פרשני:בבלי:יומא ז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא ז ב

חברותא[עריכה]

הא אינו נושא אלא עון טומאה, ומפרשינן בברייתא שהטעם שהקילה תורה בעון טומאה דקרבן יחיד שיועיל הציץ לרצות עליו, משום שמצינו בטומאה קולא אחרת, שהותרה מכללה בציבור. וקשיא לרב ששת מברייתא זו, שנאמר בה בפירוש שהותרה היא בצבור.
ומסקינן: פלוגתא דתנאי היא.
דתניא: ציץ - בין שישנו על מצחו של כהן גדול בשעה שאירעה הטומאה.  24 

 24.  כן דעת רש"י, ונחלקו עליו.
בין בשעה שאינו על מצחו - מרצה וכשר הקרבן, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר: עודהו הציץ על מצחו, מרצה.
אבל אם עובד בטומאה שאירעה בשעה שכבר אין עודיהו הציץ על מצחו, אינו מרצה.
אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח!
שהרי מפורש במשנה שכל קרבן שקבוע לו זמן דוחה את הטומאה, ובכלל זה אף הקרבנות שמקריבין כהן גדול ביום הכפורים, כשאינו לבוש בשמונה בגדים, שהרי לעבודת הקרבנות שנכנס בהם לפני ולפנים היה משמש בארבעה בגדי לבן בלבד, ולא היה בהם ציץ הזהב, ומכל מקום, אף על פי שאין הציץ עודהו על מצחו דוחה את הטומאה, ומרצה.
אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים שאין דחיית הטומאה בעבודתו זקוקה לריצוי ציץ, שטומאה הותרה לו בציבור לגמרי, ומה שהוצרכנו לריצוי ציץ אינו אלא בקרבנות יחיד שאינם דוחים את הטומאה.
ומכלל דבריהם עולה, דרבי שמעון שהוכיח מכהן גדול ביום הכפורים, כשיטתו, שאין צריך שיהיה הציץ על מצחו, כדי לרצות על הטומאה, סבר שהעבודה בטומאה דחויה היא בציבור.
ולכן זקוקה היא לריצוי ציץ כדי להכשירה, ושפיר הוכיח שמרצה אף כשאין עודיהו על מצחו.
הרי שמחלוקת רב נחמן ורב ששת פלוגתא דתנאי היא.
אמר אביי לפרש באיזה אופן נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון:
באופן שנשבר הציץ - דכולי עלמא לא פליגי דלא מרצה על טומאה שאירעה בזמן זה.
כי פליגי בזמן דתלי הציץ בסיכתא, שהיה תלוי בשלימותו על יתד, ואין הכהן הגדול לבוש בו עתה.
רבי יהודה סבר ילפינן מקרא "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים", שרק בשעה שהוא על מצחו נושא הוא את עון הקדשים.
ורבי שמעון סבר: מאחר שנאמר "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה"', יש לנו לדון: מאי מהי משמעות "תמיד"?
אילימא שיהיה הציץ מונח תמיד על מצחו, והא מי משכחת לה? והרי מי לא בעי הכהן הגדול למיעל לבית הכסא, שאז חייב לפשוט הציץ. וכן מי לא בעי לפעמים למינם, להתנמנם ולישון?
אלא, דרשינן "תמיד" - מרצה הוא, אף כשאינו על מצחו.
ומקשינן: ולרבי יהודה נמי - הא כתיב תמיד, דמשמע שתמיד הוא מרצה.
ומשנינן: ההוא תמיד, בא ללמדנו שלא יסיח הכהן הגדול דעתו ממנו בשעה שהוא על מצחו.
וכדרבה בר רב הונא.
דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה בשעה שהתפילין עליו.
ודרשינן כן בקל וחומר מציץ:

דרשני המקוצר[עריכה]