פרשני:בבלי:יומא ל א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא ל א

חברותא

מצוה על המטיל מים לשפשף בידו את הניצוצות של מי רגלים הניתזים על רגליו, כדי שלא יראה ככרות שפכה (שנכרת איברו) שאין מי רגליו מקלחים למרחוק אלא שותתים ויורדים. וכרות שפכה אינו מוליד, ויאמרו על בניו שאינם שלו, אלא הם ממזרים.  1 

 1.  א. בענין מצוה לשפשף, נפסק להלכה שלכתחילה יטיל מים בעפר תיחוח כדי שלא ינתזו מים על רגליו, וכיוצא בזה. ואם אירע שנתזו נצוצות על רגליו, מצוה לשפשף. שלחן ערוך או"ח ג' סעיף י"ג. ומשנה ברורה שם ס"ק כד. ב. מבואר בגמרא כי הטעם שצריך לקדש את ידיו הוא משום שפשוף הניצוצות. ומכאן דקדק רבנו תם (מובא בתו"י ובריטב"א) שהנכנס להשתין מים אינו צריך ליטול את ידיו, אלא אם שפשף. ואפילו אם נכנס לתפילה ולדברי תורה. והוכיח הריטב"א כדברי רבנו תם, ממה שהגמרא לקמן אומרת שאדם היוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ששפשף בה ונכנס לסעודה. ואילו את היד שלא שיפשף אינו צריך ליטול. וכיון שאמרנו שרק אם שפשף ידיו מברך, אם כן מוכח שרחיצה זו דינה כדין אדם שידיו מלוכלכות, ואין מברכים עליה ברכת על נטילת ידים. ומכל מקום כתבו התוספות שלענין קידוש ידים במקדש לא פלוג (לא חילקו) חכמים. ואפילו אם לא שפשף מקדש ידיו. ולהלכה כתב השולחן ערוך (אורח חיים ז סעיף ב): "הטיל מים ולא שפשף, אף על פי שצריך לברך "אשר יצר" אין צריך ליטול ידיו, אלא משום נקיות או משום "הכון". ג. לענין ברכת אשר יצר - תוספות ישנים כתבו בשם רבנו מאיר שאין מברכים אשר יצר אלא אחר עשיית גדולים. וכן כתב הריטב"א בשם ר"ת. אבל ר"י היה מברך גם אחר הטלת מי רגליים. תו"י וריטב"א, וכן הסכימו הרבה ראשונים. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח ז' סעיף א). (ובעשה גדולים, נחלקו הראשונים אם מברך ברכת על נטילת ידים כל פעם. או רק כאשר הוא סמוך לתפילה. או שאין מברכים כלל. עיין ריטב"א כאן. והמשנה ברורה שם הכריע, שאפילו סמוך לתפילה "לכתחילה אין לברך").
מסייע ליה מדברי רבי אבא יש סיוע (ראיה) לרבי אמי.
דאמר רבי אמי: אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה, ומוציא בכך לעז על בניו שהן ממזרים.
אמר רב פפא: אם היתה צואה במקומה בפי הטבעת - אסור לאדם לקרות קריאת שמע.  2  והוינן בה: היכי דמי, באיזה אופן מדובר?

 2.  מה ענין דברי רב פפא לסוגייתנו שמדברת בטבילת הכהנים במקדש? כתב בשיח יצחק (והביאו הג' מהר"ב רנשבורג) שאגב ששנינו במשנה כל המיסך רגליו טעון טבילה, שהטעם בזה משום שמא נשארה צואה על בשרו, לכן הביאה הגמרא כאן את דברי רב פפא.
אי דנראית, אם הצואה עומדת במקום שאפשר היה לראותה אילו היה האדם ערום - פשיטא שאסור לו לקרוא קריאת שמע! ומה בא רב פפא להשמיענו?
ואי אם מדובר באופן דלא נראית בשעה שהאדם ערום, קשה: איך אפשר באופן כזה לאסור לקרוא קריאת שמע? הרי אי אפשר להזהר בה, והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם, והם אינם יכולים להזהר בה! ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרך רב פפא להשמיענו אלא באופן זה: דיושב ונראית (בשעה שיושב הרי היא נראית). עומד - ואינה נראית.
(שהיה מקום לומר, כיון שבשעה שהוא עומד היא אינה נראית נחשב הדבר שאי אפשר להזהר בזה, ומותר. לכן בא רב פפא והשמיע לנו שאפשר להזהר בכך, ולכן אסור לקרוא קריאת שמע עד שיקנחנה).
ומקשינן: ומאי שנא, במה שונה דין צואה במקומה שאסור אפילו אם עומד ואינה נראית, מצואה על בשרו, בשאר הגוף (שלא במקומה).
דאיתמר: היתה צואה על בשרו, או שהיו ידיו בלבד בבית הכסא, כגון שעמד והכניס ידיו לבית הכסא דרך אותו נקב, מה דינו?
רב הונא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע, שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה" (ברכות כה א).
כלומר רק הפה והחוטם שבהם הנשימה הם בכלל ההילול, ולא שאר אברים (רש"י שם).  3 

 3.  א. כתבו התוספות ישנים שמדובר בצואה שמכוסה בבגדיו. כי אם אינה מכוסה הרי אפילו אם היא על הארץ צריך להרחיק ממנה ד' אמות. אבל הרי"ף בברכות (טז א בדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש) מפרשים שמדובר בצואה גלויה. וביאר בפירוש תלמידי רבינו יונה שם בדעת הרמב"ם, שמדובר בשאין ממשות בצואה אלא בלכלוך מועט ויבש, עי"ש. ומכל מקום מסיק שם שלא כדברי הרי"ף והרמב"ם. ב. יש מפרשים שרב הונא לא התיר אלא בצואה המתכסה מן העין גם בלא בגדים, כגון בבית השחי וכיוצא בזה. אבל אם היא במקום שאילו היה ערום היתה הצואה נראית, לדברי הכל אסור לקרוא קריאת שמע. והוכיח בפרוש תלמידי רבינו יונה בברכות (טז א בדפי הרי"ף) כשיטה זו. שהרי בגמרא לעיל אמר רב פפא צואה במקומה אסור בקריאת שמע. והגמרא הקשתה: אם הצואה נראית, פשיטא ! וקשה, מאין פשוט לנו שאם עומדת במקום שאילו היה ערום היתה נראית שיהיה אסור? (כוונתו, שהרי ודאי מדובר כאן באדם שאינו ערום. שהרי ערום אסור בקריאת שמע. ואף על פי כן פשוט לגמרא שאסור. ואם נאמר שרב הונא מתיר בשאר גופו, אם כן קשה מנין פשוט לנו שבמקומה אסור?) אלא, בהכרח, שצואה בבשרו במקום שאילו היה ערום היתה נראית אסור לדברי הכל. ג. השולחן ערוך סימן עו סעיף ד כתב: היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו דרך חור ואינו מריח ריח רע, יש מתירים לקרות, ויש אוסרים. ויש אומרים שלא התיר המתיר בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נכסית מאליה בלא מלבוש, כגון אצילי ידיו. ונכון לעשות כדברי המחמיר. ובמשנה ברורה כתב, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המתירים לקרוא בצואה שעל בשרו.
ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע: שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (ברכות כה א).
ומדברי רב הונא, שאמר מותר לקרוא קריאת שמע בצואה שעל בשרו, קשה על רב פפא, שאמר צואה במקומה אסור לקרוא קריאת שמע (רי"ף ברכות טז א בדפי הרי"ף. וריטב"א כאן).  4 

 4.  וכן פירשו עוד ראשונים. אבל רש"י מפרש שקושית הגמרא לדברי הכל, שאפילו רב חסדא שאוסר לקרוא קריאת שמע כשיש צואה על בשרו, אינו אוסר אלא משום "כל עצמותי תאמרנה", אבל משום זוהמת הריח לא. ופירש הריטב"א בדעת רש"י שצואה הנראית רק כאשר האדם יושב, ואינה נראית כשהוא עומד, אינה נקראת צואה שבעצמותיו של האדם (אולי כוונתו שבאופן כזה הרי היא כצואה פנימית שבתוך גופו של אדם). ומכל מקום הריטב"א מסכים עם הרי"ף ושאר הראשונים שחולקים על רש"י.
ומתרצינן: צואה במקומה - נפיש זוהמא. ריחה רב, לפי שחמה היא, שלא יצאה לאויר. ולכן אסורה אפילו שהיא על בשרו ולא בפי הטבעת.
אבל שלא במקומה - לא נפיש זוהמא, אין ריחה רב, ולכן מותר לקרות קריאת שמע.
תנו רבנן: הלכה זו אמרו בהלכות סעודה:
אדם שיוצא ממקום הסעודה להשתין מים, דיו שיהיה נוטל ידו אחת שבה שיפשף את הניצוצות, ונכנס למקום הסעודה.
אבל אם דיבר בחוץ עם חבירו, והפליג שעה אחת או שתים, כיון שהפליג, הסיח את דעתו מסעודתו, ולא נזהר מלשמור את ידיו בנקיות, וידים עסקניות הן. ויש לחוש שמא נגע במקומות המטונפים.
לכן, נוטל שתי ידיו, ונכנס.
וכשהוא נוטל את ידיו לא יטול מבחוץ, ויכנס, מפני חשד שיחשדוהו שלא נטל את ידיו.
אלא, נכנס ויושב במקומו, ונוטל שתי ידיו בפנים.
וכדי שידעו הכל שהוא נטל את ידיו, היה השמש לוקח את הפך שיוצקים ממנו מים על הידים ושמו "טפיח", ומחזיר (ומסובב) את הטפיח על (בין) האורחין ושואל אותם: היש בכם מי שצריך ליטול ידיו?
אמר רב חסדא: מה שאמרנו בברייתא שכשהוא נוטל לא יטול ידיו בחוץ אלא בפנים, לא אמרן לא אמרנו דין זה אלא כשגמר לאכול ואינו נכנס אלא לשתות. שכך היה נהוג בזמן הגמרא שאחרי שסיימו לאכול האריכו בשתיה.
ואף על פי שאינו נכנס לאכול אלא לשתות הוא חייב ליטול ידיו, שמא יתן פרוסה לתוך פיו, וחייב ליטול בפנים כדי שלא יחשדוהו שלא נטל כלל.
אבל אם נכנס לאכול, נוטל (רשאי ליטול) מבחוץ ונכנס, שבזה לא יחשדוהו שלא נטל. משום דמידע ידיע דאנינא דעתיה שהכל יודעים שדעתו של אדם אנינה עליו ונגעל מלאכול בידים שאינן נקיות.  5 

 5.  כדברי הגמרא כאן פסק השו"ע בסימן ק"ע סעיף א. ולענין ברכת על נטילת ידים: השלחן ערוך בסוף סימן קסד כתב שהמחכך בראשו או שנגע במקומות המכוסים צריך לברך על נטילת ידים. (וכל שכן בהשתין ושפשף). אבל המשנה ברורה פסק כהכרעת החיי אדם שבעשה צרכיו גדולים, או שנגע במקום מטונף ממש, או שהלך והפליג, צריך נטילת ידים בברכה. אבל, אם נגע במקומות המכוסין סתם, או שהשתין ושפשף, אף על פי שצריך נטילת ידים, לא יברך.
אמר רב נחמן בר יצחק: ואנא, אני, אפילו כאשר אני נכנס לשתות, נמי, גם בזה אני רשאי ליטול ידי בחוץ. משום שמידע ידעי שהכל יודעים דאנינא דעתאי שאנינה דעתי ואני נגעל מלשתות בידים שאינן נקיות. ולא יחשדוני שלא נטלתי ידי.
מתניתין:
במשנה הקודמת התבאר שכל המיסך את רגליו טעון טבילה. ומשנתנו תבאר כי לפני שהכהן נכנס לעזרה לעבודה הוא טעון טבילה, אפילו אם לא היסך רגליו.
א. אין אדם נכנס לעזרה  6  לעבודה, אפילו אם הוא טהור - עד שיטבול.

 6.  היינו לעזרת ישראל, אבל לעזרת נשים מותר להכנס אפילו בלי טבילה. רע"ב בכלים פרק א' משנה ח'. ותוספות יום טוב הביאו כאן.
(דעת רש"י שאפילו אם נכנס שלא לשם עבודה חייב טבילה, אבל דעת ר"י בעל התוספות שדוקא אם נכנס לעבודה חייב טבילה.  7 

 7.  הראשונים הביא שלוש ראיות לשיטת רש"י שאפילו הנכנס שלא לעבודה צריך טבילה. א. מדברי הירושלמי - "לא סוף דבר (לאו דוקא) לעבודה, אלא אפילו שלא לעבודה". ב. מהגמרא לקמן בעמוד ב, שמצורע המכניס בהונותיו לעזרה צריך טבילה, אף על פי שאינו עובד. ג. ממשמעות הגמרא לקמן לב א (בענין סכין ארוכה עי"ש). אבל תוספות ישנים ותוס' רא"ש וריטב"א בשם ר"י כתבו שמשמעות המשנה שדוקא הנכנס לעבודה חייב. ופירשו את דברי הירושלמי "לא סוף דבר לעבודה, אלא אפילו שלא לעבודה". היינו, אפילו שלא לעבודה גמורה אלא אפילו עבודת סמיכה ותנופה, והכנסת בהונות, שהיא צורך עבודה. ובזה ישבו גם את שאר הראיות. ודעת התוספות כרש"י אלא שכתבו שמן התורה אין חיוב טבילה אלא בנכנס לעבודה. וחכמים גזרו וחייבו את כל הנכנסים לעזרה בטבילה אף על פי שאינם נכנסים לעבודה. (ועיין עוד בריטב"א כאן בענין זה. ולשון הרמב"ם כלשון המשנה שהנכנס לעזרה לעבודה טעון טבילה).
ב. חמש טבילות, ועשרה קידושין (רחיצת ידים ורגלים מן הכיור) טובל כהן גדול, ומקדש בו ביום (ביום הכיפורים).
כאשר היה משנה את עבודתו, מעבודה רגילה לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, וכן להיפך, הוא היה מחליף בגדים. ובכל החלפת בגדים, היה מקדש לפני שפשט את בגדיו, והיה פושטם, וטובל. ולובש בגדים אחרים, ומקדש שנית.
וחמש פעמים היה משנה את בגדיו. הרי חמש טבילות, ועשרה קידושין. (ובגמרא להלן יתבאר סדר הדברים).
וכלן, כל הטבילות - בקדש, בעזרה על גג לשכת בית הפרוה היו.  8  שנאמר בענין עבודות יום הכיפורים: (ויקרא טז כד) "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש", דהיינו, בעזרה.

 8.  כומר ושמו פרוה בנאה ונקראת על שמו, גמרא לקמן לה א, ורש"י שם.
חוץ מזו המוזכרת במשנה לעיל, שטבל לפני שנכנס לעזרה. שהיא בלבד היתה מחוץ לעזרה, מפני שטבילה זו אינה מיוחדת ליום הכיפורים, אלא היא מדין הטבילה שטובל כל אדם לפני שנכנס לעזרה (ומבואר יותר להלן).
ג. ועתה המשנה חוזרת לסדר עבודת יום הכיפורים, ששנינו בתחילת הפרק שכאשר הגיע זמן שחיטת התמיד הורידו כהן גדול לבית הטבילה.
במקום שהכהן הגדול טבל, פרסו סדין של בוץ פשתן לבן בינו לבין העם, כדי להסתיר אותו בשעת טבילתו (ובגמרא מבואר מדוע עשו את הסדין מבוץ).
גמרא:
שאלו את בן זומא: טבילה זו שטובל כל מי שנכנס לעזרה - למה לו לאדם טהור לטבול?
אמר להם: דבר זה למדו חכמים מקל וחומר:
ומה כהן גדול ביום הכיפורים, המשנה את מקום עבודתו מקודש אחד לקודש אחר  9 , כגון מעבודה בפנים המקדש לעבודה בחוץ, בעזרה, או להיפך, מחוץ לפנים, אף על פי ששני המקומות קדושים.

 9.  א. כך פירש רש"י, אבל תוספות ישנים מפרשים: "ומה המשנה מקודש לקודש" - היינו מבגדי קודש שבחוץ לבגדי קודש שבפנים, ומטעם זה כתבו שאין ללמוד מן הקל וחומר הזה אלא על כהן גדול הלובש בגדי קודש לפני שנכנס לעזרה (שמשנה מבגדי חול לקודש), אבל שאר אדם אינו חייב בטבילה אלא מדרבנן (ראה דבריהם בד"ה אמר להם ובעמוד ב ד"ה נימא). ועיין עוד בתוספות הרא"ש ד"ה אמר להם, ובריטב"א שהוכיח כשיטת רש"י. ב. גבורת ארי הקשה, איך בן זומא למד קל וחומר מכהן גדול ביום הכיפורים? הרי טבילת כהן גדול היא משום החלפת הבגדים ולא משום שינוי מקום ! ולא הביא מקור לדבר, מנין לו שטבילת הכהן הגדול היא משום החלפת בגדים. אך משמע כדבריו מהפסוק (ויקרא טז ד): "בגדי קדש הם, ורחץ במים את בשרו ולבשם". עיין רש"י לב ב ד"ה היינו. אך פסוק זה לדעת רבי יהודה אינו מדבר על טבילת הכהן הגדול. אלא על קידוש ידים ורגלים. ורק לדעת רבי מדובר בפסוק זה על הטבילה (לב א ב).
וכמו כן, מה שהוא משנה, הרי זה ממקום שאם נכנס אליו בטומאה ענוש כרת, למקום שענוש כרת. שהרי גם הנכנס לעזרה בטומאה ענוש כרת.
ובכל זאת הרי הוא טעון טבילה כשהוא משנה עבודתו ממקום למקום.
אם כך, כל אדם הנכנס לעזרה, המשנה ממקום חול (מביתו) למקום קודש. וממקום שאין ענוש כרת (מביתו) למקום שענוש כרת (לעזרה), אינו דין שטעון טבילה?!  10 

 10.  א. הקשו תוספות ישנים: אם כן יצטרך גם קידוש ידים ורגלים ככהן גדול! ותירצו: לדעת רש"י שהקל וחומר אינו מהחלפת בגדי קודש אלא ממקום קודש למקום קודש, יש לומר שדין קידוש ידים ורגלים הוא משום פשיטת הבגד, ולבישת החדש. ולא משום שנכנס לעזרה. אבל לשיטתם שהקל וחומר הוא מכהן גדול המשנה מבגד לבגד נדחקו בזה. (עי"ש בד"ה אמר להם). ועיין גם בתוספות הרא "ש. והריטב"א מתרץ, שגזרת הכתוב היא שרק העובד מקדש. שנאמר בענין קדוש ידים ורגלים: "או בגשתם אל המזבח לשרת". ב. התוספות הקשו: מדוע לא נלמד מכהן גדול שחייב לטבול שאר טבילות במקום קדוש בעזרה, ומדוע טבילה ראשונה של כהן גדול, היתה לפני שנכנס לעזרה? ותירצו, שכיון שעדיין לא נתקדש בבגדי קודש סברא היא שיטבול בחול. ותוספות ישנים לא א ד"ה חמש תירצו שמסתמא יש לו לטבול לפני שנכנס למקום שענוש כרת. ועיין רש"י לב ב, סוף ד"ה מה קידוש. וביאר בתוספות רעק"א (משנה ו אות יט) שלדעת רש"י שם משנתנו כרבי יהודה שטבילה ראשונה מדרבנן, אבל לבן זומא גם טבילה ראשונה היתה בקודש. עיין שם שהאריך בזה (וצ"ע בטבילת שאר אדם לבן זומא, לדבריו היכן היתה).
רבי יהודה אומר: מן התורה אין כל הנכנס לעזרה חייב טבילה. אלא "סרך" טבילה היא זו.
כלומר, מנהג טבילה היא זו (ר"ח) שהחמירו עליו חכמים כדי שיתבונן בדבר, וישאל את עצמו: הרי אין טבילה אלא לטמאים! ויבין שחששו שמא הוא טמא, וכשיתבונן בדבר יזכור טומאה "ישנה" שבידו, שהוא טמא בטומאה ישנה, ששכחה.
ויטבול, ויפרוש מלבוא לעזרה כל אותו היום, עד שתשקע החמה אחרי הטבילה (שכל טמא שטובל חייב "הערב שמש" לפני שנכנס לעזרה), ולא יעבוד באותו יום.
והוינן בה: במאי קא מיפלגי? מהי הנפקא מינה במחלוקת בן זומא ורבי יהודה?

דרשני המקוצר