פרשני:בבלי:יומא יא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא יא א

חברותא

כל השערים שהיו שם בעזרה, לא היה להם מזוזה, חוץ משער נקנור, משום שלפנים ממנו היתה לשכת פרהדרין. וכל שער שנכנסים דרכו לבית, חייב במזוזה. האם לימא שברייתא זו שיטת רבנן היא, ולא שיטת רבי יהודה.
דאי רבי יהודה, הרי הוא סובר שהלשכה עצמה אינה חייבת במזוזה מדאורייתא, ואם היא גופה עצמה אינה חייבת במזוזה אלא מכח גזירה - וכי אנן ניקום (נעמוד) ונגזור גזירה, להוסיף על הגזירה.
ומסקינן: אפילו תימא תאמר שהברייתא סוברת כרבי יהודה, אין אלו שתי גזירות.
אלא, כולה חדא גזירה היא. כיון שמדרבנן מחשיבים את הלשכה כדירה לחיוב מזוזה, וממילא אף שער נקנור - שדרכו היו נכנסין הנכנסים ללשכת פרהדרין - חייב במזוזה, כדין שער בית החייב במזוזה.  34 

 34.  בחידושי רבי אריה לייב הקשה: מה היתה ההוה אמינא שזה נחשב גזירה לגזירה? והוכיח מזה שחיוב המזוזה הזה אינו מתורת דירה, אלא הוא חיוב מחודש שתהיה שם מזוזה מפני הרואין.
תנו רבנן: כתוב בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".
ודרשינן: אחד שערי בתים, ואחד שערי חצירות שנכנסים דרכן לבתים, ואחד שערי מדינות, המוקפות הרים ויערות, ונכנסין למדינה דרך אותן שערים, ואחד שערי עיירות - בכולן יש בהן חובת מצוה למקום, לקבוע בהן מזוזה, משום שנאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".
אמר ליה אביי לרב ספרא: הני אבולי (שערי) דמחוזא, שהיתה עיר שרובה ישראל - מאי טעמא לא עבדו להו רבנן מזוזה? והרי נתרבו שערי עיירות לחיוב מזוזה.
אמר ליה: הנהו שערים לא נעשו ככניסה לעיר, אלא לשם חזוק לבנין הבנוי מעל השער, הנקרא "אקרא דכובי", הוא דעבידי.
אמר ליה אביי: והרי משום היותם שער ל"אקרא דכובי" גופה - תבעי מזוזה לאותם שערים, שהרי נכנסין דרכם לבנין הזה.
ובית זה עצמו יחייב במזוזה, דהא אית בה (שהרי יש בו) בית דירה לשומר בית האסורין.
דהא תניא: בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן (שמש) בית הכנסת - חייבת הדירה במזוזה. ואף על פי שבית הכנסת עצמו אינו חייב במזוזה.
ומוכח שדירתו של שומר חשובה דירה לחייב במזוזה.
אלא, אמר אביי: הטעם שלא עשו מזוזה בשערי מחוזא הוא משום חשש סכנה, שלא יאמרו על המזוזה שהיא כישוף שעשו ישראל בשערי העיר. וכמעשה שהיה.
דתניא: מזוזת יחיד חוששין לה שמא ברבות הימים נפסלה, ולכן תיקנו שתהא נבדקת אם היא קיימת וכשירה פעמיים בשבוע (שבע שנים).
ואילו מזוזה של רבים לא הטריחו עליהם יותר מדאי, שמא מרוב טרחה יתרשלו ולא יקיימו את חיובם, מתוך שיסמכו כל אחד על חבירו.
ולכן לא הצריכו בדיקה למזוזת רבים אלא רק פעמיים ביובל.
ואמר רבי יהודה: מעשה בארטבין (שם אדם, או שם אומנותו) אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי. ובשעת מעשה מצאו קסדור אחד (שוטר ממונה מטעם המלך), ונטל ממנו, בעלילה שהוא עושה כשפים, אלף זוז.
ותמהינן: וכי חוששין לסכנה בשעת קיום מצוה?
והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן נזוקין.
ומשנינן: היכא דקביע היזקא, וכגון בערים שמצוי בהם מעלילי עלילות, שאני. וחוששין אפילו בשעה שמקיים מצוה.
דכתיב "ויאמר שמואל (לה'): איך אלך (למשוח את דוד), ושמע שאול, והרגני".
והרי על פי הדבור הלך, ואף הקדוש ברוך הוא לא השיבו שאין לו לחשוש, אלא "ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך, ואמרת לזבוח לה' באתי".
והטעם שחשש שמואל, מפני שהיה זה חשש מצוי.
ותני רב כהנא קמיה דרב יהודה: בית התבן שתשמישו לאחסן בו תבן, ואינו מיועד לדירת אדם, וכן בית הבקר, ובית מחסן העצים, ובית מחסן האוצרות של יין או שמן או תבואה - פטורים מן המזוזה. וטעם הפטור הוא, מפני שהנשים נאותות בהן.
ומפרש רב כהנא מאי נאותות? - רוחצות שם.
כי היות והנשים עומדות שם ערומות, מקום של גנאי הוא, ואין זה כבוד שמים שתהיה שם מזוזה.
אמר ליה רב יהודה: לדבריך, דטעמא שפטורים אותם מקומות מחיוב מזוזה הוא רק משום דרוחצות שם נשים, יש לדקדק:
הא בתי אוצרות סתמא, שאין רוחצות בהן הנשים - חייבין במזוזה!
והתניא בברייתא אחרת: רפת בקר פטורה מן המזוזה.
ולא נזכר בה שהפטור הוא רק באופן שרוחצות שם.  35 

 35.  כן פירש תו"י, והתוס' פירשו שרפת בקר פירושו מקום שהבקר מצוי בה תמיד, ואין דרך הנשים לרחוץ בו. ורק בבית הבקר שאין הבקר מצוי שם בקביעות היו הנשים רוחצות. וע"ע בשיח יצחק.
ובעל כרחינו צריך לפרש אף בברייתא הראשונה שבית התבן ובית הבקר, אף במקום שאין נשים רוחצות בו, פטור ממזוזה.
וטעם הפטור הוא אחר - משום שאינם עשויים לדירת אדם.
ואלא מאי, מה זה ששנה רב כהנא לפני רב יהודה "מפני שהנשים נאותות בהם"?
כוונתו לומר שמתקשטות הנשים שם.
והכי קתני: מקומות האלו פטורים הם לגמרי ממזוזה. ואף על פי שיש בהם גם שמוש של בני אדם, שהרי הנשים מתקשטות בהן, אין שמוש זה חשוב לענין דירה, ולכן הם פטורין ממזוזה.
אמר ליה רב כהנא: וכי כך הוא הדין, שאף על פי שהנשים מתקשטות בהן - פטורין הם ממזוזה?
והתניא בברייתא נוספת: רפת בקר - פטורה מן המזוזה.
ואם היתה רפת שהנשים מתקשטות בה - חייבת היא במזוזה!
אלא בהכרח, מאי אית לך למימר, לדבריך, כדי ליישב סתירת הברייתות: שדין מתקשטות - פלוגתא דתנאי היא, וכפי שיבואר.
אם כן, לדידי נמי יש לומר שהחיוב במזוזה של רפת סתמא, שאין רוחצות שם הנשים - פלוגתא דתנאי היא.
דתניא: כתוב בתורה "וכתבתם על מזוזות בית ך".
ודרשינן: "ביתך" - אינו חייב במזוזה אלא הבית המיוחד לך לדירה.
פרט לבית התבן, ולבית הבקר, ולבית העצים, ולבית האוצרות. שכיון שאין תשמישן לדירת אדם - פטורין מן המזוזה.
ויש מחייבין את המקומות האלה במזוזה.
אך באמת אמרו כולי עלמא, שבית הכסא, ובית הבורסקי, ובית המרחץ, ובית הטבילה, וכן המקומות שהנשים נאותות בהן - פטורין מן המזוזה.
ומבארת הגמרא:
רב כהנא מתרץ (מפרש) ברייתא זו - לטעמיה.
ורב יהודה מתרץ אותה - לטעמיה.
רב כהנא מתרץ לטעמיה, שתנא קמא דורש מתיבת "ביתך" שיהיה ביתך המיוחד לך לדירה.
וממעטינן: פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה, ואפילו בסתם שאין בהם תשמיש של גנאי.
ויש תנאים אחרים שמחייבים בסתם.
באמת אמרו כולם, שבית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה וכן בתים שהנשים נאותות בהן.
ומאי מה פירוש נאותות - רוחצות בהן.
כל אלו פטורין מן המזוזה.
נמצא לפי פירושו של רב כהנא, שהברייתא ששנה הוא קמיה דרב יהודה - שבתי האוצרות אינם פטורים, אלא מפני שהנשים רוחצות בהן, אבל בסתם חייבין - סוברת כהתנאים שמחייבין בברייתא זו.
והברייתא שהביא רב יהודה שרפת בקר פטורה אפילו בסתם, סוברת כתנא קמא דברייתא זו.
ומקשינן: אי הכי, שנאותות היינו רוחצות, מה הוסיפה הברייתא להשמיענו דין זה שהנשים רוחצות בהן?
הרי היינו בית המרחץ, שכבר נזכר קודם לכן.
ומשנינן: אשמעינן בית המרחץ שהוא מרחץ דרבים.
ולאחר מכן אשמעינן בתי האוצרות שהנשים רוחצות בהן, שהן מרחץ דיחיד.
וחידוש נוסף הוא, כי סלקא דעתך אמינא שרק מרחץ דרבים פטור משום דנפיש זוהמיה (שטינופו מרובה), וגנאי גדול הוא.  36 

 36.  בשיח יצחק פירש שמרחץ דרבים שנפיש זוהמיה פטורו משום שאינו עשוי לכבוד, וכדלהלן. ואף בתי האוצרות שאין זיהומם מרובה פטורים משום שאין זה כבוד שמים. עייש"ה.
אבל מרחץ דיחיד, דלא נפיש זוהמיה אימא אין זו דירת גנאי, וליחייב במזוזה.
קא משמע לן, שאף מרחץ זה פטור.
ורב יהודה מתרץ לטעמיה: דהכי קתני:
תנא קמא דורש מתיבת "ביתך" שאינו חייב אלא ביתך ה"מיוחד לך" לדירה גמורה, ולפיכך ממעט בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות - שאינם נחשבים דירה ממש - שפטורים מן המזוזה.
ואפילו באופן שיש בהם גם תשמיש אדם, וכגון שהנשים מתקשטות בהן.
ויש תנאים אחרים המחייבין גם בבית שכזה, כיון שמתקשטות בו.
אבל בתי אוצרות סתם, שאין הנשים מתקשטות בהן - לדברי הכל פטור.
באמת אמרו כולם: בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה, באלו שעיקר תשמישן לגנאי, הרי אף על פי שהנשים גם מתקשטות בהן - הרי הם פטורין מן המזוזה, משום דנפיש זוהמיה.
נמצא לפי פירושו של רב יהודה, שהברייתא הראשונה ששנה לפניו רב כהנא סוברת כתנא קמא, הפוטר בתי אוצרות אפילו אם הנשים מתקשטות בהם. ואילו הברייתא הנוספת שהזכיר רב כהנא לחייב בכגון זה, סוברת כמו התנאים החולקים על תנא קמא.
ומותבינן: וכי לרב יהודה, בתי התבן, הבקר, העצים והאוצרות סתמא - לדברי הכל פטור!?
והתניא: מה שכתוב במזוזה "ובשעריך" - דרשינן לרבות:
אחד שערי בתים, ואחד שערי חצירות, ואחד שערי מדינות, ואחד שערי עיירות, וכן רפת בקר, ולולין של תרנגולין, ומתבן (בית התבן), ואוצרות יין, ואוצרות שמן - כולם חייבין במזוזה.

דרשני המקוצר