פרשני:בבלי:יומא יד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא יד א

חברותא

לומר דבר הפוך:
אף על פי שמן הדין כשר הכהן הגדול לעבודה כשהוא אונן, מכל מקום החמירו חכמים שאינו עובד כל היום, כל עוד שהוא אונן מדאורייתא, גזירה שמא מתוך שאתה מתירו לעבוד אף על פי שהוא אונן, ישכח, ואף יאכל מן הקדשים.
ורק בלילה, שמן התורה כבר אינו אונן, כי סובר רבי יהודה שאנינות הלילה לאחר שנקבר המת היא רק מדברי סופרים - רק אז התירו לו חכמים להקריב.
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבה: וכי מי גזר רבי יהודה על כהן גדול אונן שלא יעבוד, משום שהוא חושש שמא יאכל מהקדשים?
הלא מצינו במשנתינו שלא חשש רבי יהודה לכך. כי,
והתנן: רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו לכהן הגדול, משום שחוששין שמא תמות אשתו.
ואי, אם אכן מייתא אשתו ביום הכפורים - עביד עבודה (משום שיש לו אשה אחרת), ואף על פי שנעשה אונן כשמתה אשתו.
ומוכח כי לא גזר רבי יהודה שלא יעבוד מחמת החשש שמא יאכל.
אמר ליה רבא: הכי השתא, התם (בעבודת יום הכפורים), לא גזר רבי יהודה שלא יעבוד באנינות, כיון דיום הכפורים הוא, שיום תענית הוא - דכולי עלמא לא קא אכלי.
ולכן, ודאי שהוא נמי לא אתי (לא יבוא) למיכל (לאכול) מתוך עבודתו.
אבל הכא (בשאר ימות השנה), דכולי עלמא, שאינם אוננים, כן אכלי, יש לחשוש כי מתוך שהוא עובד באנינות - הוא נמי אתי למיכל, כשאר כל אדם.
ומתוך קושייתו של רב אדא בר אהבה, ותירוצו של רבא, עולה, שאם מתה אשתו, אכן חלה עליו אנינות.
ותמהינן: וכי האי גונא, שמתה אשתו של כהן גדול ביום הכפורים - מי חיילא עליה אנינות כלל?
והא כבר מיגרשא קודם שמתה.
שהרי העמדנו למעלה, שנותן גט לאשתו על מנת שאכנס לבית הכנסת.
וכשרואה שהיא נוטה למות, ממהר הכהן הגדול להכנס לבית הכנסת כדי שיחול גיטה למפרע. ומעתה, כשמתה, שוב אינה אשתו, ולא חלה עליו אנינות.
ומשנינן: נהי דאנינות מן הדין לא חייל עליה.
מכל מקום אטרודי בצער על שמתה - מי לא אטריד!?
וגם צער זה מונע מלאכול בקדשים, כיון שהקדשים נאכלין בשמחה, דרך גדולה, שנאמר "לך נתתים למשחה". ודרשינן, שאוכלן כדרך שהמלכים אוכלים.  43 

 43.  כן פירש"י, ובתו"י פירש שיש לחשוש שמתוך צערו ישכח שהוא תענית ויאכל ביום ה כפורים.
מתניתין:
כל שבעת הימים של פרישת הכהן הגדול, הוא זורק את הדם של קרבן התמיד, ומקטיר את הקטורת, ומיטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל.  44 

 44.  עיין ברש"ש ובשפת אמת אודות הדלקת הנרות
ואילו בשאר כל הימים של השנה, אם רצה הכהן הגדול, להקריב - מקריב.
לפי שכהן גדול מקריב כל חלק שיבחר בו, בראש. שהוא קודם לכולם, ואף המשמר שעובד באותה שעה אינו יכול לעכב בידו.
וכמו כן הוא נוטל חלק באכילת קדשים - בראש, קודם לכולם.
גמרא:
והוינן בה: כמאן תנא היא משנתנו?
אמר רב חסדא: משנתנו היא דלא כרבי עקיבא.
דאי רבי עקיבא - הא אמר: טהור ש"נפלה" עליו הזאה, שהזו עליו מי אפר פרה אדומה - טמאתו!
וכיון ששנינו לעיל (ח א) שמזים על הכהן (אפילו אם הוא טהור) בימי פרישתו, הרי הוא נטמא אז מההזאה עד שיטבול ויעריב שמשו.
ואם כן, היכי עביד עבודה בשבעת הימים האלה!?
דתניא: (במדבר יט יט) "והזה הטהר על הטמא ".
למדנו מיתור המילים "על הטמא", שהרי ברור בענין הזה שמזים על הטמא, כי רק אם הזה על הטמא - הרי הוא טהור.
אבל, ואם הזה על הטהור - הרי הוא טמא, דברי רבי עקיבא.
וחכמים אומרים: יתור המילים "על הטמא" בא ללמדך ענין אחר:
אין הדברים הללו של הזאת מי חטאת אמורין להחשב כהזאה אלא במזה על דברים המקבלים טומאה, אך הזאה על דברים שאינם מקבלים טומאה אינה נחשבת הזאה, ולכן אם טבל את האזוב במי חטאת והזה על דבר שאינו מקבל טומאה, נפסלו שירי המים שנותרו באזוב.  45 

 45.  רש"י. הריטב"א מבאר שטעמו של רש"י הוא שנפסלו המים באותה הזאה משום שנעשתה בהם "מלאכה".
מאי היא, היכן מצינו דין זה?
כדתנן: אין הזאת מי חטאת מטהרת אלא אם כן היזו את המים בכונה על האדם כדי לטהרו.
ואם אירע שנתכוון להזות מי חטאת על הבהמה, והזה על האדם, שהיא הזאה בלי כונה, שאינה מטהרת, הרי:
אם יש (נותרו) באזוב מים - יחזור וישנה הזאה נוספת מהמים שנותרו באזוב, על האדם.
אך אם אירע שנתכוון להזות על האדם, והזה על הבהמה - הרי אפילו אם יש מים באזוב - לא ישנה להזות על האדם מהמים שנותרו באזוב.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי עקיבא הסובר שהזאת מי חטאת על אדם טהור מטמאת אותו?
נכתוב רחמנא "והזה הטהר עליו",
מאי "על הטמא", והרי פשיטא שמזים על הטמא כדי לטהרו!
אלא, שמע מינה: רק אם מזים על הטמא הרי הוא טהור. ואילו אם מזים על הטהור הרי הוא טמא.
ואילו רבנן סוברים: האי יתור של "על הטמא" - לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא, שרק בהם נחבת הזאתו להזאה, וכמבואר.
אבל הכא, בהזאה על הטהור - קל וחומר הוא!
אם מזים על הטמא הרי הוא נעשה טהור.
כשמזים על הטהור - לא כל שכן שישאר בטהרתו, ולא יטמא.
רבי עקיבא סובר: היינו דקאמר שלמה (קהלת ז): אמרתי על פרשת פרה אדומה: אחכמה להבינה, ועדיין הבנתה היא רחוקה ממני!
ורבנן: ההוא קרא, שאמר שלמה שלא זכה להבין, מתייחס למזה מי חטאת, ולמזין עליו - שהוא טהור, ואילו הנוגע בהן - טמא.
ותמהה הגמרא: וכי מזה מי החטאת הוא נשאר טהור?
והרי כתיב (במדבר יט כא): ומזה מי הנדה - יכבס בגדיו!
ומשנינן: מאי "מזה" - זה נוגע.
ופרכינן: והכתיב גם מזה, והא כתיב גם נוגע.
ואם כן לא יתכן שהמזה הוא הנוגע.
ועוד יש להקשות: הרי מזה - בעי כיבוס בגדים, ואילו נוגע - לא בעי כבוס בגדים.
אלא, כך יש לתרץ: מאי מזה - נושא מי החטאת.
ומקשינן: אם כן, ונכתוב רחמנא נושא מי הנדה, ומאי טעמא כתיב מזה מי הנדה?
ומשנינן: הא קא משמע לן הכתוב בנוקטו לשון "מזה" - דבעינן שיעור הזאה לטמאות את נושא מי הנדה.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר הזאה צריכה שיעור, שפיר נקט הכתוב לשון הזאה ללמד על שיעור הנשיאה המטמא.
אלא למאן דאמר שהזאה אין צריכה שיעור - מאי איכא למימר?
ומשנינן: אפילו למאן דאמר הזאה אין צריכא שיעור - הני מילי להזאה אגבא דגברא על גב האדם כדי לטהרו.
אבל במנא, בכלי שטובלים בו את האיזוב במי החטאת, צריכה ההזאה שיעור, שצריך שיהיה בכלי מים בשיעור מסוים, ושיעור זה צריך להיות בנשיאת המים.

דרשני המקוצר