פרשני:בבלי:יומא יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא יא ב

חברותא

יכול שאני מרבה להתחייב במזוזה אף  בית שער, שהוא ביתן קטן לפני שער החצר, ונכנסין דרכו לחצר, וכן אכסדרה, שהוא פרוזדור שלפני הבית, וכן מרפסת העשויה כמעבר לפני פתחי הדירות שבעליות? תלמוד לומר "על מזוזות ביתך". ללמדנו שאין חיוב מזוזה אלא ב"בית":
מה בית הוא מיוחד לדירה, וזהו המחייב במזוזה.
יצאו כל אלו, שאין הם עצמן מיוחדין לתשמיש של דירה, ואינן אלא מבוא ומעבר לבית, ולכן פטורין ממזוזה.
יכול שאני מרבה לחייב אף בית הכסא, ובית הבורסקי, ובית המרחץ, ובית הטבילה?
תלמוד לומר "בית". ואף אלו אינם כבית. כי מה בית העשוי להשתמש בו תשמישים של כבוד, אף כל בית העשוי לכבוד חייב במזוזה.
יצאו אלו, שאין עשויין לתשמישי כבוד, שבית הכסא ובית המרחץ תשמישן גנאי הוא מפני זוהמתן. ובית הבורסקי משום שריחו רע. ובית הטבילה מפני שטובלין בו ערום. ולכן אין בהם חיוב מזוזה.
יכול שאני מרבה לחייב אף את הר הבית, והלשכות, והעזרות, במזוזה?
תלמוד לומר "בית". ודרשינן: מה בית סתם שהוא חול, אף כל בית אינו חייב אלא כשהוא חול.
יצאו אלו, שהן קודש, ואינם חשובים בית להתחייב במזוזה.
והרי לנו תנא הסובר שבתי אוצרות ובית הבקר סתם חייבים במזוזה.
וקשה על מה דאמרינן לעיל לדברי רב יהודה, שבסתם דברי הכל פטור.
ומסקינן: אכן תיובתא היא!
תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא: ששה שערים יש שפטורין מן המזוזה.
ואלו הן:
ארבעת השערים של בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות.
ושער המדי, שהיה עשוי המשקוף עגול ככיפה, ונמצא שבגובה הפתח - במקום שחלל הפתח מתעגל על ידי המשקוף - מתמעט רוחב החלל, ונהיה פחות מארבע טפחים, שהוא שעור רוחב פתח החייב במזוזה.
ושער שהוא פרוץ מלמעלה, ואינו מקורה במשקוף.
וכן שער שאינו גבוה עשרה טפחים.
אמר ליה רבא לרב שמואל בר יהודה: פתחת דבריך בששה שערים וסלקת (סיימת) את דבריך בשבעה שערים הפטורים.
אמר ליה: אין כל השערים המנויים בברייתא פטורים לדברי הכל. אלא, שער המדי - פלוגתא דתנאי היא.
דתניא: שער שמשקופו עשוי בצורה מעוגלת כמו כיפה:
רבי מאיר מחייב אותו במזוזה. וחכמים פוטרים.
ושוין רבי מאיר וחכמים שאם יש ברגלה, במזוזת השער של הכיפה, גובה עשרה טפחים, לפני שמתחיל העיגול למעט את רוחב חלל הפתח לפחות מארבע טפחים - שחייבת כיפה זו במזוזה, שהרי יש בפתח זה חלל בגובה עשרה שרוחבו ארבעה, שהוא שיעור פתח החייב במזוזה.
הרי שבדין שער המדי נחלקו רבי מאיר וחכמים. ולכן פתח רב שמואל בר יהודה דבריו במנין השערים הפטורים לדברי הכל, שאינם אלא ששה, והמשיך ואמר שיש גם שער שביעי, השנוי במחלוקת.
ואמר אביי בפירוש מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים: אין דברי רבי מאיר, המחייב פתח שנתמעט חלל רחבו על ידי עיגול המשקוף, אמורים בכל אופן.
באשר, כפי שיתבאר להלן, טעמו של רבי מאיר הוא, לא מפני שהוא חולק על כך ששעור פתח החייב במזוזה הוא רק כשיש ברחבו ארבעה טפחים, והוא גבוה עשרה.
אלא שהוא סובר שפעמים שהמעוט שמתמעט החלל על ידי העיגול שבגובה הפתח אינו נחשב מיעוט, אלא "רואים" אותו כאילו הוא חקוק ופתוח.
ודין זה אינו אלא כשתחתית הפתח פתוחה ברוחב ארבעה טפחים.
לכן, דכולי עלמא מודו במקום שהכיפה אמנם גבוהה עשרה טפחים, אבל העיגול של המשקוף מתחיל מיד מתחתיתו של הפתח, ואין ברגלה, במזוזת הפתח של הכיפה, אפילו לא גובה של שלשה טפחים, שהוא פתוח ברוחב ארבעה טפחים.
הרי, כיון שאין כאן התחלה של פתח מלמטה (לפי שפחות משלשה טפחים גובה מעל הקרקע נחשב כחלק מן הקרקע עצמה), ונמצא שאין כאן פתח רחב ארבעה כלל, לכן לאו כלום היא, להתחייב במזוזה.
אי נמי, (וכן), אפילו אם יש באורך רגלה של הכיפה גובה שלשה טפחים הפתוח ברוחב ארבעה טפחים, דלא נתמעט רוחב הפתח על ידי העיגול באותו גובה שלשה טסחים, אבל כל חלל הפתח נמוך, ומשום שאינה גבוהה עשרה טפחים, אינה חשובה כיפה שיש לה פתח, ולאו כלום היא להתחייב במזוזה. לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא בכיפה שהיא גבוהה עשרה טפחים, ויש באורך רגלה גובה שלשה טפחים, לפני שמתחיל העיגול למעט את רוחב חלל הפתח לפחות מארבעה טפחים.
ולמעלה מגובה זה, מתחיל החלל להמתעט ברוחבו, עד שאין ברחבה ארבעה טפחים בשבעה טפחים עליונים של גובה הפתח, וגם יש בה בכיפה זו כותל מצדי הפתח שיש בו מקום לחוק בו, ועל ידי חקיקה זו להשלימה לרוחב ארבעה טפחים.
דרבי מאיר סבר: כיון שבתחתיתו יש לו פתח רוחב ארבעה בגובה שלשה, רואים אנו את הפתח כאילו היו חוקקין בכותל משני צדדיו, ונעשה כל גובהו כאילו רחב ארבעה טפחים כמדת תחתיתו, ויועיל לנו להשלים השיעור להתחייב במזוזה. חוקקין (רואים הכותל כאילו נחקק מצדדיו, ונעשה כל גובהו רחב ארבעה טפחים, כמדת תחתיתו, כדי) להשלים שיעור פתח, ולכן חייב במזוזה.
ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים את שעור הפתח, ולכן הוא פטור ממזוזה.
תנו רבנן: בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין - חייבת במזוזה.
ותמהינן: פשיטא שחייבין, כי מדוע נפטור אותם?
ומשנינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שנתמעט בית של אשה מדכתיב "ביתך" בלשון זכר, ובא הכתוב למעט: ולא ביתה של אשה.
וכן היה מקום למעט בית הכנסת לפי שהוא של רבים, וכן בית של שותפים, מדכתיב "ביתך" בלשון יחיד, ובא הכתוב למעט: ולא ביתכם של רבים.
לכן, קמשמע לן התנא בברייתא שאף הם חייבים.
ומקשינן: ואימא הכי נמי שהתמעטו מהכתוב הזה, ואכן הם פטורים, כי מנין לו לתנא לחייבם!?
ומשנינן: אמר קרא "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך - למען ירבו ימיכם וימי בניכם". ודרשינן מסמיכות הפסוקים שחיוב מזוזה הוא לכל מי שחפץ חיים.
ומעתה פשיטא שאף בית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה.
שיש לנו לומר: וכי רק הני (האנשים והיחידים) בעו חיי, והני (הנשים והשותפין) לא בעו חיי!? והרי כולם חפצים בחיים.
ומקשינן: אלא אם כן, המיעוט של "ביתך"
- למה לי? ומשנינן: אין כאן מיעוט, אלא פסוק זה נדרש כדרבא.
דאמר רבא: מנין שהמזוזה צריך לקובעה בימין הכניסה? שנאמר "ביתך". ודרשינן: דרך ביאתך. וכי עקר אינש כרעיה (כאשר אדם עוקר רגלו ומתחיל ללכת) - רגלו דימינא עקר ברישא.
תניא אידך לענין טומאת נגעי בתים: בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה - מטמאין בנגעים.
ותמהינן: פשיטא שגם בתים אלו נטמאים בנגעים כשאר בתים, ולמה לו לתנא לשנותם?
ומשנינן: מהו דתימא, כי שמא תאמר, כיון שנאמר בפרשת נגעי בתים "ובא אשר לו הבית", נתמעט בכך בית האשה מתיבת "לו", שהוא לשון זכר, ללמדנו: ולא "אשר לה הבית".
וכן יש גם לדרוש "לו" ולא "להם", למעט בית של רבים.
קמשמע לן התנא שאף בתים אלו מטמאים בנגעים.
ומקשינן: ואימא הכי נמי שאינם מטמאים, מכח המיעוט של הפסוק.
ומשנינן: אמר קרא "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". ומשמע לרבות כל בית, ואף של שותפין ושל נשים.
ומקשינן: אלא אם כן, "לו" - למה לי!?
ומשנינן: פסוק זה בא ללמדנו שהנגעים באים על צרות העין. שכל מי שמייחד ביתו "לו", שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים, ואומר למי שבא לבקש שישאילנו כלי, שאין לו את אותו הכלי - עונשו הוא:
הקדוש ברוך הוא מפרסמו, על ידי שהוא שולח נגע בביתו, ועל ידי זה מתפרסם שיש לו את הכלים, כשמפנה את ביתו שלא יטמאו כליו.
ובא הפסוק "לו" ללמדנו: פרט למי שמשאיל כליו לאחרים, שהוא אינו נענש בנגעי בתים.
ומקשינן: ובית הכנסת מי מטמא בנגעים?
והתניא: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים? תלמוד לומר "ובא אשר לו הבית". ודרשינן: מי שהבית מיוחד לו. יצאו אלו, שאין מיוחדין לו, כלומר, לאדם מסויים, שהרי הם משמשים לצורך רבים.
ומשנינן: לא קשיא.
הא ברייתא, שסוברת שבית הכנסת מטמא בנגעים - רבי מאיר היא.
והא ברייתא, שסוברת שאין בתי כנסיות מטמאין בנגעים - רבנן היא.
דתניא לענין חיוב מזוזה: בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן (שמש) הכנסת, חייב במזוזה.
ובית הכנסת שאין בה בית דירה, רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין.
והרי גם במזוזה נאמר "ביתך", כשם שבנגעים נאמר ובא אשר "לו" הבית, ואם כן לדעת חכמים הפוטרים בית הכנסת ממזוזה משום שדורשים "ביתך" המיוחד לך ולא בית הכנסת, שאינו מיוחד לו - הוא הדין לגבי נגעים סוברים שאינו מטמא.
ואילו רבי מאיר, המחייבו במזוזה, סובר שמטמא בנגעים.
ואיבעית אימא: מאחר שמשוים אנו את דין הנגעים לחיוב מזוזה, אפשר לומר ששתי הברייתות אינן חולקות. אלא, הא והא שתיהן סוברות כרבנן, שבית הכנסת אינו בית המיוחד לו.
ומכל מקום לא קשיא.
הא הברייתא המטמאת בנגעים עוסקת בבית הכנסת דאית בה בית דירה לחזן. וכשם שהכל מודים שחייב במזוזה, משום דירת החזן, שעל ידי זה נחשב מיוחד לאדם מסויים לדירה, הוא הדין שמטמא בנגעים.
והא - הברייתא שאינה מטמאת בנגעים עוסקת בבית כנסת דלית בה בית דירה.
ואיבעית אימא: הא והא דלית בה בית דירה. ואף על פי כן אפשר ליישב ולומר שאין סתירה בין הברייתות.

דרשני המקוצר