פרשני:בבלי:יומא כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא כד א

חברותא

לרבות את השחקים בגדים שחוקים שכשרין לכל עבודת הכהנים ובלבד שאינם קרועים.
בגמר  1  עבודת הכהן גדול ביום הכפורים נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם".

 1.  מרש"י משמע שלא גורס מכאן עד "מאי לאו". רש"ש. ובגמרא לעיל יב ב מובא הקטע הזה כברייתא נפרדת, והגמרא מקדימה לפני כן "ואזדא רבי דוסא לטעמיה".
מלמד שטעונין גניזה. שלא ישתמש בהן הכהן גדול ביום כפור אחר, ולא הכהן הדיוט בכל השנה.
רבי דוסא אומר: ראויין הן לכהן הדיוט לכל השנה.
ומה תלמוד לומר "והניחם שם"?
שלא ישתמש בהן הכהן גדול ביום הכפורים אחר.
ומסיקה הגמרא את השאלה דנימא כתנאי:
מאי לאו, רבי יהודה ורבי דוסא - בהא קא מיפלגי: דמר רבי יהודה סבר: תרומת הדשן עבודה היא, ולכך הוא מצריך ללבוש את כל הארבעה בגדים בשעת עשייתה.
ומר רבי דוסא סבר: לאו עבודה היא. ולכן הוא אינו דורש מ"ילבש" לרבות מצנפת ואבנט, אלא די בכתונת ומכנסים בלבד?
ומתרצינן: לא! דכולי עלמא עבודה היא.
והכא, בהא קא מיפלגי:
דמר רבי יהודה סבר: צריכא קרא לרבויי את המצנפת והאבנט כדי שלא נאמר שלאו עבודה היא, ודי בכתונת ומכנסים בלבד.
ומר רבי דוסא סבר: לא צריך קרא לרבויי. דכיון דגלי קרא שצריך דוקא כתונת ומכנסים מבגדי כהונה ולא בגדי חול, כבר ידענו שעבודה היא וצריך את כל הארבעה בגדים.  2 

 2.  ומה דנקטה הגמרא לעיל בדעת רבי יוחנן כן, לא משום דסגי באמת כרבי דוסא דהא רבי דוסא לא כהלכתא דלדידיה כשרין בגדי כה"ג לכהן הדיוט ואנן פסקינן דטעונין גניזה אלא דהגמרא נקטה הטעם הקצר. שיח יצחק.
וממילא מיותר הפסוק ד"ילבש", לרבות בגדי כהן גדול ביום הכפורים שכשרין לכהן הדיוט.
בעי רבי אבין: תרומת הדשן - בכמה?
כמה אפר צריך הכהן להרים מעל המזבח.
האם מתרומת מעשר ילפינן לה ששיעורה אחד מעשרה, ואף כאן צריך הכהן לשער עשירית מהדשן שעל המזבח.
שהרי בשניהם כתיב לשון "הרמה", בתרומת הדשן נאמר "והרים את הדשן", ובתרומת מעשר נאמר "והרומתם ממנו".
או מתרומת מדין,  3  שתרמו אנשי הצבא שחזרו ממלחמת מדין מהביזה לה' ילפינן לה. שנאמר שם "והרמות מכס לה' ... אחד מחמש המאות.  4 

 3.  הקשו התוס': למה לא נסתפקו גם כן אי ילפינן מתרומה גדולה וחלה שאין להם שיעור כלל. ותירצו דבתרומה גדולה לא כתיב לשון הרמה אלא לשון נתינה, ובחלה כתיב "תרימו" ואינו דומה ממש ללשון "והרים" דכתיב בתרומת הדשן. ואילו בתרומת מעשר ובתרומת מדין כתיב לשון "והרמותם" "והרמות". ועוד תירצו דילפינן סתום מן המפורש. ואילו בתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש בתורה. וכתבו עוד שאין להקשות היא גופא, למה לא נילף שיהא בהם שיעור מגזירה שוה כמו בתרומת הדשן. ותירצו דכיון דכתיב דהו "ראשית דגנך" ו"ראשדית עריסותכם" משמע אפילו כל שהוא. ועוד הקשו למה לכתחילה לא נסתפקה הגמרא למילף מהרמת הקומץ שהוא דומה ממש לתרומת הדשן דבשניהם כתיב "והרים". ותירצו כיון שאי אפשר ללמוד משם לגמרי שיעשה קמיצה בידו פן יכוה. ואעפי"כ מסיק ללמוד משם כיון ששוין לגמרי בלשון הכתוב. תוד"ה מתרומת. ובריטב"א כתב שלכן הכריעה הגמרא ללמוד מקומץ כיון ששניהם עבודות של מזבח.   4.  רש"י. וביארו התוס' שלכך לא פירש מתרומת העדה שהיתה אחד מחמשים כי לשון "והרמות" כתיב רק אצל תרומת אנשי הצבא. ועוד כתבו להקשות, אמאי נסתפקה הגמרא? שהרי ודאי עדיף ללמוד תרומת הדשן מתרומת מעשר ששניהם מצוה לדורות מאשר מתרומת מדין שהיתה רק לפי שעה. ותירצו לפי שבתרומת מדין כתיב לשון יחיד "והרמות" כמו "והרים" דתרומת הדשן משא"כ בתרומת מעשר כתיב "והרמותם" לשון רבים. ועוד תירצו דניחא להו ללמוד ממדין ששניהם מצוה שמוטלת על כלל ישראל משא"כ תרומת מעשר שמוטלת רק על הלויים. תוד"ה מתרומת.
תא שמע: דתני רבי חייא: נאמר כאן בתרומת הדשן "והרים", ונאמר להלן בקרבן מנחה "והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה".
מה להלן בקומצו - אף כאן בקומצו! שצריך הכהן לשער שיהא לפחות שיעור זה של מלא קומצו, ואם רצה להוסיף יוסיף (שהרי אין לומר שצריך מלא קומצו בדיוק. כי אי אפשר להכניס ידיו לתוך הגחלים הרותחות ולקמוץ. רש"י).
אמר רב: ארבע עבודות בלבד זר חייב עליהן מיתה בידי שמים, אם עשאן במקדש. ועל השאר אינו חייב מיתה אלא מוזהר עליהן בלאו.
ואלו הן: זריקה והקטרה, וניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, וניסוך היין על המזבח בכל ימות השנה.
ולוי אמר: אף תרומת הדשן אם עשאה זר הוא חייב מיתה.
וכן תני לוי במתניתיה בברייתא שלו: אף תרומת הדשן חייב עליה הזר מיתה.
ומבארינן: מאי טעמיה דרב?
דכתיב "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת".
ודרשינן: "עבודת מתנה". דוקא עבודה כזאת שאתה נותן על המזבח חייבין עליה מיתה, ולא עבודת סילוק, שאתה מסלק ומסיר מהמזבח, כגון תרומת הדשן, אין חייבין עליה מיתה.
ועוד אנו דורשין "ועבדתם" - עבודה תמה שגומרת ומתממת (משלימה) את הדבר, ולא עבודה שיש אחריה עבודה. כגון שחיטה,  5  וקבלת הדם, והולכת הדם, שיש אחריהן עבודה של זריקת הדם.

 5.  רש"י. והרש"ש תמה ע"ז דהא שחיטה כשירה אפילו לכתחילה בזר.
אבל הזריקה היא העבודה האחרונה שבדם.
וכן הקטרה של האיברים או של קומץ המנחה, וכן ניסוך היין וניסוך המים, הם עבודות שאין אחריהן עבודה.
ולוי סבר: רבי רחמנא ריבתה התורה אף עבודת סילוק מ"לכל דבר המזבח" (ובלבד שתהא עבודה תמה),  6  כגון תרומת הדשן.  7 

 6.  הקשו הראשונים דנימא איפכא, לרבות עבודה שאינה תמה ובלבד שתהא עבודת מתנה. ותירצו התוס' דתרומת הדשן עדיפא לרבות כי היא קודמת לכל העבודות. תוד"ה ולוי. ובתוס' הרא"ש תירץ שאם נרבה עבודה שאינה תמה, "ועבדתם" למאי אתא. אבל אי מרבינן עבודת סילוק, איכא לאוקמי "עבודת מתנה" בשאר עבודות סילוק כגון הוצאת הדשן שהיא פחותה מתרומת הדשן. משא"כ בעבודה שאינה תמה כולן עבודות חשובות הן שכולן באות לצורך עבודה שאחריהן. ועוד כתבו שם, שלכן לא מרבה לוי הוצאת כף ומחתה ודישון מזבח הפנימי כי הם אינם עבודות גמורות וחשובות, שתכליתם הוא לנקות המקום שיהא ראוי לעבודה אחרת. משא"כ תרומת הדשן, שאינה באה לשם ניקוי המקום אלא מצות ה' היא.   7.  ותרומת הדשן הוי עבודה תמה אע"ג שיש אחריה הוצאת הדשן מ"מ בדשן זה שהרים לא היה עושה בו עבודות אחרות וכמו זריקה שנחשבת עבודה תמה אע"ג שיש אחריה שפיכת שירים כי בדם הזה שזרק תמה העבודה שלה. תוספות ישנים.
ורב אמר לך: ההוא קרא ד"לכל דבר המזבח" - לאתויי שבע הזאות שבפנים של דם חטאות הפנימיות שמזה בתוך ההיכל על הפרוכת,  8  ושבמצורע, שמזה מלוג שמן של המצורע שבע הזאות בהיכל,  9  שאעפ"י שהם אינם "דבר המזבח", מכל מקום נתרבו מ"לכל", שגם עליהם חייב הזר מיתה.  10 

 8.  וכגון שהיה שוגג על כניסתו להיכל שאל"כ הרי חייב מיתה על עצם הכניסה. תוספות ישנים.   9.  והן בכלל "זריקה" שהזכיר רב. תוד"ה לאתויי. ועוד כתבו התו' שם שלכן מנה רב את ניסוך היין והמים לתרתי ואילו הזאות הדם והשמן נמנו לאחד כי ניסוך היין והמים הם חשובות שלפעמים הן באות בגלל עצמן (שניסוך המים הוא חובת החג ולא חובת הקרבן וגם ניסוך היין אפשר לנדב יין בפני עצמו) משא"כ שמן של מצרע לעולם בא בגלל הקרבן שיש עמו זריקת דם ולכן הוא בכלל זריקה.   10.  רש"י. ויש מפרשים שהחידוש הוא דס"ד דלאו עבודות תמות נינהו שהרי לאחר הזאה על הפרוכת צריך עוד ליתן מהדם על קרנות מזבח הפנימי וכן לאחר שבע הזאות מהשמן של מצורע נותן מיתר השמן על תנוך המצורע קמ"ל דהוי עבודות תמות לפי שמהדם הזה שהזה על הפרוכת לא יעשה עוד עבודה ולא דמי להולכה וקבלה שבאותו הדם שהוליך וקיבל יזרוק לאחר מכן. וכן השמן שנותן על התנוך הוא שמן אחר. תוספות ישנים.
ולוי: נפקא ליה שתי הדרשות מ"דבר" ו"כל דבר". שגם המלה "דבר" מיותרת, לפי שהיה יכול לכתוב "למזבח" בלבד, ודרשינן מ"דבר" לרבות תרומת הדשן, ומ"לכל" מרבינן שבע הזאות שבפנים.
ורב: "דבר" ו"כל דבר" - לא דריש כשתי דרשות, אלא כדרשה אחת, לרבות שבע הזאות שבפנים.  11 

 11.  הקשה בגבורת ארי דר"ל דסבר לעיל דתרומת הדשן לאו עבודה הוא דלא כמאן דכרב לא אתי דא"כ לא צריך קרא לפטור זר דמהיכא תיתי לחייבו כיון דלאו עבודה היא וכלוי נמי לא אתע דא"א לרבות חיוב מ"לכל דבר המזבח" כיון דלא עבודה היא וקרא כתיב "ועבדתם עבודת מתנה" משמע דאין זר חייב מיתה אלא על דבר שהוא עבודה. ועיי"ש מה שתירץ.
ומקשינן ללוי: ואימא כך נדרוש את הפסוק:
"לכל דבר המזבח" - כלל. "עבודת מתנה" - פרט.
כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט, דהיינו: עבודת מתנה, אין, כן. עבודת סילוק, לא.
ונמעט תרומת הדשן?

דרשני המקוצר