פרשני:בבלי:בבא מציעא ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
שנים אנשים, שבאו לדין בפני בית דין, כאשר שניהם אוחזין  1  בטלית, וטוען כל אחד מהם לבעלותו עליה:

 1.  אחיזה זו אינה אלא בקצה הטלית, ואינם אחוזים בחצי ממש, כמבואר בגמרא לקמן ז א - ועיין בהקדמה.
זה, האחד מהם, אומר: הטלית כולה שלי, כי אני מצאתיה, הגבהתיה, קודם שהגבהת אתה.
ואילו זה, השני, אומר: הטלית כולה שלי היא, משום שאני הוא זה שמצאתיה והגבהתיה תחילה, ואתה חטפת מידי לאחר שזכיתי בה.  2  וכמו כן, אם באו לפני בית דין שני אנשים כשהם אוחזין בטלית אחת - זה אומר כולה שלי, שאני קניתיה מידי המוכר,  3  וזה אומר כולה שלי, אני הוא זה שקניתיה, ואתה חטפת מידי לאחר שקניתי -

 2.  וכתב הרא"ש, שמדובר כאן שמצאו את הטלית בעיר שרובה עכו"ם, שאם לא כן חייבים להכריז ולהשיב את האבידה לבעליה. ובשערי יושר שער ד' פרק ח' ובאמרי משה סימן ל"ז הוכיחו מדברי הרא"ש שאבידת עכו"ם הרי היא של המוצא אותה, ודלא כב"ח יו"ד סימן קמ"ו, הסובר שאבידת עכו"ם מותרת רק לענין זה שאינו חייב להשיבה, אך אין היא שייכת למוצא אותה. ומהרא"ש מוכח, שלא כדבריו. שהרי הוא מעמיד את משנתנו באבידת עכו"ם, ומשמע במשנה שהטלית שייכת למוצא אותה. וכן לקמן בגמרא מבואר שאם תקף אחד את חבירו והוציא מידו - מוציאין מידו ומחזירים לבעלים. ומוכח שהזוכה בטלית הוא בעלים גמורים.   3.  כמסקנת הגמרא, שהסיפא מדברת במקח וממכר. וטעם החלוקה וגדרה, עיין בהקדמה.
יחלקו את הטלית ביניהם, בשבועה.  4  ולכן -

 4.  וטעמה של שבועה זו יבואר לקמן בגמרא.
זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה. צריך הוא להישבע שיש לו חלק בטלית זו,  5  ושבעלותו זו היא, לכל הפחות, על חצי טלית  6 , וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויחלוקו!  7 

 5.  כמבואר בגמרא לקמן ה ב שצריך לישבע שיש לו בה חלק. עי"ש.   6.  אך אינו נשבע בפירוש שחציה שלו, שהרי טוען שכולה שלו, ואם ישבע "חציה שלי" הרי לדבריו הוא נשבע לשקר. וכן אינו נשבע "כולה שלי", שהרי אין תועלת בשבועתו זו, כיון שגם אם ישבע, הוא לא יקבל את כל הטלית. ולכן תקנו נוסח זה של שבועה, ש'אין לו בה פחות מחציה', לפי שבנוסח זה אינו סותר דיבורו שאמר 'כולה שלי', ןמאידך, אינו נשבע על יותר מחצי הטלית!   7.  וכתבו התוס', הסיבה שחולקים, היא, משום שהיו שניהם תפוסים בה. אך אם לא היו תפוסים בה היה הדין 'כל דאלים גבר', ועיין בהקדמה באריכות.
ואולם, אם זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "חציה שלי" - הרי כיון שהדין ודברים ביניהם אינו אלא על חצי טלית, כי זה שאומר "חציה שלי" מודה שהחצי הנותר שייך להאומר "כולה שלי", נמצא שהדיון ביניהם הוא רק על חצי טלית, לכן עליהם לחלוק את אותו החצי שעליו הם דנים.
ומשום כך, האומר "כולה שלי", שהוא נוטל שלושת רבעי הטלית (החצי שאין עליו עוררים שייך לו בודאות, ועוד חצי מן החצי (רבע), שעליו הם חלוקים, הוא נוטל מדין "יחלוקו"), ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והיינו, שלכל הפחות שלשה רבעים מן הטלית הם שלו, והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע, שלכל הפחות רבע מן הטלית, הוא שלו.
ולאחר השבועה: זה האומר כולה שלי נוטל שלשה חלקים מהטלית (החצי שאין עליו עוררים, וכן הרבע שמקבל מדין יחלוקו שנפסק על  8  חציה השני של הטלית), וזה האומר חציה שלי נוטל רביע, שהוא חצי מחציה של הטלית שאותו תבע.

 8.  והקשו התוס', מדוע אין נאמן זה שטוען חציה שלי במיגו שהיה יכול לטעון כולה שלי, שהרי אם היה טוען כולה שלי היה מקבל חצי מן הטלית, ואם כן נאמין לו היום שטוען חציה שלי במיגו שיכל לטעון כולה שלי. ותירצו, שבחצי השני (שעליו דנים) שניהם מוחזקים בשווה, ואם נבא להאמין במיגו להאומר חציה שלי הרי עלינו להוציא מחבירו שגם הוא תפוס בטלית - ומגו להוציא לא אמרינן! - והנמוקי יוסף תירץ על קושית התוס' דכאן לא שייך לומר מיגו, משום שיסוד דין מיגו הוא שיכל לטעון טענה טובה יותר, ואילו כאן לא יכל לטעון כולה שלי משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ועיין בראשונים עוד תירוצים על קושיא זו.
היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב על גבי הבהמה ואחד מנהיג את הבהמה ואינו רוכב על גביה, זה אומר הבהמה כולה שלי, וזה אומר הבהמה כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויח לוקו!
(דין זה דומה לדין הראשון של המשנה, ובגמרא יתבאר מה חידשה לנו המשנה בדוגמא זו יותר מהרישא).
ומוסיפה המשנה דין נוסף:
בזמן שהם מודים שלכל אחד מהם יש לו חצי טלית, או שיש להן עדים  9  שלכל אחד מהם מגיע חצי טלית  10  - חולקין בלא שבועה.

 9.  הגרעק"א תמה לפי השיטות הסוברים שעד המסייע לנתבע פוטר אותו משבועה, מדוע אמרה המשנה שיש להם "עדים", לשון רבים, והרי אף אם יש להם עד אחד, שוב אין הם נשבעין, שהרי 'עד המסייע, פוטר משבועה'. ותירץ, שאכן גם אם יש עד אחד הם אינם נשבעים, ומה שאמרה המשנה 'עדים', הכוונה היא שיש "עדות" המועילה לפוטרם משבועה. והרש"ש תירץ, דאף לשיטות שעד המסייע פוטר משבועה, מכל מקום, כאן, כיון שגם לבעל דין השני יש עד האומר כדבריו, (וכשיטת הרש"ש בביאור המשנה עיין בהערה הבאה), אם כן יש כאן שני עדים המכחישים זה את זה ועדותם בטילה, ושוב אין אחד מהם פוטר משבועה. עוד כתב הרש"ש לתרץ' שבאמת מועיל גם עד אחד, ומה שכתבה המשנה 'עדים' בלשון רבים, הוא משום שלכל אחד מהם יש עד, ובסך הכל הם שני עדים. ועיין בהערה הבאה מה שתירץ בזה הבית הלוי.   10.  בבית הלוי חלק ג' סימן ל"ה אות ב' נסתפק בכוונת המשנה, האם יש להם עדים שהגביהו יחד את הטלית, או שלכל אחד מהם יש שני עדים המעידים שהטלית שלו. וכתב הבית הלוי, שלפי הצד הראשון מיושבת קושיית רבי עקיבא איגר שהובאה בהערה הקודמת, משום שאי אפשר לומר שיש עד אחד המעיד ששניהם הגביהו יחד, שהרי הבעל דין מכחיש את העד, ובכך הוא פוסלו להעיד עבורו, שהרי הוא עצמו טוען שהוא הגביה לבדו, ולדבריו, העד פסול, ואינו פוטרו משבועה. מה שאין כן בשני עדים, אף שהבעל דין מכחישן, ופוסלן לגביו, מכל מקום, זהו רק לגבי עצמו, אבל כלפי בית דין, יש להם בירור גמור על פי עדותם, ואין צורך בשבועה. ועי"ש עוד שביאר באופן אחר. והרש"ש כתב, שכל אחד הביא עדים שהטלית שלו. והוסיף, אף על פי שמבואר בש"ך ששני כיתי עדים המכחישות זו את זו אינן פוטרות מחיוב שבועה, מכל מקום, כיון ששבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו - אם כן, במצב שאינו שכיח כגון זה, שבאו שני כיתי עדים לסייע לבעלי דינים (וכת אחת היא עדות שקר), לא תקנו חכמים את דבריהם.
ובגמרא יתבאר מה החידוש בזה, הרי פשיטא שאם אין ויכוח ביניהם או שיש עדים, שאין צורך בשבועה!
גמרא:
הגמרא דנה: למה לי למתנא, מדוע לו לתנא לכפול ולשנות במשנה, גם "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", וגם "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.
ליתני חדא, היה די לו לשנות רק דוגמא אחת מביניהם!?
ומתרצינן: חדא קתני! אין כאן שתי דוגמאות נפרדות, אלא הוא מקרה אחד שזה אומר אני מצאתיה ולכן כולה שלי, וזה אומר אני מצאתיה ולכן כולה שלי.
ומקשינן: אם אמנם יש כאן רק טענה אחת, מדוע כפלה המשנה בלשונה 'אני מצאתיה, וכולה שלי'?
וליתני "אני מצאתיה", היה לו לתנא לשנות את מה שטוען "אני מצאתיה בלבד", ואנא ידענא, וממילא היינו יודעים, דטוען כולה שלי. שהרי אם הוא מצא את הטלית, ודאי היא שלו.
ומתרצינן: אי תנא, אם היה התנא שונה "אני מצאתיה" בלבד (בלי 'כולה שלי'), הוה אמינא, הייתי אומר, "מאי" מצאתיה - שהטוען "אני מצאתיה, אין כוונתו לומר שמצא ועשה בה קנין, אלא כוונתו לומר - "ראיתיה",  11  בלבד, ולא עשה בה מעשה קנין. ואם היה נאמר במשנה כך, היינו למידים מזה, שאף על גב דלא אתאי לידיה, שלא הגיעה הטלית לידו ולא עשה בה קנין, בכל זאת, בראיה בעלמא קני.

 11.  ובביאור ההוה אמינא, שמאי מצאתיה ראיתיה, מבואר ברש"י (ד"ה בעלמא) משום שלא מצינו באף מקום שמציאה נקנית בהגבהה בלבד. וברמב"ן הקשה על רש"י. וכתב לבאר שההוא אמינא הייתה משום שלשון המשנה הוא 'אני מצאתיה' ולא 'אני הגבהתיה'. ועיין ריטב"א.
לכן תנא "כולה שלי", שמלשון זה משמע שהוא טוען על הטלית שהיא שלו בחזקה גמורה, לפי שעשה בה קנין, ללמדינו - דבראיה, לא קני!
ומקשינן: ומי מצית אמרת, היאך יכול אתה לומר, שהיה מקום להעלות על הדעת לפרש את כוונת המשנה כך, ולומר, מאי "מצאתיה" - ראיתיה בלבד, בלא מעשה קנין!?
והא, הרי אמר רבנאי, במקום אחר, שמשמעות המילה "ומצאתה", דאתאי לידיה משמע, שהגיעה לידו ממש, והיינו, שעשה בה מעשה קנין, ולא שקנאה בראיה בעלמא.
דברי רבנאי נאמרו לגבי הכתוב בפרשת השבת אבידה (דברים כב, ג), "וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו, ומצאתה. לא תוכל להתעלם".
ובמסכת בבא קמא (קיג ב) דורשת הגמרא מפסוק זה שאין חיוב להשיב לגוי את אבידתו, שהרי נאמר "לכל אבידת אחיך", ללמדנו שרק לאחיך אתה מחזיר אבידתו, ואין אתה מחזיר לכנעני!
ומקשה שם הגמרא, מנין לנו שבא הכתוב למעט שאין להשיב לגוי את אבידתו, ואולי המיעוט של "אחיך" בא רק לומר שאין צורך לטרוח ולהרים את אבידת הגוי כדי להשיב לו, אבל אם באה כבר האבידה לידו של הישראל, יתכן והוא חייב להחזיר לו אותה!?
ומתרץ על כך רבנאי, שבהכרח הפסוק הזה שממעט גוי, מדבר על אבידה שכבר באה לידו. שהרי נאמר שם, "ומצאתה", ומשמעותה של מילה זו - דאתאי לידיה משמע, שכבר הגיעה האבידה לידו. וכיון שמפסוק זה נתמעט גוי, בהכרח שגם אם באה אבידת גוי לידו, אינו צריך להשיב לו.
נמצינו למדים מדברי רבנאי, שפירוש המילה "מציאה", הוא דבר שכבר בא לידו, ואם כן קשה, האיך יתכן היה לפרש בכוונת המשנה שאמרה "אני מצאתיה", שהכוונה ל"אני ראיתיה" אך לא באה לידי?
ומתרצינן: אין, אכן "ומצאתה" דקרא, שנאמר בפסוק - דאתא לידיה משמע! משמעותו היא, שכבר הגיעה המציאה לידו (וכמו שאמר רבנאי).
ומיהו, התנא במשנתנו, אם לא היה מוסיף ואומר "כולה שלי", היינו אומרים כי מה שאמר "אני מצאתיה", הכוונה ל"אני ראיתיה", ואף על פי שבלשון התורה "מציאה" משמעותה היא שכבר הגיע לידו, מכל מקום היינו אומרים שהתנא, לישנא דעלמא נקט (נקט כלשון העולם) ולא כלשון התורה, והרבה בני אדם שראו מציאה, הרי הם מכנים אותה מיד משעת הראיה בשם "מציאה".
ולכן, היינו מפרשים את המשנה כך: מדחזי ליה, אמר "אנא אשכחית", כיון שראה את המציאה, הוא טוען אני מצאתיה, ואף על גב דלא אתאי לידיה, שלא הגיעה לידו ולא עשה בה קנין, ובכל זאת, בראיה בעלמא, ללא מעשה קנין - קני!
משום כך תני הוסיף התנא ושנה בדבריו "כולה שלי", ללמדך דבראיה בעלמא לא קני לה!
ומקשינן: וליתני רק "כולה שלי", ולא בעי "אני מצאתיה"?
מדוע לא אמרה המשנה רק "כולה שלי", ושוב אין צורך לשנות גם "אני מצאתיה" (כי אם היה כתוב רק "כולה שלי", לא היינו טועים לומר שכוונתו לומר שקנה בראיה ללא קנין, משום שלשון "כולה שלי" משמעותו היא שהחפץ הה הוא שלי בחזקה גמורה, בקנין  12 ).

 12.  עפ"י רש"י לעיל ד"ה תנא.
ומתרצינן: אי תני "כולה שלי", ולא היה התנא שונה "אני מצאתיה", הוה אמינא, שבעלמא, בכל מקום דקתני "מצאתיה", היכן ששונה המשנה לשון "מציאה", אין הכוונה לקנין גמור, אלא בראיה בעלמא קני, ואין צורך לעשות במציאה קנין גמור -
משום כך תנא, שנה התנא במשנתנו "אני מצאתיה", והדר תנא, וחזר ושנה עוד "כולה שלי", שלשון זה מגלה שהכוונה ב"אני מצאתיה" הוא "קניתיה", ולא ראיתיה בלבד.
דממשנה יתירה אשמעינן, מכפילות הלשון במשנה, שלמדנו ממנו כי "מצאתיה" פירושו "קניתיה בקנין גמור", נלמד שבכל מקום שנאמר במשניות לשון "מציאה", אין הכוונה לראיה בלבד, אלא למעשה קנין. היות דראיה בלבד, לא קני, עדיין לא נקנית המציאה בכך.
הגמרא ביארה לעיל, כי מה ששנינו במשנה 'זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי' אין אלו שני מקרים, אלא הוא מקרה אחד שטוען אני מצאתיה וכולה שלי.
ומקשינן: ומי מצית אמרת, כיצד יתכן לומר, שחדא קתני ואין כאן שני מקרים נפרדים אלא הוא מקרה אחד שטוען אני מצאתיה וכולה שלי -
והא "זה וזה" קתני, והרי ברישא שנינו בלשון "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", וגם בכולה שלי שנינו בלשון "זה" אומר כולה שלי וכו', ומשמע שזהו חלק נוסף במשנה, כי אם הוא המשך לטענת "אני מצאתיה", לא היה לתנא להוסיף את המילה 'זה', אלא לכתוב 'זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי'. וכיון שכתוב 'זה' אומר כולה שלי, משמע שהוא מקרה נוסף, ולא המשך למקרה של זה אומר אני מצאתיה.
ומשום כך דוחה הגמרא שאין כאן מקרה אחד, אלא הם שני מקרים נפרדים  13 ! - אמר רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה, ויש אומרים מימרא זו בשם כדי (שם חכם)  14  -

 13.  עיין רשב"א.   14.  על פי מהרש"ל, וע"ש עוד פירוש.
רישא, שנאמר בה "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", מדברת במציאה, שמתווכחים ביניהם מי מצא ראשון את המציאה - וסיפא, שנאמר בה "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - מדברת במקח וממכר, שמתווכחים ביניהם מי קנה את החפץ.
וצריכא - וצריך היה התנא לשנות את דינו גם במציאה וגם במקח וממכר, ולא יכלנו ללמוד מקרה אחד מחבירו.

דרשני המקוצר[עריכה]