פרשני:בבלי:יומא פא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא פא א

חברותא[עריכה]

אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: זר  שכוסס שעורים של תרומה, שאוכלן שלא כדרך אכילתן - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. לפי שנאמר בתרומה (ויקרא כב): "איש כי יאכל קודש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש". ודרשינן: כי יאכל - פרט למזיק.
אמר רב שיזבי אמר רבי יוחנן: זר שבלע (על אף שלא לעס) שזפין של תרומה, והקיאן, ואכלן אדם אחר -
הראשון משלם קרן וחומש. לפי שגם בליעת שזיפים נחשבת דרך אכילה.
והשני שאכל אותן לאחר ההקאה, שלא היו ראויים אז לאכילה אלא רק להסיקן בתנור, אין משלם אלא "דמי עצים" לראשון בלבד, ואינו משלם דבר לכהן, כיון שהראשון קנה אותן באכילתו והתחייב בדמיהן לכהן.
שנינו במשנה: האוכל והשותה אין מצטרפין.
מאן תנא?
אמר רב חסדא: משנתנו - במחלוקת היא שנויה, ואליבא דרבי יהושע היא.
דתנן (במסכת מעילה יז א): כלל אמר רבי יהושע בצירוף דברים טמאים לשיעור טומאה:
כל דבר, שזמן טומאתו ושיעורו לטומאה שוה לזמן טומאתו ולשיעור טומאתו של הדבר המצטרף אליו - מצטרף הדבר הטמא האחד לחבירו השני הטמא, לשיעור טומאה.
אבל אם הוא שוה לחבירו רק בזמן טומאתו ולא שוה לו בשיעורו לטומאה, או שוה לו בשיעורו לטומאה ולא שוה לו בזמן טומאתו, או שלא שוה לו בזמן טומאתו ולא בשיעורו - אין מצטרפין.
והיינו, שאין מצטרפים אפילו לטמא לזמן המועט, ששניהם שוים בו, ובשיעור ששניהם שוים בו.
אבל לדברי חכמים מצטרפים הם לטמא - לזמן מועט ששניהם שוים בו, ולפי השיעור שהם שוים בו.
ולפי דברי חכמים, הוא הדין באכילה ושתיה ביום הכיפורים, שעל אף ששיעוריהם שונים, הם יכולים להצטרף לשיעור ששניהם שוים בו (דהיינו לגדול מביניהם).
רב נחמן אמר: משנתנו - אפילו תימא רבנן היא, לפי שיש לחלק בין צירוף לטומאה ובין צירוף ליום הכיפורים.
כי עד כאן לא קא אמרי רבנן התם, אלא לענין טומאה, שיכולים להצטרף שתי טומאות בעלות שני שיעורים, היות ד"שם טומאה" - חד היא.
אבל הכא חיובו משום יתובי דעתא הוא, והאי שאוכל חלק משיעור אכילה וחלק משיעור שתיה, על אף שבצירופם יחד יש בהם שיעור, אבל עדיין לא מיתבא דעתיה של האדם בכך, עד שיאכל שיעור שלם של אכילה או שתיה כשלעצמם.
וכן אמר ריש לקיש כרב חסדא: משנתנו במחלוקת שנויה, ורבי יהושע היא. דתנן: כלל אמר רבי יהושע וכו'.
ורבי יוחנן אמר כדברי רב נחמן: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, אבל הכא משום יתובי דעתיה הוא - והאי, לא קא מיתבא דעתיה.
מתניתין:
א. אכל כשיעור אכילה ושתה כשיעור שתיה בהעלם אחד, שלא נודע לו מהחטא בין האכילה לשתיה - אינו חייב אלא חטאת אחת, לפי שאיסור אחד הוא.
אבל אם אכל ועשה מלאכה - חייב שתי חטאות, לפי ששני איסורים נפרדים הם.
ב. אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה, מחמת שהם מרים.
וכן אם שתה ציר מים הזבים מהדגים, או מורייס, שומן הזב מהדג, שאינם ראויים לשתיה מצד עצמם, אלא ראויים רק לטבל בהם - פטור.
גמרא:
אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה של "לא תעשה" במצות עינוי ביום הכיפורים, אלא רק במצות עשה "תענו את נפשותיכם"?
משום דלא אפשר לכתוב את העינוי בלשון אזהרה.
כי היכי נכתוב קרא?
נכתוב רחמנא "לא יאכל" - אכילה היא בכזית ועינוי הוא בככותבת.
נכתוב רחמנא "לא תענה" - קום אכול משמע.
מתקיף לה רב הושעיא: נכתוב רחמנא: "השמר, פן - לא תענה".
ולשון כזאת משמעותה לא תעשה.
ומשנינן: אם כן, שיהיה כתוב בפסוק "השמר" ו"פן" - נפישי להו לאוי. כל "השמר" ו"פן" משמשים כאיסורי לאוים, ונמצא שיהיו שני לאוים, בעוד שכונת התורה לאסור את העינוי בלאו אחד.
מתקיף לה רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא "השמר במצות ענוי", ויהיה זה לאו אחד!?
ומשנינן: אם כן לא יהיה כלל איסור לאו בלשון זה, לפי הכלל ש"השמר דלאו" - הוא לאו, אבל "השמר דעשה" - הרי הוא עשה.
מתקיף לה רב אשי: נכתוב "אל תסור מן העינוי ".
ומסקינן: קשיא.
ותנא בברייתא מייתי לה מביא את אזהרת העינוי מהכא:
(במדבר כט) "ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו".
יכול יהא ענוש כרת אפילו על תוספת הזמן שמוסיפים בו מהחול על הקודש באיסור מלאכה?
תלמוד לומר (ויקרא כג) "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה".
על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה.
יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על אכילה או שתיה בזמן התוספת מהחול על הקודש על עבירת העינוי?
תלמוד לומר: "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה - ונכרתה".
על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי.
יכול לא יהא הזמן הזה בכלל עונש כרת, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה בלאו?
תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה". על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה.
יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר בלאו על תוספת עינוי.
ודין הוא שלא יהא מוזהר על תוספת עינוי:
כי, ומה מלאכה, שנוהגת בשבתות וימים טובים - אינו מוזהר עליה בתוספת.
עינוי, שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - אינו דין שלא יהא מוזהר עליו!
אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו.
מניין?
לא יאמר עונש במלאכה - דגמר מעינוי.
ומה עינוי, שאינו נוהג בשבתות וימים טובים - ענוש כרת.
מלאכה, שנוהגת בשבתות וימים טובים - לא כל שכן שענוש עליה כרת!
ואם כן, למה נאמר עונש כרת במלאכה?
כדי שיהיה הכתוב הזה מופנה, פנוי לדרשה - להקיש ולדון ממנו גזרה שוה:
נאמר עונש כרת בעינוי, ונאמר עונש כרת במלאכה.
מה מלאכה - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוי - לא ענש אלא אם כן הזהיר עליו.
ואומרת הגמרא: איכא למיפרך: מה לעינוי
- שלא הותר מכללו, שהכל חייבים בו, תאמר במלאכה - שהותרה מקצתה מכללה בעבודת המקדש!
אלא, לא יאמר עונש בעינוי, דגמר ממלאכה: מה מלאכה, שהותרה מכללה, ענוש כרת.
עינוי, שלא הותר מכללו - לא כל שכן!
ואם כן, למה נאמר עונש בעינוי?
כדי שיהיה פסוק זה מופנה לדרשה - להקיש ולדון ממנה גזרה שוה:
נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה.
מה מלאכה - ענש והזהיר, אף עינוי - ענש והזהיר.
איכא למיפרך: מה למלאכה - שכן נוהגת בשבתות וימים טובים, תאמר בעינוי - שאינו נוהג בשבתות וימים טובים.
אמר רבינא: האי תנא בגזירה שוה של "עצם - עצם" ("עצם היום הזה") שנאמר בין בעינוי ובין במלאכה, גמר.
ואומרת הגמרא שגזירה שוה זו ניתן לומר רק כאשר הפסוק הזה מופנה פנוי לדרשה של הגזירה שוה.
דאי לא מופנה - איכא למיפרך, כדפרכינן.
ומבארת הגמרא: לאי כיצד אפנויי מופנה:
היות וחמשה קראי כתיבי במלאכה.
חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא.
וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא.
וחד (הכתוב החמישי) לאפנויי: למגמר בגזירה שוה לאזהרת עינוי מאזהרת מלאכה, בין דיממא בין דליליא.
דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ביום הכיפורים "עינוי" ונאמר להלן באונס נערה המאורסה "עינוי".
מה להלן - לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר באזהרת לאו.
אף כאן - לא ענש הכתוב על עינוי ביום הכיפורים אלא אם כן הזהיר.
רב אחא בר יעקב אמר: יליף "שבת שבתון" משבת בראשית.
מה להלן - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן - לא ענש אלא אם כן הזהיר.

דרשני המקוצר[עריכה]