פרשני:בבלי:יומא כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא כה א

חברותא

מאי לאו, באותן כהנים שזכו לפייס,  1  שמפשיטין אותן את בגדי החול שלבשו בשעת הפייס, ומלבישין אותן בגדי קודש כדי לעשות את העבודה.

 1.  לכאורה מה ההכרח לומר כן שהרי אפשר לומר איפכא כדדחי רב ששת ואדרבה יותר מסתבר כדרב ששת כדקאמר "הכי נמי מסתברא" אלא משום דלעיל מהך משנה מיירי באותן שזכו לעבודה לכן מסתבר שגם משנה זו מיירי שאותן מסרו לחזנין. ומהאי טעמא לא הוכיח רב ששת מכאן אעפ"י שהוא עצמו אמר דהכי נמי מסתברא אלא משום שיש סברא גם לומר כרב נחמן. תוד"ה מאי לאו.
הרי שמפיסין בבגדי חול.
ודחינן: אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: לא! אלא באותן שלא זכו לפייס, שהיו מפשיטין אותן את בגדי הקודש שלבשו בשעת הפייס ומלבישין אותן בבגדי חול.
הכי נמי מסתברא: דאי סלקא דעתך באותן שזכו לפייס, אם כן תיקשי, הא דקתני: לא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד, שפירושו, לפי זה, שמשאירין עליהם את מכנסי החול, ומלבישים עליהם את בגדי הקודש, ורק אח"כ היו מחליפין את מכנסי החול למכנסי קודש.
והתניא: מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים? תלמוד לומר "ומכנסי בד יהיו על בשרו"!
ועל כרחך כוונת המשנה שמשאירין על הכהנים שלא זכו בפייס את מכנסי הקודש עד שילבשו יתר בגדי החול.
ואידך, רב נחמן אמר: הא לא קשיא: כי הכי קתני:
עד שעודן עליהן בגדי חול, שלבשו בשעת הפייס, מלבישין אותן מכנסי קודש מתחת לבגדי החול, כדי שלא יעמדו ערומים כשיפשיטום את בגדי החול. ורק לאחר מכן היו מפשיטין אותן את בגדי החול, ולא היו מניחין עליהן אלא מכנסים של קודש בלבד, וממשיכים להלבישם ביתר בגדי הקודש.
ונמצא שאכן המכנסים היו קודם לכל בגדי הכהונה.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה שמפיסין בבגדי קודש? דתניא: לשכת הגזית כמין בסילקי בית גבוה היתה. והיו עושין שם את הפייס במזרחה של אותה לשכה, ששם היו עומדים הכהנים לפייס.
וזקן אחד מחכמי הסנהדרין היה יושב במערבה כדי להורות להם סדר הפייסות.
והכהנים מוקפין ועומדין סביב בעיגול כמין בכוליאר, תכשיט עגול. והממונה על הפייסות בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן, ויודעין שממנו הפייס מתחיל. שממנו מתחילה הספירה.
ואי סלקא דעתך שמפיסין בבגדי חול, תיקשי:
וכי מצנפת בבגדי חול - מי איכא?
ודחינן: אין! יתכן שיהא לכהן מצנפת מבגדי חול.
כדתני רב יהודה ואיתימא רב שמואל בר יהודה: כהן שעשתה לו אמו כתונת כדוגמת הכתונת של בגדי כהונה - עובד בה עבודת יחיד.  2  כגון הוצאת כף ומחתה מקודש הקדשים ביום הכפורים, שאין בה צורך לציבור, אלא שמוטל על הכהן לפנות את המקום.

 2.  ובלבד שימסרנה לציבור. גמרא להלן לה. ב.
הרי, שהיו רגילין אמותיהן של כהנים לעשות לבניהם משלהן כמין בגדי כהונה כדי להראות תפארת עושרן ונוי מלאכת ידיהן, וכמה הן מהדרות את המצוות.
ויתכן, אם כן, שכהנים ילבשו מצנפת של חול.  3  אמר אביי: שמע מינה מהך ברייתא: לשכת הגזית היתה חציה בקודש, חצי ממנה היתה קדושה בקדושת עזרה, וחציה בחול שלא היתה קדושה בקדושת עזרה.

 3.  כאן מדובר בשל חול ממש שלא מסרום לציבור שהרי לדעת רב נחמן היו מפייסין בבגדי חול. והגמ' מדמה שכמו שמצינו שהיו עושין לעצמן בגדי כהונה ע"מ למסרם לציבור כך היו עושין בגדי חול ממש כדוגמת בגדי כהונה בלי מסירה ולבשום כל היום כדי שיתרגלו בלבישתם. שיח יצחק.
ושמע מינה: שני פתחים היו לה ללשכת הגזית, אחד פתוח בקודש, ואחד פתוח בחול.
אחד מהפתחים היה נפתח למקום הקודש, בקדושת עזרה. והשני נפתח למקום חול.
ההוכחה לכך שחציה בקודש וחציה בחול:
דאי סלקא דעתך כולה בקודש, תיקשי: האיך היה זקן יושב במערבה? והאמר מר: אין ישיבה בעזרה אסור לשבת בעזרה,  4  משום שנאמר "לעמוד לשרת" "העומדים שם לפני ה'",  5  אלא רק למלכי בית דוד בלבד, שמצינו בהם ישיבה, שנאמר "ויבא המלך דוד וישב לפני ה'".  6  ואי סלקא דעתך כולה בחול, תיקשי: איך היה פייס במזרחה? והא בעינן שהפייס יהא בקודש, כדכתיב "בבית אלהים נהלך ברגש". ולעיל דרשינן מיניה לענין הפייסות. הרי שהפייס צריך להיות בבית אלוהים.  7 

 4.  וכהנים האוכלים קדשי קדשים בעזרה מותר להם לשבת בשעת אכילה כיון שהאכילה הוא צורך עבודה שעל ידי אכילת הכהנים מתכפרים הבעלים. אי נמי לפי שאכילת קדשים צריכה להיות כדרך שהמלכים אוכלים דהיינו בישיבה. תוד"ה אין.   5.  רש"י. ובסנהדרין קא ב פירש דהוא הלכה למשה מסיני ולא מקרא. ובסוטה ד ב כתב דאין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם שם ישיבה דכתיב "עומדים ממעל לו".   6.  שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה. רש"י סוטה מ. י.   7.  הקשו התו' אם כן למה לא היו מפייסין בעזרה ממש שקדושה יותר מהלשכות שפתוחות לקודש. ותירצו שכיון שהממונה היה נוטל מצנפתו של אחד מהכהנים היה גנאי לעמוד בגילוי ראש בעזרה. (משמע מדבריהם שהיה נשאר בגילוי ראש עד סוף הפייס. אולם מדברי הרמב"ם משמע שהיה מחזיר המצנפת מיד לראש הכהן. תוספות יום טוב ריש פרקין). ועוד תירצו שמאחר שהיו עומדין בעיגול אם היו מפייסין בעזרה היו חלקם עומדים אחוריהם אל היכל ה'. תוד"ה והא.
אלא, שמע מינה: חציה בקודש, ושם היו עושין את הפייס. וחציה בחול, ששם היה יושב הזקן.
וההוכחה לכך ששני פתחים היו לה:
דאי סלקא דעתך פתח אחד בלבד יש לה, הרי ממה נפשך:
אי האי פתח פתוח לקודש עדיין יקשה, איך היה זקן יושב במערבה? שאעפ"י שאותו מקום הוא חול, מכל מקום דינו כקודש בגלל פתחו, ואסורה בו הישיבה.
והתנן: הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש? ואי סלקא דעתך שאותו פתח היה פתוח לחול עדיין יקשה איך היה פייס במזרחה?
והתנן: לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול ואם כן לא נתקיים בו "בבית אלהים".
אלא לאו שמע מינה: שני פתחים היו לה אחד פתוח בקודש ואחד פתוח לחול ובאופן כזה הדין הוא שמה שבנוי בקודש הוא קודש ומה שבנוי בחול הוא חול.
מתניתין:
הפייס השני מתוך ארבע הפייסות שהיו בכל יום נעשה כדי לקבוע:
א. מי שוחט את קרבן התמיד.  8 

 8.  אעפ"י ששחיטה כשרה בזר מ"מ לכתחילה מצוה שישחוט הכהן ולכן היו מפייסין עליה. ריטב"א. ויש שפירש שכיון שהשחיטה היא תחילת עבודת התמיד לכן היתה חביבה על הכהנים אעפ"י שהיא כשרה בזר והוצרכו לפייס עליה כדי שלא יריבו עליה. ומיהו הכהן הזוכה בה היה יכול לכבד את הזר שישחוט במקומו. הרע"ב תמיד פ"ג מ"א ותפא"י שם.
ב. מי זורק את דמו.
ג. מי מדשן. מוריד את האפר מעל מזבח הפנימי.
ד. ומי מדשן את המנורה. מסיר את הפתילות ושיירי השמן מהמנורה.
ומי מעלה אברים של תמיד לכבש.  9  ומספר כהנים זכו בהעלאת האברים לפי הסדר דלהלן:

 9.  היו מניחים את האברים מחצי הכבש ומטה. ולאחר מכן היו עושים הגרלה נוספת לקבוע מי הכהן שזכה להעלות אותם משם לראש המזרח כמבואר במשנה להלן (כו. א).
ה. הראש והרגל האחורית הימנית.
ו. ושתי הידים הרגלים הקדמיות.
ז. העוקץ הזנב והרגל האחורית השמאלית.
ח. והחזה שומן החזה שכנגד הקרקע. והגרה מקום שהוא מעלה גרה דהיינו הצואר, ומחוברים בו הקנה והריאה והכבד והלב.
ט. ושתי הדפנות.
י. והקרביים.
יא. והסלת. עשרון סלת למנחת התמיד.
יב. והחביתין.
מנחת חביתין שהיה מקריב הכהן גדול בכל יום עשירית האיפה סלת, מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ונקראת "חביתין" על שם שנעשתה במחבת).  10 

 10.  אע"ג דסלת והיין שניהם צרכי התמיד מ"מ היו מפסיקין ביניהם בחביתין כדי להסמיך מנחה למנחה. רע"ב תמיד פ"ד מ"ג.
יג. והיין לנסכים של קרבן התמיד.
נמצא שלשה עשר כהנים זכו בו בפייס השני.
אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע: כדרך הלוכו של הכבש בחייו כך היה קרב התמיד.
ופליג אתנא קמא בסדר ההקרבה. ובגמרא יבואר.
גמרא:
איבעיא להו: כשהן מפייסין - האם לעבודה אחת בלבד מפייסין, דהיינו לעבודה ראשונה מי שוחט. ולשאר העבודות לא עושין פייס נפרד אלא הכהנים העומדים לימין הכהן שזכה בשחיטה זוכים ביתר העבודות לפי הסדר.
או דילמא לכל עבודה ועבודה היו מפייסין, מצביעין שוב?
תא שמע מהא תנן בריש פרקין: ארבע פייסות היו שם.
ואי סלקא דעתך דלכל עבודה הן מפייסין בנפרד, אם כן טובא הוו. יש יותר מארבע פייסות בכל יום, שהרי בפייס דמשנתנו לבד היו שלשה עשר פייסות?
אלא ודאי, כל העבודות היו בפייס אחד.
ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר:
ארבע פעמים נכנסין מתאספין בכל יום להפיס להצביע, ולכל חדא וחדא בכל התאספות היו בה טובא פייסות.

דרשני המקוצר