פרשני:בבלי:יומא כג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא כג א

חברותא

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם  שאינו נוקם נקמתו, ונוטר איבה בלבו כנחש  1  - אינו תלמיד חכם.

 1.  הדמיון לנחש שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" דהיינו שהוא ישופך במקום עיקר חיותך ואתה לא תשופנו רק בעקב המקום היותר שפל, כך צריך להיות נקימה ונטירה של ת"ח שגם אם עשה אדם כנגדו דבר גדול לא ינקום בו רק בדבר קטן. וזה הביאור שכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש דהיינו או שאינו נוקם כלל או שנוקם בדבר גדול אינו ת"ח שהיה לו ללמוד ממעשה הנחש. מהרש"א.
ומקשינן: והכתיב "לא תקום ולא תטור"? ומשנינן: ההוא, בממון הוא דכתיב. כשפגעו בו בממון. אבל אם פגעו בגופו, כגון שהכוהו או ביזוהו - מותר לו לקום ונטור.  2 

 2.  הטעם משום דקרא דלא תקום ולא תטור כתוב בסמוך לשאר לאוין שבממון, פעולת שכיר, עושק, גזל. יראים מ' קצ"ז. מדברי הרמב"ם והחינוך משמע דלאו דלא תקום ולא תטור נאמר גם בצער הגוף. וכתב החפץ חיים דהם סוברים דתירוץ זה של הגמרא נדחה למסקנת הגמרא. עיי"ש בפתיחה לחפץ חיים לאוין אות ח. ט.
דתניא: איזו היא נקימה, ואיזו היא נטירה?
נקימה - אמר לו: השאילני מגלך! אמר לו: לאו. לא אשאילך.
למחר, אמר לו הוא בעל המגל: השאילני קרדומך! אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני!
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך! אמר ליה: לא!
למחר אמר לו: השאילני חלוקך! אמר לו הילך! איני כמותך שלא השאלתני!
זו היא נטירה שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו (רש"י).
ומקשינן: וכי על צערא דגופא לא!? וכי אין אסור לקום ולטור על צער או על דבר אחר שאינו של ממון? והתניא: הנעלבין ואינן עולבין, השומעין חרפתן ואינן משיבין, העושין מצוות מאהבה, ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו"!?
ומשנינן: לעולם דנקיט ליה בליביה. שאמנם תלמיד חכם עצמו אין לו לנקום במי שפגע בו, אבל מותר לו לשמור את הדבר בלבו. ואם בא אדם אחר לנקום נקמתו, ישתוק ולא ימחה בעדו.  3 

 3.  כ"כ רש"י. והריטב"א מפרש שאינו עושה נקמה אלא מניח עלבונו למקום. והמהרש"א מפרש שאמנם אינו משיב על אתר אבל שומר בלבו לנקום בו אח"כ.
ומקשינן: והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו משמע שהוא צריך להשכיח הדבר לגמרי מלבו?
ומתרצינן: הא דרבא, היינו דמפייסו ליה. כשהפוגעין בו מבקשין ממנו מחילה, ומפייס. והוא מעביר על מדותיו, ומוחל. אבל כשלא מבקשין ממנו מחילה עליו לקום ולטור כנחש.
שנינו במשנה: ומה הן מוציאין אחת או שתים.
והוינן בה: השתא שתים אצבעות מוציאין, בי לחשוש לרמאות - אחת מיבעיא שמותר להוציא, שבודאי לא יבואו לידי רמאות?
ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא קשיא: כאן בבריא, כהן בריא לא יוציא רק אצבע אחת.
כאן בחולה, כהן חולה שאינו שולט היטב באצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאת גם חבירתה עמה, מותר לו להוציא שתים.  4 

 4.  רש"י. והמאירי מפרש שבברייתא יש לחשוש שמא כשיראה שהמנין עומד להסתיים אצל הכהן שלאחריו יוציא שתים ולאחר שהממונה ימנה אחת מהן יכניס אותה וישאיר רק את השניה כדי שהמנין יסתיים בו. אבל בחולה אינו יכול להוציא אצבע אחת ולכופף את השניה ואם ישאיר שתיהם ירגיש הממונה ששתיהן שלו ולא ימנה אלא אחד. ועוד פירש שהחולה אינו יכול להרחיק אצבע זו מזו עד שיראה כשנים.
והתניא: (בניחותא): אחת מוציאין. שתים אין מוציאין. במה דברים אמורים שאין מוציאין שתים, בבריא. אבל בחולה אפילו שתים מוציאין.
והיחידין (כינוי לחולים, לפי שהם שוכבים בבידוד) מוציאין שתים.  5 

 5.  כ"כ רש"י. ואע"ג שכבר שנתה הברייתא דין החולין. כאן מדובר בחולה שיכול להוציא אצבע אחת אלא לפי שהוא יושב לבדו אין לחשוש לרמאות שיטעו לחושבו כשנים. רש"ש. ובגבורת ארי כתב דקמ"ל שהחולה שהתירו לו להוציא שתים ישב יחידי ולא יתערב עם הבריאים כדי שלא יבאו גם הם להוציא שתים.
ואין מונין להן אלא אחת שתי האצבעות נמנין כאחת בלבד.
ומקשינן: וכי אין מונין לו אלא אחת בלבד?
והתניא: אין מוציאין:
לא שליש האצבע השלישית (האמצעית), שלא יוסיף בנוסף על האצבע (וכמבואר לקמן).
ולא גודל אפילו לבדו (רש"ש).
מפני הרמאים שעלולים להוציא אצבע נוסף על הגודל כדי לימנות כשתים.
ואם הוציא שליש בנוסף על האצבע מונין לו.
אבל אם הוציא גודל אין מונין לו.
ולא עוד, אלא שלוקה על כך מן הממונה בפקיע מהממונה על רצועות המלקות.
וקא סלקא דעתין דבהוציא שליש מונין לו שתים, וקשיא אברייתא דלעיל דקתני דמונין לו אחת בלבד?
ומתרצינן: מאי "מונין לו" דקתני בהוציא שליש? נמי, אחת בלבד.
שאף שעשה שלא כדין, מכל מקום אין מוציאין אותו מהמנין לפי שהוא אינו רמאי שהרי אינו יכול להרחיק אצבע זו מזו עד שיראה כשני בני אדם, אבל בהוציא גודל אין מונין אותו כלל אלא מוציאין אותו מהמנין.
ומבארינן: מאי "פקיע"?
אמר רב: מדרא. מאי "מדרא"?
אמר רב פפא: מטרקא דטייעי. רצועה שהישמעאלים משתמשים בה כשוט לסוסים, דפסיק רישיה. שמתפצלת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ("פקיע" מלשון פיסוק וסדקים. כדלהלן: מבלאי מכנסי כהנים מפקיעין דהיינו קורעין).
אמר אביי: מריש, בתחלה הוה אמינא, הא דתנן במסכת שקלים: בן ביבאי שם איש, היה ממונה במקדש על הפקיע - אמינא, סברתי, דהיינו פתילתא. כדתנן: מבלאי מכנסי הכהנים ממכנסיהם הבלואים, ומהמיינהו מאבנטיהם הישנים, מהן היו מפקיעין עושין פתילות. ובהן היו מדליקין את המנורות בשמחת בית השואבה במקדש.
אבל, כיון דשמענא להא דתניא: ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע - אמינא: מאי פקיע? - נגדא, רצועות מלקות.
שנינו במשנה: מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש.
תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, הגיע ראשון לתוך ארבע אמות הסמוכות למזבח, וזכה בתרומת הדשן.  6 

 6.  מנחת ביכורים על התוספתא.
נטל השני סכין ותקע לו בלבו של הראשון.
עמד רבי צדוק על מעלות האולם  7  ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו!

 7.  אין הכוונה למעלות שבין האולם למזבח דלא מסתבר שיעמוד שם להכריז דבריו. אלא האולמות שהיו בהר הבית שבנה הורדוס שם הרבה אולמות. רש"י וריטב"א.
הרי הוא אומר בפרשת עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך" למדוד איזו היא העיר הקרובה אל החלל, ועליה להביא עגלה ערופה.
אנו, על מי להביא עגלה ערופה, מי הוא החייב להביא עגלה ערופה - על העיר, האם תושבי העיר, או על העזרות? או האם הכהנים שומרי העזרה?!
געו צעקו כל העם בבכיה.
בא אביו של תינוק, הכהן שנהרג, ומצאו כשהוא עדיין מפרפר.
אמר להם: הרי הוא כפרתכם! מיתתו היא שתכפר עליכם, אך ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין! ומהרו ליטול הסכין מלבו, טרם שימות, ותיטמא הסכין בטומאת מת (ריטב"א).
ללמדך: שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים!
וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה" (משער לשער).  8 

 8.  לכאורה מאי מייתי ראיה ממנשה שהיה בבית ראשון להאי עובדא שהיה בבית שני בדורו של רבי צדוק, והרי אמרו שבית ראשון חרב מפני שלש עבירות ואחד מהם שפיכות דמים ואילו בית שני חרב מפני שנאת חנם. וי"ל דמ"מ מהא ראיה דכיון דמצינו מפורש שהיה שפיכות דמים קל בבית ראשון ה"נ בבית שני היה קל קצת. מהרש"א.
הרי ששפיכות דמים היתה קלה בעיניהם.
והוינן בה: הי מעשה קדיסאיזו מעשה קדם, האם של המשנה, שנשברה רגלו של הכהן, או של הברייתא, שנהרג הכהן?
אילימא הא מעשה דשפיכות דמים קדם, תיקשי:
השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא, שהרי גם לאחר מעשה זה המשיכו לרוץ על המזבח עד שנשברה רגלו של הכהן - וכי אנשברה רגלו בלבד תקינו פייס!?
אלא, שמא תאמר, מעשה דנשברה רגלו קדים.
אם כן, תיקשי: וכיון דכבר תקינו פייסא מחמת שנשברה רגלו, אם כן, ענין ארבע אמות, ומעשה שקדם אחד בארבע אמות, ואירעה שפיכות דמים - מאי עבידתייהו!? כיצד אירע הדבר, והרי כבר היה פייס?
ומתרצינן: אלא לעולם מעשה דשפיכות דמים קדים.
ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא ואין לחשוש שמא יקרה שוב.
כיון דחזי דאפילו ממילא, גם שלא באקראי, אתו לידי סכנה במעשה דשבירת הרגל - תקינו אז רבנן פייסא.
שנינו בברייתא: עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו. הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה. אנו על מי להביא: על העיר או על העזרות.
והוינן בה: וכי ירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא?
הרי ירושלים אינה מביאה כלל עגלה ערופה על הרוג שנמצא סביבות העיר. כי:
והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים. וזו, אחת מהן:

דרשני המקוצר