פרשני:בבלי:יומא ז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא ז א

חברותא

ומשום שסובר דכל טומאת מת בצבור - רחמנא שרייה לגמרי.  21 

 21.  ובריטב"א משמע דהיינו דוקא כשכבר נקבע על ידי פייס שכהנים אלו יקריבו, אבל לכתחילה אין מכניסין כהנים טמאים לפייס, אף למאן דאמר "הותרה".
אמר רב ששת: מנא אמינא לה שטומאה אינה אלא דחויה בצבור?
מהא דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר, ונטמאת המנחה בידו, אומר, ומביאין מנחה טהורה אחרת, להקריבה תח תיה.
ואם אין שם מנחה אחרת מזומנת אלא היא, יכול להקריבה בטומאה, שהרי קרבן צבור הוא ודוחה את הטומאה.
אלא, שאומרין לו לכהן המקריב: הוי פקח, ושתוק (כדי שלא יאמרו הרואים שאף מנחת יחיד קריבה בטומאה, רש"י מנחות עב א על פי שטמ"ק שם).
קתני מיהת, שאם אפשר, אומר, ומביאין אחרת תחתיה להקריבה בטהרה. ויש להוכיח מזה שלכתחילה מהדרינן לעשות בטהרה.
אמר רב נחמן: אין להוכיח מכאן לכל קרבנות צבור. כי אפילו אם נאמר שהטומאה היתר גמור הוא, מכל מקום מודינא, היכא דאיכא שיריים לאכילה. שהרי מפורש במשנה בפסחים, שקרבן צבור שקרב בטומאה אינו נאכל בטומאה.
ועל כן, בקרבנות שיש מהם חלק לאכילה ודאי שראוי להשתדל להקריבם בטהרה, כדי שתתקיים בהם מצות אכילה.  22 

 22.  והקשה הרש"ש, הרי אף ביום הכפורים יש קרבן הנאכל, והוא שעיר המוספין, שחטאת הוא, ונאכל במוצאי יוהכ"פ. ואם כן, חוזרת קושית הגמרא לדוכתא, שנפרישנו מטומאת המת.
מה שאין כן בעולות, שכולן כליל למזבח, אין צריך לחזר אחר טהרה, שהרי הותרה בהם טומאה לגמרי.
מיתיבי לרב נחמן: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים, ונטמאת המנחה בידו, אומר, ומביאין מנחה טהורה אחרת תחתיה.
ואם אין שם מנחה אחרת אלא היא, מקריבה בטומאה. ואומרין לו: הוי פקח, ושתוק.
מאי לאו, במנחת נסכים הקרבים עם פרים ואילים וכבשים שהם קרבנות המוספין דחג עסקינן הכא.
ומנחה זו כליל למזבח היא, ואין בה שיריים לאכילה, ומכל מקום מפורש שלכתחילה מביאין טהורה אחרת תחתיה, ותיובתא היא לרב נחמן.
אמר לך רב נחמן: לא כדברי המקשן דמיירי במנחת נסכי המוספין, אלא לעולם מנחה זו אם נטמאת מקריבה לכתחילה. ומנחה ששנינו בברייתא היא מנחה דפרים, דהיינו פר העולה דעבודה זרה.
שאם שגגו בית דין בהוראה בעבודה זרה ועשו צבור על פיהם, מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת, ופר העולה טעון נסכים.
וקרבן זה, אף על גב דקרבן צבור הוא, הרי אין בו דין דחיית (שבת ו) טומאה כשאר קרבנות צבור, שרק קרבנות שזמנם קבוע דוחין את השבת ואת הטומאה, ולכן כיון דלא קביע ליה זמן, מהדרינן לעשותו בטהרה, כשאר קרבנות יחיד.
ומה שמביאו בטומאה כשאין לו אחרת, היינו משום שאף קרבן יחיד שנטמא אינו נפסל בדיעבד, משום שהציץ מרצה על עון הקרבת קרבן טמא.
ואילים דקתני בברייתא, מיירי באילו של אהרן ביום הכפורים, שאף הוא עולה וטעון נסכים.
ובהכי הוא דמהדרינן אטהרה, דאף על גב דקביע ליה זמן, ודוחה את השבת ואת הטומאה, כדין שאר קרבנות ציבור שזמנם קבוע, מכל מקום כיון דקרבן יחיד הוא, מהדרינן לעשותו בטהרה.  23 

 23.  ופירשו התוס' דאין זה אלא מדרבנן.
וכבשים ששנו בברייתא, מיירי בכבש הבא עם העומר, והמנחה, מנחת העומר היא, שאינה באה כליל למזבח, אלא נקמצת, וכיון דאיכא שירים לאכילה, מודה רב נחמן דמהדרינן לעשותה בטהרה.
מיתיבי: דם קרבן שנטמא, וזרקו - אם בשוגג הורצה הקרבן, ומותר הבשר באכילה.
ואם במזיד לא הורצה, ואין ניתר הבשר באכילה, ומשום דקנסינן ליה, דאף שנתכפרו בעלים משום שהציץ מרצה, מכל מקום אין הבשר נאכל.
והשתא מותבינן: למאן דאמר שטומאה הותרה לגמרי, אמאי נקנסנו, והרי היתר הוא.
ומשנינן: כי תניא ההיא, בקרבן דיחיד, שאינו כשר אלא משום ריצוי הציץ, ואין זה אלא בדיעבד, ומשום הכי קנסינן ליה במזיד.
תא שמע: על מה הציץ מרצה?
על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור.
ואי סלקא דעתך שהטומאה היתר היא בצבור למה לי ציץ לרצויי, והרי אינו עון כלל.
אמר לך רב נחמן: לעולם יש לנו לומר דצבור שנשנה כאן לא נשנה אלא לענין הכשר בקרבן. ואף בלא ריצוי ציץ כשר הוא.
וכי קתני הציץ מרצה - אקרבנות דיחיד, שבהם אינו מרצה אלא על ידי ריצוי ציץ.
ואי בעית אימא אפילו תימא דברייתא כפשוטה שצריך ריצוי ציץ אף בציבור, אפשר להעמידה בהנך קרבנות ציבור דלא קביע לה זמן, שדינם כקרבן יחיד לטומאה, ואינם כשרים אלא בריצוי ציץ.
מיתיבי: נאמר בפסוק בפרשת הציץ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים לרצון להם לפני ה'".
וכי איזה עון דקדשים הוא נושא להכשירו?
אם נפרש הפסוק בעון פיגול, שחישב בעבודתו על מנת לאוכלו חוץ למקומו - הרי כבר נאמר "פיגול הוא לא ירצה", ובמסכת זבחים אוקימנא להך פסוק במחשבת חוץ למקומו.
ואם כשחישב מחשבת חוץ לזמנו, שהוא עון נותר, הרי כבר נאמר "המקריב אותו לא יחשב".

דרשני המקוצר