פרשני:בבלי:יומא מז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מז ב

חברותא[עריכה]

ובקמיצת מנחת מחבת ומרחשת (או מאפה תנור - תוספות יום טוב מנחות פ"א), שהן מיני טיגון שהן אפויות תחילה, וחוזר ופותתן ואחר כך קומץ, וקשה קמיצתם יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם (רש"י  22 ).

 22.  הקשה הרש"ש: והרי מנחת סולת נבללת בשמן קודם הקמיצה, ואי אפשר שלא תהא יוצאת חוץ לקומץ; ונראה לי דלשון "מוחק" משמע בכח, וזה לא נצרך אלא באפויות.
כיצד יעשה שלא יהא הקומץ מבצבץ ויוצא מחוץ למלוא קומצו: הרי זה מוחק (מסיר) - את הבירוצים המבצבצים ויוצאים - בגודלו מלמעלה, ובאצבעו הקטנה (הזרת) מלמטה.
וזו היא עבודה קשה שבמקדש, לדקדק, שלא ישאר בקומצו אלא הקומץ, לא חסר ולא יותר, (רש"י מנחות יא א).  23  ותמהינן: וכי אטו זו היא עבודה קשה שבמקדש, ותו לא (אין עבודות קשות נוספות במקדש)?!

 23.  א. כתבו התוספות: לא היתה זו עבודה קשה, אלא למאן דאמר: היה קופל - את מנחת המחבת והמרחשת לאחר טיגון ואפייה - אחד לשנים ושנים לארבעה בלבד; אבל למאן דאמר: היה פותתן ומחזירן לסולתן, אינה עבודה קשה יותר משאר מנחות. ב. כתבו התוספות לקמן מט ב: כי אף קמיצת מנחת חוטא שאין בה שמן, אף היא עבודה קשה, וכמו שאמרו במנחות נד א: אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא; והטעם: לפי שאינה מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה. ומה שלא הזכירו אלא שלוש עבודות אלו, הוא מפני שיש בהןו צער לכהן, במליקה: למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת; במנחת מאפה תנור: יש לו צער למחוק בגודלו מלמטה ובאצבע קטנה מלמטה, ולהשוות דבר קשה; בחפינה כי נוטל את הכף בשיניו כדלקמן מט ב, ועוד היה צריך ליזהר מאד שלא ייכוה מחום הגחלים.
והא איכא מליקה של עוף, שאף עליה שנינו בברייתא: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?!
והא איכא נמי חפינה שניה שבבית קדשי הקדשים, שאף עליה שנינו בברייתא לקמן: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?! (ראה לקמן הערה 34)
אלא כך תאמר: זו - קמיצת המחבת והמרחשת - היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.
אמר רבי יוחנן: בעי רבי יהושע בן עוזאה:
סולת הנכנס בין הביניים (בין אצבעותיו של הכהן) בשעת קמיצה, מהו, האם הוא בכלל הקומץ, או לא (ראה הערה  24 )?

 24.  בתוספות לקמן בד"ה אלא, משמע: כי אין ספק הגמרא, אם מה שבין האצבעות בכלל הקומץ הוא, או שמא רק החלק שבתוך כף היד הוא הקומץ, דהא פשיטא לן: כי בכלל "קומץ" הוא, אלא: הואיל ואמרה תורה: "וקמץ הכהן", משמע שיקמוץ הכהן ולא שיבוא לתוך ידיו ממילא ובלא מתכוין, והיינו דמספקא לן אם אף בין הביניים בכלל דין הקומץ.
אמר פירש רב פפא: דגוואי (מה שנראה בפנים, ת"י) לא תיבעי לך, דודאי קומץ הוא.
ודבראי (מה שנראה בחוץ, ת"י) נמי לא תיבעי לך, דודאי שיריים הוא.
כי תיבעי לך: דביני ביני, כלומר: מה שבין האצבעות ממש, שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים (ריטב"א) - מאי הוי, קומץ או שיריים?
אמר רבי יוחנן: הדר פשטה רבי יהושע בן עוזאה: בין הביניים ספק נינהו  25 ; ומקטיר מספק אף את בין הביניים!

 25.  א. תמהו בתוספות: לא ידענא מאי קאמר "הדר פשטה", הא מעיקרא נמי כי הוי מיבעי ליה - ספק הוא?! ותירצו: ושמא יש לומר: דמעיקרא מספקא, והוה סלקא דעתך למיפשט אי בכלל קומץ הוא או בכלל שיריים, והדר פשטה דספק הוא, ואינו בא לחזור ולפשוט הבעיא, אי ודאי קומץ או ודאי שיריים, אלא בודאי ספק הוא, ואין אדם יכול לעולם לעמוד עליו; וראה עוד תירוץ אחר בדבריהם. והריטב"א תירץ: ואפשר דהכי קאמר: בין הביניים ספק, לפי שהוא נידון כפנים וכבחוץ, כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה, הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ, וכקומץ ושיריים המעורבין ביחד. ב. מבואר בתוספות: כי הא פשיטא - על כל פנים לפי מסקנת הגמרא - כי הספק אינו אלא אם קומץ הוא או שיריים; אבל אינו טבל (כלומר: מנחה שלא נקמצה).
ומפרשינן: היכי עביד, כיצד יקטיר את שניהם?
אמר רבי חנינא: מקטיר קומץ לחודיה (לבדו) - תחילה, והדר (ושוב) מקטיר את מה שהיה בין הביניים.
דאי אמרת: יקטיר את בין הביניים ברישא קודם שהקטיר את הקומץ, הרי דילמא שיריים נינהו, והוו להו השיריים שנשארו: שיריים שחסרו בין קמיצה (להקטרה); והרי אמר מר: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטירין עליהן את הקומץ  26 !.

 26.  הוסיפו התוספות: כי אפילו לדעת רבי יוחנן הסובר: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה - מקטיר קומץ עליהן; מכל מקום מודה הוא כי השיריים שנותרו אסורים הם באכילה, וכדי שיותרו באכילה צריך שיקטיר תחילה את הקומץ, ראה עוד בדבריהם.
ותמהינן: אי הכי (ראה הערה  27 ), הרי השתא נמי - שמקטיר את הקומץ תחילה - שוב לא יוכל להקטיר את בין הביניים אחריו?! כי שמא בין הביניים שיריים הוא, ואיקרי כאן (קורא אני על דבר זה):

 27.  כתב הריטב"א: הכי גרסינן: "השתא נמי איקרי כאן", ולא גרסינן "אי הכי השתא נמי", דמאי "אי אמרת בשלמא" איכא למימר הכא, בין הכי ובין הכי איכא חששא וריעותא, או משום שיריים שחסרו, או משום כל שממנו לאישים. ומאן דגריס "אי הכי", לאו "אי אמרת בשלמא" גמור הוא, אלא הכי פירושו: אי עבדינן כדאמרת, השתא נמי איכא חששא, ולעולם אין לדבר תקנה; ויש כיוצא בזה במקומות מועטין.
כל שממנו לאשים (מאחר שנתת לאש את כל משפטו, רש"י  28 ), הרי הוא - מה שנותר - ב"בל תקטירו"; והואיל ואפשר שכבר הוקטר כל משפט המנחה, הרי שוב אי אפשר להקטיר את בין הביניים?!

 28.  דקדקו אחרונים מלשון רש"י שכתב: "מאחר שנתת לאש את כל משפטו", כי אין איסור על הקטרת השיריים אלא אחר הקטרת הקומץ; וכתבו, שהוא מחלוקת ראשונים.
ולמדו חכמים דין זה ממאמר הכתוב: (כי כל שאור וכל דבש) לא תקטירו ממנו אשה לד'. (קרבן ראשית תקריבו אותם לד', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח); ודרשו חז"ל: "לא תקטירו ממנו אשה לד'", לא תקטירו דבר שניתן ממנו לאש.
אמר משני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: לא יקטיר את בין הביניים לשם הקטרה, כדי שלא יעבור מספק על "בל תקטירו"; אלא דמקטיר ליה לבין הביניים לשום עצים בעלמא - וכך יעשה: יקטיר את בין הביניים על המזבח, ויאמר: אם קומץ הוא, והרי עדיין לא נקטר כל משפטו לאשים, הריני מקטירו לשום קומץ; ואם שיריים הם, הרי זה כאילו היו עצים בעלמא.  29 

 29.  הקשה ב"גבורת ארי" (מלואים): כיון דמספקא לן דילמא שיריים הם, אם כן הוה ליה קומץ יתר שנפסל, וכמו ששנינו במנחות ו א: קומץ היתר והחסר פסול, ואיזהו היתר, שקמצו מבורץ (ראה לעיל סוף עמוד א), ולא יישב. ובסוף ספר אפיקי ים בקונטרס אחרון סימן ל, תמה עליו: כי הקומץ המבורץ אינו נפסל אלא אם כן הקטירו כשהוא יתר, וכמו שאמרו לעיל בגמרא, שהיה מוחק בגודלו ובאצבעו את היתר; וכיון שכן ניחא, שהרי לא היה מקטיר את בין הביניים כאחד עם הקומץ, ראה שם. (ואדרבה ניחא, שלא דנו בגמרא אלא איזה מקטיר ברישא, אבל פשיטא לגמרא שאין מקטיר את שניהם כאחד). אמנם דעת ה"גבורת ארי" כדעת החזון איש קדשים קמא סימן כח ס"ק ז, וכן הוא בכתבי הגרי"ז למנחות, שאין יכול להסיר את הבירוצין לאחר שקמץ קומץ יתר, ולא אמרו שהיה מוחק בגודלו ובאצבעו לאחר שהרים ידיו מהמנחה. וראה בלקוטי הלכות מנחות יא על סוגיתנו, בטעם הדבר שאין מקטירן כאחד; וראה עוד בחזון איש מנחות כב יז, מה שביאר בסוגיא דידן.
וכרבי אליעזר, המתיר להקריב דבר שניתן ממנו לאשים - לשום עצים.
דהכי תניא גבי אברי חטאת העומדים לאכילה, שנתערבו - אחר הקטרת האימורין - באברי עולה העומדים להקטרה, וצריך הוא מספק להקטיר את כולם על המזבח, כי כל אבר שמא עולה הוא וצריך להקטירו; ומאידך: אברי החטאת הואיל והוקטרו האימורין, יש בהם משום "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו"
-
ואמר רבי אליעזר במשנה בזבחים (עו א): יתן הכל למעלה על המזבח, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים -
ומפרש בברייתא טעמיה דרבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר: כתיב " (כי כל שאור וכל דבש) לא תקטירו ממנו אשה לד' (קרבן ראשית תקריבו אותם לד') ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ודרשינן "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" אף על דרש הכתוב "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו", והכי אמרינן:
לריח ניחוח אי אתה מעלה את שכבר הוקטר ממנו לאשים, אבל אתה מעלה אותו לשום עצים, דכיון דלא להקטרה מכוין - שרי (רש"י שם).
ואכתי תמהינן: הניחא לרבי אליעזר המתיר להקריב לשום עצים את שממנו לאשים -
אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר (בזבחים שם), ואוסרין להקטיר אף לשום עצים, מאי איכא למימר, הרי אין יכול להקריב את בין הביניים לאחר הקטרת הקומץ, כי שמא שיריים הן, והרי הן ב"בל תקטירו"?!
אמר רב מרי: הואיל ואין יכול להקטיר את בין הביניים, הרי שיש להמנע מלבוא לידי כך, וקמצי שמיני (יקמצו את המנחה כהנים שמנים), שבשר אצבעותיהן בולט ודוחק זה לתוך זה, ואין שם בין הביניים.
השתא דאתית להכי: לרבי אליעזר נמי, לכתחילה דקמצי שמיני -
כי אף רבי אליעזר לא התיר להעלות לשום עצים, אלא באברי עולה שנתערבו באברי חטאת, כיון שאין להם תקנה אחרת, שאם לא כן יצאו כולם לבית השריפה; אבל כל היכא דאפשר, אסור לעשות כן לכתחילה; והכא כל היכא דאפשר, עבדינן קמיצה בכהן שמן, שאין שום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה (רש"י וריטב"א).
(בין הביניים פשט ומחץ ופזר וחשב בחפינת חבירו - סימן; שיבושים יש כאן כמבואר ב"דקדוקי סופרים").
בעי רב פפא: בין הביניים של מלא חפניו - מהו?
כלומר: אפילו אם תימצי לומר כי בין הביניים של קומץ אינו נקטר, כיון שבין הביניים בירוצין הוא, ובירוץ הקומץ אינו נקטר (כדלעיל עמוד א) -
מכל מקום בחפינה מספקא לן, כי אפשר שאפילו בירוצי החפינה נקטרים (נתבאר על פי "שיח יצחק", על פי שיטת רש"י).
ותמהינן: מאי קא מיבעיא ליה? כלומר: מהיכי תיתי מספקא ליה לרב פפא אם בירוצי החפינה נקטרין - ודאי משום דקא מיבעיא ליה:
אי גמר גזירה שוה "מלא מלא" מהתם מקומץ המנחה, וכשם שבקומץ המנחה בירוצו אינו נקטר, משום דכתיב "בקומצו" (כדלעיל עמוד א), שמא אף בחפינה כן!
וכיון שכן תיקשי: הרי כבר מיבעיא לן לעיל בעמוד א, אי ילפינן "מלא מלא" מקומץ, לענין עשיית מידה לחפינה; ודין מידה בקומץ הרי ילפינן לה נמי מ"בקומצו" (כדלעיל עמוד א), ואם כן, הרי שתי הבעיות הן היינו הך?!
שהרי ממה נפשך: אם אתה אומר לענין מידה בחפינה, כי אף בחפינה יש את הדין הנלמד מ"בקומצו", הרי אמרת: כאילו נאמר "בחפניו" גבי חפינה; ושוב ממילא יכול אתה ללמוד מ"בחפניו" לענין בירוצי החפינה.
ואם אי אתה לומד - לענין מידה בחפינה - את הגזירה שוה "מלא מלא", אם כן מהיכי תיתי כי לענין בירוצי החפינה יש ללמוד את הגזירה שוה, והרי הכל לימוד אחד מ"בקומצו". (וראה עוד ברש"י לקמן מח א ד"ה והכא נמי).  30 

 30.  נתבאר על פי רש"י; אבל בדברי התוספות והתוספות ישנים ד"ה חפן, מבואר באופן אחר: והוא, כי רב פפא מיבעיא ליה דוקא על בין הביניים, וכעין שנסתפקו לעיל בגמרא, לגבי בין הביניים דקומץ; ופירכת הגמרא "היינו הך", הכוונה, שבעיה זו היא כמו הבעיה לגבי קומץ. והא דאמר דילפינן "מלא מלא", היינו משום דבמנחה כתיב "וקמץ הכהן" ולא בין הביניים, וכמו שכתבו התוספות בד"ה אלא.
ומשנינן: ספיקו של רב פפא אינו: אם ילפינן "מלא מלא" מקומץ; הואיל ודבר זה כבר נשאל בבית המדרש ולא איפשיט -
אלא רב פפא הכי בעי ליה: אפילו אם תימצי לומר, כי לא ילפינן "מלא מלא" מקומץ, מכל מקום יש לדון שבין הביניים אינו נקטר, כיון שלא במתכוין נכנסה שם הקטורת; והכי קא מיבעיא ליה:
כתיב: ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו - ולא אמר: ולקח מלא חפניו - קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת; ואם כן יש להסתפק:
מי אמרינן: כל שהוא מלא חפניו וגו' ואפילו לא נתכוין לקחתו בחפניו, והביא מבית לפרוכת בעינן -
כלומר: "ולקח" דמשמע שיקח במתכוין, לא קאי אלא על הגחלים ולא על הקטורת; ואם כן אדרבה משמע, אפילו בא ממילא לתוך חפניו יביאנו; וכיון שכן, אף את בין הביניים יקטיר, דהא איכא "מלא חפניו", ואף שלא נתכוין.
או דילמא: "ולקח" מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטורת סמים דקה "והביא" מבית לפרוכת וגו'", בעינן -
כלומר: "ולקח" עולה גם על לקיחת הקטורת, וכיון שכן, אינו מקטיר את בין הביניים, דהא ליכא "ולקח", דמשמע: יקח במתכוין?
ומסקינן: תיקו.  31  אמר רב פפא: פשיטא לי, כי מה שאמרה תורה: וקמץ משם "מלא קומצו", היינו קמיצה כדרך דקמצי אינשי (כפי שרגילים לקמוץ).

 31.  הוסיף רש"י: כי אין לתלות אף את ספק הגמרא אם עושים מידה לחפינה בספק זה: אם "ולקח" קאי גם על הקטורת; כי אפילו אם קאי "ולקח" על הקטורת, הרי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ויכול לעשות מידה לחפינה; ולפיכך אין ספק זה תלוי אלא אם ילפינן גזירה שוה ממנחה, או לא.
וכיצד הוא דרך הקמיצה: מעמיד כף ידו ואצבעותיו על חודם על גבי המנחה, ודוחק את ידו ואצבעותיו לתוך המנחה, ו"סוגר" את אצבעותיו על כף ידו, והרי קומץ בידו.
אבל בעי רב פפא: אם קמץ בראשי אצבעותיו, תחב את אצבעותיו - כאשר "כף" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן על "כל" כף ידו, והרי קומץ בידו -
מהו שתועיל קמיצה באופן זה, כלומר: האם דרך קמיצה בכך, ונמצאת קמיצה זו "קמיצה כדקמצי אינשי" או לא (תוספות)?  32 

 32.  א. נתבאר על פי התוספות. והריטב"א כתב: "אמר רב פפא פשיטא לי מלא קומצו כדקמצי אינשי, פירש רש"י ז"ל צידו של אצבעותיו למטה וכו' וזו היא הקמיצה המובחרת; מיהו קמץ בדיעבד בראשי אצבעותיו וכו' מהו". משמע, כי: "קמיצה כדקמצי אינשי" אינו אלא כפי שפירש רש"י; ומיבעיא ליה להגמרא, אם קמיצה שאינה כדרך שקמצי אינשי, אף היא מועלת בדיעבד, או לא. ודברי רש"י נוטים לפירוש זה. ב. לשון רש"י: ותחב אצבעותיו בסולת וקמץ "קומץ שלם" עד שמילא "כל" אורך כף ידו; כוונת רש"י להבדיל בין מה שאמרו לעיל בסוף עמוד א, כי קמיצה בראשי אצבעותיו אינה קמיצה, לבין מה שנסתפק רב פפא כאן. ולכן פירש רש"י, כי לעיל לא מילא את כל כף ידו בקומץ אלא את ראשי אצבעותיו בלבד, ולכן אינה קמיצה מה שאין כן הכא; וראה בתוספות בד"ה קמץ.
תו בעי רב פפא: אם קמץ מלמטה למעלה, תחב את אצבעותיו - כאשר "גב" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן כלפי מעלה, והעלה את הקומץ על כף ידו (והוא כעין "ראשי אצבעותיו", אלא שב"ראשי אצבעותיו" כפו מופנית כלפי המנחה, ואילו "מלמטה למעלה" כפו מופנית כלפי מעלה).
מהו שתהיה קמיצה זו: "קמיצה כדקמצי אינשי". כלומר: האם דרך קמיצה בכך?
תו בעי רב פפא:
אם קמץ מן הצדדין (ברש"י: מן הצד), שם את גב ידו על גבי המנחה בצורה שטוחה, ודוחף את ידו תוך כדי דחיקתה במנחה, עד שהסולת נכנס בין אצבעותיו לכף ידו  33  מהו?

 33.  נתבאר על פי משמעות רש"י כאן; אך במנחות יא א, פירש רש"י: "נתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו", כלומר: הוליך את ידו לצד ימין או לצד שמאל, בדוחק או באלכסון, עד שנכנס הקמח מן הכלי לכף ידו, ולא דרך אצבעותיו; וראה עוד פירוש אחר ברש"י שם.
ומסקינן בשלשת בעיות אלו שבדרך הקמיצה: תיקו.
והשתא מיבעי ליה לרב פפא בחפינה, כעין מה שנסתפק לגבי קומץ:
אמר רב פפא: פשיטא לי, כי "מלא חפניו" שאמרה תורה, היינו: כדחפני אינשי; תוחב את חודם של שתי ידיו לתוך הקטורת וחופן.  34 

 34.  דע, כי במנחות יא א, הובאו דברי רב פפא, האומר: כי קמיצה וחפינה הוא כדקמצי או כדחפני אינשי, לאחר שנזכר שם בגמרא, כי הקמיצה והחפינה הן מעבודות קשות שבמקדש; ודעת רש"י: כי אינו ענין לזה כלל, ודבר אחר הוא, וכדפירש רש"י כאן. אבל הרמב"ם סובר: כי רב פפא בא לומר כי הקמיצה והחפינה אינן מן העבודות אשר יש בהם קושי ושמירה מעלייתא, אלא קומץ וחופן כדרך הקומצים (ראה דבריו בפירוש המשניות לעיל בפרק ראשון). ומתוך דברי הרמב"ם שם, מתבאר: כי הוא חולק על רש"י אף בעיקר הקושי שבעבודת החפינה; כי לדעת רש"י: לא אמרו שהחפינה היא עבודה קשה, אלא חפינה שניה שבפנים, שצריך לערות מן הכף לתוך חפניו, וכמו שכתב רש"י לעיל בעמוד זה, ובמנחות יא; אבל לדעת הרמב"ם: כל עיקר החפינה עבודה קשה היא, אם לא כדברי רב פפא.
אבל בעי רב פפא: חפן בראשי אצבעותיו (וכדרך שנתבאר בקמיצה) - מהו? מלמטה למעלה - מהו? מן הצד - מהו?
תו מיבעי ליה לרב פפא גבי חפינה: חפן ביד זו לחוד, וביד זו לחוד, וקרבן זו אצל זו - מהו?  35 

 35.  לא נתבאר, אם הספק הוא אפילו קירבן זו אצל זו אחר שהרים ידיו מן הקטורת, או דוקא אם עדיין לא הרים ידיו הקטורת.
ומסקינן בכל ארבעת האיבעיות של רב פפא בחפינה: תיקו.  36 

 36.  כתב בלקוטי הלכות: כי מדברי רב פפא שנסתפק כל הספיקות האלו בחפינה, הרי נפשטה הבעיא שנסתפקו בגמרא לעיל בעמוד א אם עושים מידה לחפינה, ולא מהני מידה אלא בעינן שיחפון בידיו ממש; שהרי אם מותר לעשות מידה, ו"מלא חפניו" היינו לשיעורא בעלמא, אין נפקא מינה איך יעשה החפינה.

דרשני המקוצר[עריכה]