתו לאברים אברים.
דבר אחר: לכך נאמרה "גזירה": שמא תאמר שילוח השעיר מעשה תהו (ריקנות) הוא, כי איזו כפרה יש בשעיר הזה? ומה יכול הצוק להועיל?
תלמוד לומר - לכך נאמר "אני ה'", כלומר, אני ה' גזרתיו, ואין לך רשות להרהר בהן  168 .

 168.  הפסוק "אני ה"' לא נאמר בענין שעיר המשתלח אלא בכל המצות (ויקרא יח) ומובא להלן בברייתא אחרת (עיין שם). ורבנו אליקים כתב: תלמוד לומר "גזרה" שמשמע אני גזרתיו. (ויתכן שגרס כן בגמרא. ושלא כגירסא שלפנינו).
אמר רבא: מסתברא כמאן דאמר שאברי השעיר מותרין בהנאה, כי לא יתכן שאמרה תורה שלח לתקלה - שלח את השעיר בואפן שעלולה לבוא מזה תקלה, שאדם ימצא את אברי השעיר ויהנה מהם, ולא ידע שהיו מן השעיר.
המקום שהשעיר משתלח לשם מתואר בתורה בכמה תארים: א. עזאזל. ב. מדבר. ג. ארץ גזירה.
הברייתא דלהלן מבארת מדוע מתואר ההר בכל התארים הללו:
תנו רבנן:
המילה "עזאזל" המוזכרת בכתוב נדרשת כשני מילים: "עז", "אל", מכאן שיהא ההר שמשתלח לשם עז, וקשה. "אל" הוא מלשון קשה.
והייתי יכול לומר שישלחנו להר עז וקשה שבישוב.
תלמוד לומר - לכך נאמר "במדבר".
ומנין שמדובר בצוק תלול? תלמוד לומר: "ארץ גזירה" - ארץ חתוכה. (הר חתוך בצורה זקופה).
תניא אידך - שנו בברייתא אחרת:
"עזאזל" היינו קשה שבהרים וכן הוא (הכתוב) אומר (יחזקאל יז יג) "ואת אילי (חזקי) הארץ לקח" (והתנא דרש את המילה "אל" שבתיבת "עזאזל" מלשון אילי המוזכר בפסוק).
תנא דבי רבי ישמעאל ברייתא שדורשת את "עזאזל" לדרשא אחרת:
ההר נקרא "עזאזל", לומר לך שמעשהו מכפר על העושים כמעשה מלאכי החבלה עוזא ועזאל, שחטאו בעריות  169  (כלומר, שמכפר על עון עריות  170 ).

 169.  הם שני מלאכי חבלה שירדו לעולם בדור המבול ונזדווגו עם בנות האדם, ועליהם נאמר (בראשית ו): "וירא בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו". רש"י.   170.  רבנו אליקים. והיינו ששעיר המשתלח מכפר על בני ישראל שחטאו בעריות, שחטא זה היה חטאם של עוזא ועזאל.
לעיל שנינו בברייתא שאסור להרהר בשילוח השעיר ולומר מעשה תוהו הוא. והגמרא כאן מביאה עוד ברייתא כעין זה:
תנו רבנן:
נאמר (ויקרא יח, ד): "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם". והברייתא מפרשת והולכת את הפסוק:
"את משפטי תעשו" - אלו הן דברים שגם אלמלא (אילו לא) נכתבו דין הוא שנבין מעצמו שיכתבו.
ואלו הן: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם (בלשון סגי נהור).
"את חוקותי תשמרו" - אלו דברים שהשטן יצר הרע משיב עליהן, מערער עליהן להטעות את ישראל שהתורה אינה אמת, באומרו: איזו תועלת יש בדברים הללו?
ואלו הן: איסור אכילת חזיר. ואיסור לבישת שעטנז. ומצות חליצת יבמה. ודין טהרת המצורע, ומצות שעיר המשתלח. שכל אלו אין אנו יודעים לתת להם טעם מדעתנו.
ושמא תאמר: מעשה תהו (ריקנות) הם?
תלמוד לומר לכך נאמר בסוף הפסוק "אני ה'".
לומר לך: אני ה' חקקתיו (גזרתי אותם), ואין לך רשות להרהר בהן. שנינו במשנה: אמתי המשלח מטמא בגדים שעליו? משיצא חוץ לחומת ירושלים. רבי שמעון אומר: משעת דחייתו לצוק.
תנו רבנן:
המשלח את השעיר לעזאזל מטמא בגדים שעליו. ואין השולח, המלוה  171  את המשלח מירושלים מטמא בגדים.

 171.  רש"י ורבנו אליקים. אבל הריטב"א פירש שהכוונה לכהן הגדול שנתן את השעיר למשלח.
והייתי יכול לומר, שמשיצא חוץ לחומת העזרה כבר יטמא את בגדיו. תלמוד לומר לכך נאמר (ויקרא טז כו): "המשלח", דמשמע שכבר משלח את השעיר (והשילוח אינו מתחיל אלא מחומות ירושלים ואילך כשמתחילים ללוותו  172 ).

 172.  לשון רבנו אליקים.
אי אולי נאמר, מאחר שנאמר "המשלח" יכול, שמא אינו מטמא את בגדיו עד שיגיע לצוק שגמר את שליחותו?
תלמוד לומר: "והמשלח" בתוספת האות ו'. לרבות שאפילו אם לא סיים את השילוח, הרי הוא מטמא את הבגדים שעליו.
ומאחר שמצד אחד משמע בפסוק ("המשלח") שאינו מטמא עד שעת השילוח, ומאידך, משמע מתוספת האות ו', לרבות אפילו אם לא סיים שליחותו. אם כן הא כיצד? אימתי הוא מטמא בגדים?
משיצא חוץ לחומת ירושלים, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: נאמר "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו". ומסמיכות המילים "עזאזל וכבס" משמע שאינו מטמא בגדים עד שהגיע לצוק עזאזל.
רבי שמעון אומר: נאמר: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו". שילוח השעיר לדעת רבי שמעון היינו שדוחפו וזורקו בבת ראש, ורק מאותה שעה מטמא בגדים. אבל קודם לכן, אפילו משהגיע לצוק, אינו מטמא.
מתניתין:
במשנה הקודמת עסקנו בענין המשלח את השעיר לעזאזל איך היה סדר השילוח ומה דיניו. ועכשיו המשנה חוזרת לדבר על סדר עבודות הכהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר לידי מי שהיה מוליכו:
בא לו הכהן הגדול אצל הפר והשעיר הנשרפין (שדינם להשרף), קרען, והוציא את אימוריהן העומדים להקטרה על המזבח.
נתנן במגס קערה מכלי השרת והקטירן על גבי המזבח שנאמר (ויקרא טז, כה): "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". (והגמרא תפרש שעדיין לא הקטירום אלא שהכינום להקטרה).
ולאחר שהוציא מן הפר ומן השעיר את אימוריהן, קלען במקלעות. היו נושאים אותם ארבעה בני אדם שבידיהם שני מוטות והלכו מוט בצד מוט. שני אנשים מלפנים ושני אנשים מאחור. ונתנו על המוטות את הפר והשעיר בעודם שלמים (חוץ מאימוריהם שהוצאו מתוכם כדלעיל). וכפף אותם זה על זה כעין קליעה.
והוציאן על ידי אנשים אחרים  173  לבית השריפה. למקום מחוץ לירושלים, שהיה מיועד לשריפת קדשים ושרפום שם.  174 

 173.  מאירי.   174.  תוספות יום טוב כתב שעבודה זו נשנית שלא כסדר. שהרי שריפת השעיר היתה בזמן שהכהן הגדול קרא את הפרשה. כמבואר בתחילת הפרק הבא.
ובגדי העוסקים בשריפה נטמאים. שנאמר (ויקרא טז, כח): "והשורף אתם יכבס בגדיו". משמע שבגדיו נטמאו ולכן צריך לכבסם (דהיינו לטבלם במקוה).
ומאמתי העוסקים בשריפה מטמאין בגדים?
משיצאו חוץ לחומת העזרה.
רבי שמעון אומר: משיצית האור (משתאחז האש) ברובן.
גמרא:
שנינו במשנה: (אחרי שמסר את השעיר למשלח בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין) קרען והוציא את אימוריהן נתנו במגיס והקטירן על גבי המזבח.
ותמהינן: "והקטירן" סלקא דעתך?! וכי עכשיו היה הכהן הגדול מקטיר את האימורין?! והלא הקטרת האימורים היתה נעשית על המזבח החיצון,  175  בבגדי זהב.  176  ואילו עתה עדיין היה הכהן הגדול לבוש בבגדי לבן עד אחרי שיקרא את פרשת היום (כמבואר להלן בתחילת הפרק הבא)!  177 

 175.  שנאמר (ויקרא טז, כח): "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". ופירש רש"י שם שכוונת הכתוב למזבח החיצון. אבל על הפנימי נאמר (שמות ל): "לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה".   176.  העבודות הנעשות בחוץ נעשו בבגדי זהב.   177.  כך פירש רש"י. ויש גורסים: אטו במגס מקטיר להו? כלומר, הגמרא שאלה האם ההקטרה עצמה נעשתה בתוך המגס. (וכן גירסת רבנו אליקים). ורש"י דחה גירסא זו. וכתב שאין לשאול שאלה זו. מפני שכוונת המשנה שהוליכם להקטרה בתוך מגס. וההקטרה עצמה היתה על המזבח. ומצאנו כעין לשון זו בעוד מקומות. ורבנו תם מיישב גירסא זו. עיין תוספות, ותוספות ישנים. ותוספות הרא"ש.
ומתרצינן: אלא אימא כך אמרה המשנה: "נתנן במגיס (בשביל) להקטירן (אחר כך) על גבי המזבח", ובאמת לא הקטירן עכשיו, אלא לאחר הטבילה החמישית כאשר לבש את בגדי הזהב, הקטיר את המוספין ואת אמורי הפר והשעיר ותמיד של בין הערביים.  178 

 178.  כך היה סדר עבודות יום הכיפורים: א. טבילה ראשונה - ואחריה תמיד של שחר בבגדי זהב. ב. טבילה שניה - ואחריה עבודות פר ושעיר הפנימיים, וקטורת שבמחתה - בבגדי לבן. ג. טבילה שלישית - ואחריה איל העולה של הכהן הגדול ואיל העם - בבגדי זהב. ד. טבילה רביעית - ואחריה הוצאת הכף והמחתה מקדש הקדשים בבגדי לבן. ה. טבילה חמישית - ואחריה הקרבת המוספין ותמיד של בין הערבים, בבגדי זהב. כך פירש רש"י לעיל לב, ב. (ובקרבנות המוספין נחלקו תנאים להלן ע, א, ולדעת התוספות שם נחלקו גם באימורי פר ושעיר הנשרפים). ודעת הרמב"ם (פרק ב הלכה ב) והרמב"ן (על ויקרא טז, כג) שמוסיפין ותמיד של בין הערביים היו קריבים אחרי טבילה שלישית לאחר אילו ואיל העם, וטבילה חמישית היתה לצורך קטורת של בין הערביים והטבת הנרות.
שנינו במשנה: קלען במקלעות.
ומפרשינן: אמר רבי יוחנן: כמין קליעה.
תנא בברייתא: לא היה השורף את הפר והשעיר מנתחן לנתחים כפי שעשו בניתוח בשר עולה לפני שהקטירוה, שבענין עולה נאמר (ויקרא א, ו): "והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה והקטיר הכהן את הכל המזבחה". ומכאן שניתחו את העולה לפני שהקטירוה, והניתוח נעשה לאחר ההפשט (כמבואר בפירוש בפסוק).
אלא לפני שריפת הפר והשעיר, היה השורפם מנתחם בעוד העור על גבי הבשר.
והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למדנו את הדברים הללו: א. שהיו מנתחים את בשר הפר והשעיר. ב. שהניתוח נעשה בעוד העור על גבי הבשר.
ומשנינן: דתניא: רבי אומר: נאמר כאן בענין הפר והשעיר "עור" ו"בשר" ו"פרש". שנאמר (ויקרא טז, כז): "ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".
ונאמר להלן בפר החטאת של הכהן המשיח: "עור" ו"בשר" ו"פרש".
שנאמר (ויקרא ד יא): "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו. והוציא את כל הפר. ושרף אותו".

דרשני המקוצר[עריכה]